עצמאית בשטח: נשים, הגיע הזמן לדבר על כסף
אין כמו הימים האחרונים של החופש הגדול כדי להפנים את השינוי הגדול שעברתי מעובדת שכירה לעצמאית. אלה התובנות שאספתי בדרך
זה האוגוסט הראשון שבו רוב הפרנסה שלי מקורה בהיותי עובדת עצמאית. מצד שני, זו גם הפעם הראשונה שאני מרגישה מה זה להיות בחודש תשיעי כעובדת עצמאית. השילוב בין השניים מעלה בי המון שאלות ומחשבות.
מצד אחד, לראשונה אין לי לחץ לדחוס את הילדים במסגרת. כשעבדתי כל השנים במשרה מלאה לא הייתה לי ברירה; את ימי החופש שמרתי לימים שבהם גם לקטנה אין מטפלת, והמתח לדאוג לכולם למחסה בין השעות שמונה עד ארבע הוציא אותי מדעתי. לא באמת עבדתי וגם לא באמת הייתי שלמה עם המקומות שאליהם שלחתי את הילדים. בשנה שעברה רשמתי את הבן שלי לקייטנה שבה הוא לא הכיר נפש חיה. בשביל הילד השמח שלי, מלך חבורת הזבל, זה היה כמו שבוע ויפאסנה. הוא פשוט שתק (אגב, מדהים שבתחילת הקיץ הזה הוא שאל אם הוא הולך לשם שוב, כי דווקא היה כיף. לעולם לא נבין את הפער בין מה שאנחנו חושבים שהילדים עוברים לבין מה שהם עוברים באמת).
השנה המצב שונה. אני בבית רוב השבוע, ולראשונה בנינו יחד לוח חופש ולו"ז יומי. לנוכח מצבי הפיזי גויסה לכל יום בייביסיטר מלווה, אבל הלו"ז נבנה בנחת ומאזן בין אטרקציות מתונות (בוקר בבריכה), לפרויקטים אדירים (תערוכת הלגו, הנה אנחנו באים!). אני אמנם מתהדרת רוב הזמן בכאוס השולט בבית ובכמה שהילדים שלי קשים, אבל ציניות בצד - היו רגעים (בודדים, בודדים) של נחת. לחזור מהקפצה של הקטנה ולראות את שלושתם מתפללים בסלון, לשבת איתם לעשות חוברות חופש ולדעת שרגעים של שקט הם בגדר אפשרות ריאלית. נכון שהם מסתיימים כעבור שתי דקות לכל היותר והופכים לחניקה וסקילה הדדית, אבל אלה החיים.
מהצד השני ישנו עניין העשייה. עם פרוץ שבוע 36 החלטתי להפסיק להופיע. אנשים שואלים למה בעצם. את עוד לא בלידה, גם ככה תמיד את מושכת עד הסוף ועוד. אבל אני החלטתי שזהו, אני לא יכולה למתוח יותר את גבולות הגוף. המתח לפני הופעה, האדרנלין שגוזל לי את שעות השינה בלילה שאחרי, הבצקות מהעמידה הממושכת, קוצר הנשימה על הבמה, הנסיעות הארוכות. די, זהו, זה הזמן לאגור כוחות. אני חושבת על כל העצמאיות שהעבודה שלהן פחות "פיזית" ויש יותר פיתוי להמשיך באמת עד הסוף. עד כמה הן היו חולמות להפסקה של שבוע שבועיים או יותר, כדי לתת לגוף שלהן להתארגן ולהתכונן.
יש לזה מחיר, כלכלי וגם מנטלי. בלימודי מגדר נוהגים לקרוא את הקטע המפורסם על אחותו המדומיינת של שייקספיר מתוך ספרה של וירג'יניה וולף "חדר משלך". וולף שואלת מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות בעלת כישורים זהים לשלו. האם היא הייתה יכולה להפוך לשייקספיר, או שכבר מילדותה העובדה שהיא אישה הייתה מונעת ממנה להפוך ליוצרת אדירה כמוהו?
גם אני שואלת את עצמי לפעמים שאלות דומות. האם העובדה שאני אישה ואמא עוצרת אותי מלהפוך לגדולה מהחיים מבחינה מקצועית? ואז מתחילים הפחדים: מה את מפסיקה, יחשבו שנעלמת. כמה מהר את חושבת שתוכלי לחזור. הבית לא יסתדר. תחזרי ללילות של בכי ורעב.
איפשהו שם, בין היתרונות המוכחים של העצמאות לבין האחריות והבנת ההשלכות - אני מצליחה למצוא איזון. מקווה שאצליח לנתב בחוכמה את החיים כך שהעבודה תעניק לי תחושת סיפוק ואם אפשר גם פרנסה, לצד זמן יותר איכותי ומשמעותי עם הילדים.
אין לי באמת משנה סדורה בנושא, אבל המון נשים סביבי מתלבטות בעניין המעבר משכירה לעצמאית. עשיתי סדר במחשבות, ולהלן השנקל שלי לעצמאית המתחילה:
תגידי מה את רוצה. בתור התחלה, שאלי את עצמך מהו הדבר שיעשה לך הכי טוב והכי שמח וגם שיפרנס. כשהתחלתי להופיע, זה היה בסלון של בתים ואז עבר לגג או חצר או מקלט או אולם בית כנסת או הגן של הילדים. באותה תקופה בדקתי עוד דברים שחשבתי שיעשו לי טוב, כמו העברת שיעורים ופגישות אישיות עם אנשים. רק אחרי שנתתי לזה קצת זמן וניסיתי, הבנתי במה אני הכי טובה ושהכי מתגמל ומספק.
כל ההתחלות קשות. בתחילת הדרך שמרתי על מקום העבודה שלי כשכירה. עבדתי במשרה מלאה והייתה לי המון אחריות. שנה שלמה עשיתי גם וגם. עבדתי המון שעות, בקושי הייתי בבית והייתי מוכנה לשלם את המחיר, גם ברגשות אשם וגם בתוספת של עזרה לבית. נסעתי לכל מקום, חור ואתר. כל הצעה קיבלה מענה חיובי. לא בחלתי בכלום.
דעי את עצמך. נא לבצע שטיפה באקונומיקה לנפש. את חייבת להכיר את כל הפחדים שלך, את המשפטים שמסתתרים בתוכך ויפריעו לך להצליח. לי היה המשפט "אם הם לא יצחקו אני אמות", שעצר אותי מלהופיע במשך חמש שנים לפחות. כשגיליתי אותו "עבדתי" על עצמי. בתחילת הדרך סירבתי לקרוא לזה סטנד־אפ, הייתי קוראת לזה שיחה או מפגש. ככה לא הייתי "חייבת" להצחיק וזה מאוד הרגיע אותי. אני מאמינה גדולה בכוחן של מילים וביכולת שלהן להשפיע, בפן האישי כמו גם המקצועי. מה שנגיד זה מה שנרגיש, אז בואו נשנה את הטקסט.
הדבר הגדול הבא. במשך תקופה ארוכה הייתי גם וגם, וזה היה קצת כמו לעלות בקיר טיפוס. הרגשתי שאני בין שני שלבים. בהתחלה הייתי עם שתי רגליים על שלב אחד, אחר כך גיששתי עם אחת הרגליים על השלב השני, אחרי זמן מה הבנתי שאני יציבה, וכרגע אני עומדת יציבה על שתי רגליים כשכל אחת נטועה על שלב אחר. זה הזמן לעשות את המהלך המשמעותי ולנתק את הרגל ממה שהיה ולהעביר את כל המשקל לשלב השני. לצורך כך הגדרתי לעצמי את היעד: ידעתי שפחות ממה שהרווחתי כשכירה זה לא אפשרי ולא מה שאני רוצה. כך אני יכולה לתת לעצמי דין וחשבון חודשי על מצבי.
למדי מטעויות. הכי אני מפחדת לטעות, כל החיים. הכי אני מפחדת "לצאת פראיירית", "שידפקו אותי". לפעמים הייתי יוצאת מהופעות או ממו"מ בתחושה של כישלון, של עוול. הבושה שרפה את הלחיים והבטן התהפכה, והמון מילים קשות על עצמי ועל העולם לא הרפו. למזלי אני כבר לא בת 15, ומהר מאוד רגשות הבושה נוטרלו והפכו להזדמנות ללמוד: מה למדתי מהאירוע הזה, מה אני צריכה להגדיר מדויק יותר. כל סיטואציה לא נעימה הפכה לסעיף בחוזה, כל טעות הפכה למשהו מסודר שיגן עליי מהפעם הבאה.
צבע הכסף. אולי זאת רק אני, ואולי זה לא קשור לעובדה שאני אישה ודתייה, אבל לדבר על כסף עשה לי לא נעים. הרבה יותר נעים לדבר על העבודה שלי ולקבל פידבק נהדר בסיומה, אבל עם נשיקות לא קונים במכולת וחלק מהפידבק על העשייה מתבטא גם בשורת הסך־הכול. תתאמני בלדבר על כסף, ואם את ממש לא טובה בזה, תכתבי. תעשי מו"מ במייל או אפילו בווטסאפ - זה לא נורא. אם את לא סומכת על העיניים שלא יתחילו לדמוע או על הקול שלא יתחיל לרעוד, תמצאי דרך אחרת.
איפה הכסף? ברוכה הבאה לעולם ה"שוטף פלוס". זה מבאס, זה לא פייר, אבל זה העולם. תכתבי בצורה מסודרת מתי היה אמור לעבור התשלום, ותבקשי אותו אם הוא לא בא. אל תקראי לזה "לרדוף אחרי אנשים", אלא "בירור". שוב, לנטרל מילים שעושות לנו ברגש לא טוב. אל תתעצבני ואל תרפי. את נתת ועשית, מחיאות הכפיים והשמחה של הקהל כבר נשכחו, ועכשיו יש לך כל הסיבות בעולם לבקש תמורה. את לא צריכה להיות חמודה או מתוקה או רעה או מאיימת. כמה שיותר פשוט ונקי.
תביני הכול. תביני מה זה מע"מ, מה זה ביטוח לאומי. תעשי לעצמך ביטוחים ופנסיה וקרן השתלמות ותתעקשי להבין. ואם לא הסבירו לך מספיק טוב, חפשי נותן שירות אחר שיידע להסביר. אל תשאירי את "ההתעסקויות עם הטופסולוגיות" למישהו אחר. יש לך מנהל חשבונות או רואה חשבון? מהמם. שיתעסק, אבל מדי פעם בואי ותקשיבי ותביני.
צאי מהכלל. פתאום מישהו ביקש משהו בחינם, אבל זה למטרה שאת ממש מחוברת אליה. מצד אחד את יודעת שאם תסכימי זה יעשה לך כל כך טוב, מצד שני תקוע לך בראש "אבל זה תקדים". שום דבר הוא לא תקדים. את המחליטה. גמישות היא התכונה הכי חשובה שאת יכולה לאמץ כאמא, כרעיה, כעובדת.
סורי מרע. אל תעבדי עם אנשים שעושים לך רע, אבל כן תשאלי את עצמך מה באיש הזה או בדינמיקה איתו עושה לי את הרע הזה. נצלי את הנאחס כדי ללמוד על עצמך משהו חדש.
והכי חשוב פרופורציות. יהיו ימים או לילות שתחזרי דומעת וכועסת. אל תוציאי את זה על הילדים, אבל תוציאי את זה אל הילדים. חבקי אותם, משמשי אותם, נשקי אותם. ספרי להם שהיום היה לך לא טוב ושמזל שיש לך אותם, כי הם הדבר שהכי חשוב לך בחיים. הם ילמדו שיעור משמעותי על התמודדות עם כישלון, ואת תזכרי שהכול שטויות. הם הכי חשובים.
אקו"ם