ולנו יש פלאפל: נשות הקבע על השירות והמשפחה
הנשים שבחרו בקריירה צבאית הרחק מהבית מתנחמות בידיעה שהן משרתות את המדינה, וכן, גם הפנסיה המתקרבת היא מקור כוח
בעשרים השנים שחלפו מאז עברה סא"ל אלקה סלם חמישה תפקידים בחיל החימוש, שבכולם הייתה האישה הראשונה מאז ומעולם. במקביל למאבק המתמיד שלה על מקומה כשווה בין שווים, היא ובעלה שי הקימו משפחה. היום, בגיל 40, היא מפקדת על מערך החימוש של אוגדה 91 בגבול לבנון, ובמסגרת זו היא משרתת וגם לנה בבסיס האוגדה בבירנית. זה השיבוץ הקרוב ביותר לביתה בשנים האחרונות, רק כשעה נסיעה. בבית שבעכו מחכים לה במשך כל השבוע ליאור בת ה־16 והתאומים ליאב וניב, בני 11. “ברור שזה לא קל", מודה אלקה. “כשאני מסתכלת לאחור אני לא בטוחה שהייתי עושה זאת שוב, אבל כשאתה בתוך העשייה ובתוך המירוץ הזה, אתה לא כל כך חושב על הצדדים הפחות טובים שמתלווים לתפקיד.
“כשחברות אמרו לי למשל שאני היחידה שלא מביאה את הילדים לגן השעשועים אחר הצהריים, אמרתי להן שיש גם רופאות בכירות בבתי חולים שעושות משמרות לילה, או אחיות ועורכות דין שחוזרות מאוחר הביתה. הקריירה שלי היא ככל קריירה אחרת. אני לא חושבת שאם הייתי באזרחות הייתי בוחרת להיות עקרת בית. ההחלטה הנכונה שקיבלתי הייתה למצוא את בן הזוג שנותן לי אפשרות לעשות את כל זה. אני חושבת שהיום, כשקצינות מגיעות להתמודד על תפקיד, היחס שונה לחלוטין. כל העניין של המגדר קפץ הרבה מדרגות קדימה".
במסע מצפון לדרום נפגשנו עם ארבע קצינות, ארבע אמהות שהותירו מאחור את הבעל והילדים ויצאו לקריירה צבאית, אפילו קרבית. אל ביתן הן יגיעו אולי לערב אחד במהלך השבוע, ובשבתות רבות יזמינו את בני משפחותיהן להצטרף אליהן בחדרון מגורים בבסיס צבאי. כמותן יש בארץ כמה עשרות נשים שבחרו ללכת נגד המוסכמות, ולהפוך את חלוקת התפקידים הנפוצה בתא המשפחתי של אנשי צבא: אצלן הבעל נותר בעורף ומגדל את הילדים, והאישה היא שיוצאת לשרת הרחק מהבית.
לכל אורך השירות מלווה את נשות הקבע המודעוּת לוויתור הגדול שעשו: לא להיות עם הילדים בשעה שבוקעת מפיהם השן הראשונה, לא לשבת לצדם בלילות טרופי שינה של בכי וכאב, להחמיץ את הצעד הראשון. את הנקודות האלו בחיים הם יחוו במקרה הטוב דרך הטלפון הסלולרי. “זה קורע את הלב, לדעת שהבנות רגילות שאבא הוא גם אמא", אומרת רב־סרן שירת שוסטר. “בשישי־שבת כשאני מגיעה הביתה, אין מצב שהבנות שלי ילכו לגן או לבקר חברות. הן דבוקות אליי מהשנייה שאני עוברת בדלת, ואני מצדי מנסה לשאוף אותן כל זמן שאני פנויה. בשבתות שאני בבסיס כל המשפחה מצטרפת אליי. הבת שלי מגדירה את עצמה כחיילת בגדוד ארז, הגדוד שלי. היא מסתובבת בבית הכנסת של הבסיס עם כומתה על הראש.
“נכון שיש שבועות מסובכים ומורכבים שבהם אני פחות רואה את המשפחה, אבל זה לא קורה כל הזמן", היא מוסיפה. “אין לי טיפת ספק בנכונות הבחירה שעשיתי. ברור לי שתפקידי פיקוד הם חלק ממני. אני אוהבת לעבוד עם אנשים, ותפקיד מטה הוא לא המקום בשבילי. זה קשה, אבל זה חלק מהדיל".
בבסיס “צנובר" שברמת הגולן משרתת רב־סרן כרמית אישח, אם לתאומות בנות 10 ולילד בן 4, שרוב הזמן נמצאים במרחק שעה וחצי נסיעה ממנה. היא רואה אותם רק בסופי שבוע ובערב אחד נוסף באמצע השבוע. מוטי, בעלה, לא עובד אלא נשאר בבית לגדל את הילדים. “אין ספק שהבחירה בשירות בצבא במקביל לאמהוּת, כרוכה בוויתור גדול", אומרת כרמית. “אם יש אירוע לילדים בגן או בבית הספר צריך להודיע לי הרבה זמן מראש, כדי שאשריין את היום בלו"ז שלי ואוכל להגיע. כשאליאב נולד שירתתי בקריית־שמונה בבסיס חטיבה 769. היה לי תינוק בבית אבל יכולתי לצאת רק לאפטר אחד בשבוע, וגם זה בשעה מאוחרת בלילה, ואם יש תקלה או עומס לא יוצאים. אחת לכל שלוש שבתות סגרתי בבסיס, והבאתי את כל המשפחה שיהיו איתי".
מי שהצטרפה זה לא מכבר למועדון האמהות בקבע היא סרן מוריה רובין מהיישוב מנות שבגליל העליון. לפני תשעה חודשים ילדה את בנה הבכור ישי, וכעת היא רואה אותו רק ערב אחד בשבוע ובשבתות. “אני יודעת שאני עושה משהו מועיל בשביל המדינה", אומרת רובין, האחראית על ניהול מערך התעסוקה המבצעית של אוגדה 91 בצפון. “היה לי חשוב לצאת לקריירה ולתרום בצבא בתפקיד משמעותי, ולצד זה גם ידעתי שהבן שלי נמצא בידיים טובות - איציק בעלי מטפל בו יחד עם ההורים שלנו".
הבחירה של בני הזוג רובין כרוכה מטבעה בקשיים יומיומיים. “לפני כחודשיים ישי היה חולה. הוא חטף וירוס שנמשך עשרה ימים, ולא יכולתי להיות צמודה אליו. הוא התעורר בלילה, חסר אונים ובוכה, ואז צריך להתרוצץ בין רופאים וזה בא כמובן על חשבון בעלי. קשה לחיות עם הידיעה שזה קורה ולא להיות חלק מזה - לתת לו תרופות, להתעורר לבכי שלו. אני נזכרת וכבר מתחילה לדמוע", אומרת רובין ופניה מביעות כאב. “ברור שאני רוצה להיות שם בשבילו, לטפל בו ולגדל אותו. בשביל זה הבאתי אותו לעולם. מצד שני יש לי קריירה שאני רוצה לקדם, אז משלבים. אני חושבת שרק בזכות המשפחה שלי החלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף".
אלקה סלם אומרת שגם ילדיה מבינים שהקריירה הצבאית שלה פירושה הירתמות להגנה על המדינה. “הם גאים מאוד במה שאני עושה, וזה מכפר על הקשיים. כשהם היו קטנים הקושי היה הריחוק הפיזי, שלא מאפשר לי לקלח אותם ולהאכיל אותם. היום הקושי הוא בריחוק הנפשי, כי ילדה בת 16 צריכה להתייעץ עם אמא שלה. וגם על זה אנחנו מתגברים".
“אני לא ‘נקרעת'. זו לא הגדרה נכונה ואני לא מתחברת אליה. אני נמצאת היום בעמדה שבה אני יכולה להרשות לעצמי גמישות, ואם צריך משהו ממש דחוף, אני קופצת הביתה. בעבר, כשהייתי עמוסה יותר, פשוט למדתי לחיות עם זה. אני מנהלת שיחות יומיות עם הילדים. בבוקר לפני שהם יוצאים לבית הספר אני עושה סבב לשמוע מה שלומם ואיך ישנו. בצהריים שוב מתעניינת אצל כולם בסבב טלפוני, ומדברת איתם גם בערב לפני שהם הולכים לישון. יש ימים שהלו"ז פה מפוצץ ואני נמצאת בלשכה כל היום, אבל גם אז אני משתדלת מאוד לעשות את שלוש השיחות האלו. בימי שישי אני הולכת איתם לבתי הספר, אוספת אותם משם וגם נכנסת לכיתה, מדברת עם המנהלת והמורים לבדוק מה המצב. חשוב לי להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק".
ומה ההרגשה כשלא נמצאים לצד הילדים באירועים משמעותיים?
“מסתכלים בפרופורציה על הדברים החשובים. אם יש אצל הילדים משהו משמעותי מאוד, הם ידעו להגיד לי שחשוב שאהיה שם. אם יש להם הופעה בתזמורת, או טיול שנתי, הם יודיעו לי מראש ואני אתכנן את עצמי להגיע.
“ההבנה היום בצבא כלפי התא המשפחתי היא שונה מבעבר. אני זוכרת שכשהייתי קצינה צעירה, אם מישהו היה אומר שהוא יוצא לחופש או נמצא באירוע משפחתי - היו מרימים גבה ולא מבינים מה זה ולמה. היום השפה היא אחרת. כשאתה אומר שיש לך אירוע, זה מקבל סדר עדיפות שונה. אם יבוא אליי אחד הנגדים שמשרתים אצלי ויאמר שיש למשל בדיקה לילדה שלו, אשחרר אותו גם אם הלו"ז לחוץ, כי משפחה היא דבר חשוב".
“בלי תמיכה מהבית אי אפשר לעשות את זה. אומרים שמאחורי כל גבר מצליח יש אישה תומכת - אז פה זה הפוך. מאחורי האישה יש גבר שתומך", אומרת כרמית אישח בחיוך. “ויתרתי על ליווי צמוד להתפתחות של הילדים שלי, אבל אני יודעת שיש מי שדואג להם בבית. מוטי משכיב אותם לישון, מעיר אותם, שולח לבית ספר עם כריך ואוסף אותם בסוף היום. אחרי הצהריים הוא יושב איתם על שיעורי הבית ולוקח אותם לחוגים. בימים שאני מגיעה, אני מתלבשת על הניקיונות והכביסות".
לא להיות לצד הילדים – זה לא מחיר כבד מדי?
“ודאי שיש מחיר, אבל אני אומרת לחיילים שלי ש'אין לי ארץ אחרת' היא לא רק שורה בשיר; מישהו צריך לעשות את העבודה הזו. נכון שלפעמים אני אומרת לעצמי – פספסתי, הייתי צריכה להיות עם המשפחה ברגעים כאלו או אחרים. אבל בשורה התחתונה זו הבחירה השלי, ואני מאמינה בדרך הזאת. גם בהיבט של הצורך לעשות את זה למען המדינה, וגם בהיבט של המיצוי והקידום האישי. גם אי אפשר להתעלם מכך שהעבודה שלי היא הקרקע הכלכלית היציבה של המשפחה".
לא רק הילדים משלמים מחיר על החלטת האם להמשיך ולשרת בצבא. ארבע נשות הקבע חוזרות ומבהירות שההתמודדות האמיתית נופלת על הבעלים. חלקם בחרו להיות “עקרי בית" במשרה מלאה ולגדל את הילדים, אחרים מצאו עבודה שאפשר לעשות גם מהבית.
משפחתה של רס"ן שירת שוסטר (32) עקרה מהצפון אל מצפה־רמון כשהאם התקדמה במערכת הצבאית. “לא עשיתי דבר בלי שבעלי ייתן את ברכת הדרך שלו", אומרת שירת, כיום סגנית מפקד גדוד בבית הספר לקצינים (בה"ד 1) ואם לשתי ילדות, בת ארבע וחצי ובת שנה וחצי. “לא ניסיתי לשכנע אותו. נתתי לו את אפשרות הבחירה המוחלטת, כי היה ברור שהנטל ייפול עליו. אני לא אגיד לך שאין לי ייסורי מצפון, במיוחד כשגם בלילות שאני בבית, הילדה הקטנה מתעוררת ורוצה רק את אבא ולא מוכנה ללכת אליי. ברור שהריחוק משפיע על הילדות, אבל אני משוכנעת שאפצה אותן בהמשך. יחד עם זה, אני לא מסוגלת לזרוק את כל הדברים שאני מאמינה בהם, ולהיות רק בבית. בחופשות הלידה טיפסתי כבר על הקירות ורציתי לחזור לצבא".
דידי, בעלה של שירת, עבד כמאמן כדורסל וניהל את מחלקת הכדורסל בפרדס־חנה. על כל זה הוא ויתר בגלל המעבר לדרום, וכבר שמונה חודשים שהוא מובטל. “אני שלם עם המשימה להיות עם הילדות ולטפל בהן בזמן שאשתי בצבא", הוא אומר, “אבל ברור שכשאני מוצא את עצמי מחוסר תעסוקה, יש רגעים קשים. אני רגיל למלא את היום שלי, ועכשיו יש בו חלל גדול. אפשר למצוא עבודה כאן במצפה־רמון, אבל השאלה היא עד כמה אתה מוכן להתפשר ולוותר על דברים מסוימים. שעות העבודה של שירת הן מורכבות, ואני לא יכול לקבוע לו"ז מולה, ולכן אני לא יכול להתחייב לעבודה עם שעות מרובות. אני מקווה להתחיל בקרוב עבודה שקצת יותר מתאימה לי מהצעות קודמות".
ומה באשר להתמודדות עם ניהול הבית ללא הרעיה הצמודה?
“במציאות הישראלית ממילא אין יותר מדי אבא ואמא וכולם עובדים קשה. אז זה בסדר, אני היום ‘עקרת בית'. לא שאני כזה דגול, והבית שלנו היה שמח למישהו יותר ‘עקרת בית' ממני, אבל האמת היא ששנינו לא ממש חזקים בזה", הוא צוחק. “אנחנו לא אנשים ששוחים בכל העניין של לסדר את הבית ולתקתק אותו. במרחב שלנו הבלגן חוגג. פעם איש יקר אמר לי ש'אם יש בלגן - יש חיים', אז לקחנו את המשפט לאקסטרים".
איציק רובין, בעלה של מוריה, מנהל את הקונדיטוריה “טראפלס" ביישוב מנות ואת מתחם הצימרים “בנוף ילדותי" הצמוד לבית המשפחה. בבקרים מטפלת אמה של מוריה
מוטי, עקר הבית במשפחת אישח המתגוררת ביישוב עבדון, מספר כי לא האמין שאלו יהיו חייו. “לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך קשה. כשהתאומות היו קטנות ואליאב היה תינוק, לפעמים ביליתי לילות לבנים לצדו, ולמחרת בבוקר כשכולי סחוט הייתי צריך להעיר את הבנות, להכין להן אוכל, לקחת אותן לבית ספר, לעשות קניות וגם להאכיל את הכלב והדגים. חיים שלמים, כמעט מאל"ף ועד תי"ו, לנהל לבד. עכשיו כשהבנות גדולות גם הן עוזרות".
כשהבן שלי מוציא שיניים, אני מתקשר לקצינת מילואים ומתחנן לזימון. אצלך הקצינה היא זו שמשאירה אותך עם הילד. אין רגעי שבירה?
“כשאין מי שיחליף אותך בבית, אתה מתמודד. היו לנו המון משברים, אבל אנחנו קודם כול חברים. היינו חברים 11 שנה לפני שהתחתנו, אנחנו מכירים טוב מאוד זה את זו ויודעים להתמודד. יש אנשים שמחפשים את החופש מהאישה כדי להתגעגע אליה, אז אצלנו זה מובנה בתוך הקשר. מתגעגעים תמיד", מנסה מוטי להסביר מציאות שזר לא יבין.
“הבטיחו לכרמית שהיא תשרת קרוב לבית, אבל בסוף זה לא יצא לפועל", הוא מוסיף. “אני אומר לה בצחוק שכשהיא מגיעה הביתה, נהיה כאן יום חג והסדר מתרופף. אצלי כבר בשעה שמונה בערב הבית בדממה וכולם במיטות. כשכרמית באה הם לא רוצים לישון. מצד אחד זה הזמן לכאורה לכפר על החוסר שלה בעבורם, ומצד שני זה הורס את השגרה כי יש להם סדר יום והם יודעים מה צריך לעשות בכל שעה. לפעמים אני שואל אותם אם לומר לאמא ללכת".
“אתה לא צריך לפנות למועצה לשלום הילד. די הצלחנו עם הילדים למרות המרחק מאמא", אומר בחיוך שי סלם, בעלה של סא"ל אלקה. “צריך להשלים עם העובדה שכל אחד עושה את מה שהוא עושה, וככה בונים את החיים. האם זה מתאים לכל אחד? אני חושב שאם כל הצדדים שלמים עם זה, אז זה מתאים. כשאמא תורמת למדינה, כל המשפחה תורמת למדינה. כולם עושים את המאמץ כדי לעבור את השנים האלה. אתה יודע מה היעד ובסוף זה ייגמר. אני כבר מחכה לפנסיה שלה".
הציפייה לפנסיה מלווה את נשות הקבע בצה"ל כחלום שמחכים להתגשמותו: הידיעה שיש תאריך סיום למשימה הלאומית שנטלו על עצמן מחזיקה אותן בשנות השירות הארוכות. זה לא אומר שאחר כך הן לא יחפשו משימות אחרות. אלקה סלם, למשל, תסיים את שירותה הצבאי בעוד שנים ספורות, אך היא כבר מתכננת קריירה שנייה בניהול בית ספר או בתחום המשפטי.
“אני מוכן שכרמית תצא לפנסיה בגיל 65, אם עד אז היא תעבוד משמונה עד ארבע, תחתים כרטיס או שישלמו לה לפי שעה. אבל זה לא עובד ככה בצבא", אומר מוטי אישח. “אני מכיר את ההרגלים שלה. היא ישנה ארבע שעות ביממה, ואני יכול להתקשר אליה בשעה אחת וחצי בלילה והיא תהיה ערה במשרד, באמצע דיון. הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל גם בשבתות כשהיא בבית. לאנשים אין מושג כמה עבודת אנשי הצבא היא קשה", הוא אומר, רומז לדרישות החוזרות ונשמעות בנושא הארכת שירות הקבע של אנשי הצבא.
לכבוד הראיון הגיעה כרמית הביתה, ושלושת ילדיה זכו לאיחוד משפחתי שלא מן המניין. הם מצטרפים אלינו לשיחה, מצטופפים ליד כרמית בניסיון להרוויח עוד קצת קרבה לאמא שבדרך כלל רחוקה מהם. “אתם אוהבים את העבודה של אמא?" אני שואל אותם, ומקבל מיד תשובה החלטית: “לא!"
“זה לא בסדר שאמא לא בבית ואי אפשר לראות אותה", אומרת ליהי בפרצוף כועס. “אני מבינה שמה שהיא עושה זה חשוב, אבל אני רוצה אותה בבית". יהל, אחותה התאומה, מוסיפה: “הכי מעצבן אותי שגם כשאמא בבית, כולם מתקשרים אליה מהבסיס ומפריעים לה. לפעמים היא גם קשוחה ושוכחת שהיא לא בבסיס אלא בבית. היא חושבת שאנחנו חיילים שלה".
“אנחנו לא מנסים לייפות את המציאות", אומרת כרמית בעודה מאמצת את הבנות אל לבה. “ברור שקשה להן. בשבוע שעבר הן היו בטורניר טניס בקריית־שמונה, במגרשים מול בסיס ‘גיבור', ששירתתי בו בעבר. יהל התקשרה אליי ואמרה שהיא נמצאת מול המקום הכי מגעיל עלי אדמות. אבל אני חושבת שמכיוון שיש להן מסגרת ולו"ז יומי, ויש אבא שנמצא בשביל הילדים בכל זמן, הנזק הוא קטן יותר. הבנות שלי מנגנות בכלי נגינה ומוכשרות מאוד, ובסופו של דבר למרות הכעס שלהן, כששאלתי אותן אם ירצו לשרת בתזמורת צה"ל, הן הבהירו שאין דבר כזה. ‘נהיה לוחמות כמוך', הן אמרו לי".
כשאני יושב עם מוריה ואיציק רובין בסלון ביתם, ישי התינוק פורץ פתאום בבכי רם. איציק רץ מיד להכין לו בקבוק ומתיישב איתו על הספה. ישי מסרב לאכול. הוא מסתכל על אמו כמבקש את קרבתה בשעת ההאכלה. רק כשמוריה קמה אליו הוא מוכן להירגע ולהתמסר לבקבוק. “אני יודעת שהעתיד יהיה מורכב יותר, וכשישי יבין שאני יוצאת מהבית יהיה לו קשה הרבה יותר", אומרת מוריה. “אני מכינה את עצמי לשם, ואני שלמה עם עצמי. אני גם מרגישה שאני עושה יותר מגבר בתפקיד מקביל, כי אני מוותרת יותר. אצל גבר זה ברור מאליו שהוא לא יהיה בבית, אצל אישה לא.
“הרבה פעמים אני נתקלת בקצינים שאומרים לי ‘מה את עושה פה? לכי הביתה לגדל את הילד שלך'. בפגישות ובדיונים בשעות מאוחרות היו לפעמים מסתכלים עליי ואומרים – טוב, נוותר לה, שתלך הביתה. ואני תמיד אמרתי שלא. לא רוצה שיוותרו לי כי אני אישה. אני אעשה מה שצריך לעשות, בלי הנחות והקלות מיוחדות. להפך, אני רוצה להוכיח את עצמי יותר, שלא יגידו שאפשר לוותר עליי. הצבא לא יכול להתנהל בלי נשים. הנשים הן כוח משמעותי ומשפיע, גם מבחינת הדרך שבה הן מתנהלות ומנהלות ומבחינת הגישה שלהן לדברים. החוש האמהי נותן להן יכולות שונות מאלה של הגברים".
משיחה עם ליאב וניב בני ה־11, ילדי משפחת סלם, אפשר להתרשם שהחיים עם אם קצינה הם לא בהכרח קשים במיוחד. “אנחנו רואים אותה פעם בשבוע, ולכן אנחנו מפונקים פחות", אומר ליאב. “אנחנו לא כל הזמן רוצים אמא־אמא, אלא גם את אבא. כשאמא מגיעה הביתה היא רואה שאנחנו מסתדרים. כשהייתה התרעה למלחמה היא לא הייתה בבית במשך חודש, ואנחנו לא כל כך הסתדרנו כי היינו קטנים, אבל ידענו שהיא שומרת על המדינה וזה עזר לנו.
“זה כיף לבקר בעבודה של אמא. בבית הספר כולם מקנאים בנו כשאנחנו מספרים שהיינו בבסיס שלה בשבת. זו הרגשה טובה, לדעת שאנחנו מסתובבים איפה שילדים אחרים לא יכולים להסתובב".
ניב זוכר במיוחד את החוויה של טיפוס על טנקים, שילדים אחרים בני גילו לא חוו. “לא הייתי בוחר משפחה אחרת", הוא אומר. “צריך להתרגל לזה שאין פינוקים ואמא לא תמיד בבית, אבל לא כל עם ישראל צריך לצאת מפונק. אנחנו מנסים לעזור בבית ולעשות הכול, כי אנחנו יודעים שתמיד כשאמא בצבא זה אומר שהיא עוזרת למדינה".
אלקה מנסה בשלב הזה לעצור דמעה סוררת, שמאיימת להכתים את מעטה האיפור הדק. “ברור שיש לי נקיפות מצפון על זה שאני לא בבית. אבל כל אבא או אמא שעובדים הרבה שעות מחוץ לבית, מגיעים לגיל 40 ושואלים את עצמם – רגע, איפה לא הייתי, מה פספסתי, מה לא עשיתי. אני לא מרגישה החמצה, ואני שלמה עם הדרך ששי ואני עברנו יחד".
יום העצמאות השנה יעמוד בסימן מנהיגות נשית ונשים בעמדות מפתח בחברה הישראלית. 14 נשים נבחרו להדליק את המשואות בהר הרצל, הגברים ימתינו לשנה הבאה. דווקא נשות הקבע ששוחחנו איתן, שהצליחו לשבור תקרת זכוכית פה ושם, חוששות שהקדשת טקס המשואות לנשים בלבד תפגע במאמצים לשוויון. “אני שונאת גם את יום האישה", אומרת סלם. “אם אנחנו דורשות שוויון בזכויות אנחנו צריכות להיות שוות גם בחובות שלנו, וההפרדה או ההבדלה לא טובה לנו.
“שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד מפקדת סדנה בבסיס שמשון, הפיצו שם לוח תורנויות, וראיתי שאני לא ברשימה. פיקדתי על 100 נגדים ו־300 חיילים, ואני לא רואה את עצמי בלוח. שאלתי את הקצינים מה קורה כאן, והם אמרו לי ‘מה פתאום', ‘את אישה' וכו'. הסברתי להם: חברים, אין דבר כזה. אם אני מדברת על ערכים של דוגמה אישית אבל לא נושאת בנטל כמו כולם, אז לְמה אני יכולה לצפות מהחייל שלי שעומד בשער הבסיס? אם אני דורשת שביום שיבוצים אהיה שווה בין שווים, אז גם בשגרה אני שווה לכל קצין אחר, ולא מבקשת לעצמי הנחות".
היחס לנשים בצבא משתפר?
“אין ספק שבכל הנושא של המגדר אנחנו נמצאים היום במקום אחר מהיכן שהיינו לפני שני עשורים. היום יש בנות שהן קצינות חימוש, תפקיד שלא נתנו לי לעשות".
כרמית אישח: “ככל שחולפות השנים נפתחים יותר תפקידים לנשים, והחברה מקבלת את זה. אני מתמודדת על תפקידים, נלחמת על שלי ולא מבקשת שום הקלה. הלכתי לתפקידים בצבא כדי לעשות אותם כמו שצריך, ואני לא מחפשת תירוצים ולא אשחק על האמהוּת שלי. מבחינתי זה לא ערכי, למרות שהילדים אולי יכעסו על מה שאני אומרת עכשיו. עם זאת בצבא יודעים שכשאני ב'אפטר' לא מפריעים לי. היום אני גם עושה שבתות בבסיס בתדירות הרבה יותר נמוכה מבעבר".
השוויון בחובות שאלקה מדברת עליו מתקיים מבחינתה גם במצבי קיצון. ביולי 2006, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היא שירתה כקצינת חימוש בגזרה שבה אירעה חטיפת החיילים בידי חיזבאללה. זמן קצר אחר כך, תחת אש התופת, לא חשבה על סכנת החיים. “עשינו פעולות כמו לחלץ את ההאמרים של החיילים שנחטפו, וגם הייתי בתוך לבנון בזמן המלחמה. אני חושבת המון על התקופה הזו. איך נכנסתי לתוך לבנון, ואף אחד במשפחה בכלל לא ידע שהייתי מעבר לגבול. אבל כשאתה ממלא תפקיד כלשהו ויש לך משימה, אתה לא חושב ‘מה יקרה לי'. הפרט לא רלוונטי בעת מלחמה, וזה נכון גם לקצינה שהיא אמא. גם במקומות שהיה חשש מזירות מטענים, לא חשבתי על הילדים והאִם בתור אמא אני לא צריכה להיכנס. זה לא בא בחשבון.
“קיבלתי כעת למשמרת למשך שנתיים את תפקיד קצינת החימוש של אוגדה 91, ואני צריכה למלא אותו במלואו. אני לא יכולה לומר ‘כשתפרוץ מלחמה אני לא אהיה פה, תביאו לי מחליף'. זה לא עובד ככה. אתה מקבל אחריות שכוללת הכול, לטוב ולרע, ואי אפשר לומר ‘פוס, לא משחקים'. בכל תפקיד עשיתי לא פחות מאשר כל מי שהיה לפניי, ואולי גם יותר. מי שבוחרת ללכת במסלול של קריירה - לא רק צבאית, אלא בכל תחום שבו היא פורצת דרך - צריכה להבין שהיא גם חייבת לתת מעצמה, ולא רק לקבל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם