תושבי עיירות הפיתוח הפכו לחלוצים בעל כורחם
הסרט 'סאלח פה זה ארץ ישראל' מוכיח שאכן הייתה אפליה עדתית בקליטת העליות בראשית המדינה, ומראה כיצד דווקא העולים מצפון־אפריקה נשלחו לפריפריה בעל כורחם
כמעט חמישים שנה אחרי שהובאו בעל כורחם לירוחם, עברו עליזה ומסעוד דרעי לאשדוד. בנם הצעיר, דוד, עזב את ירוחם שנים רבות לפניהם, אבל כבמאי הוא חוזר אליה בסרטיו שוב ושוב. בסרטו החדש, 'סאלח פה זה ארץ ישראל', שיצר עם העיתונאים דורון גלעזר ורותי יובל, שוב הוא חוזר לירוחם, אבל הפעם לא מדובר רק בסיפור משפחתי או מקומי אלא בסיפורו של דור שלם. הסרט מגולל את סיפורם של עשרות אלפי עולים מצפון אפריקה שנשלחו בעל כורחם להקים מושבים ועיירות בנגב ובגליל, וליישב את הפריפריה הישראלית.
'סאלח פה זה ארץ ישראל', המוקרן בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, ושהשבוע פורסם כי הוא מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרטים התיעודיים, הוא סרט חשוב. הוא מוכיח שהטענות על אפליה עדתית במדיניות הקליטה בשנות החמישים והשישים הן לא סתם שחרור של שדים עדתיים ותוצר של תסביכים או דמיונות, אלא טענות רציניות המגובות בציטוטים ובעובדות.
היה פה צירוף נדיר של כמה גורמים, מודה בכנות בסרט הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת, איש אגף התכנון ונציג הממסד בסרט. העולים מצפון אפריקה היו חסרי אמצעים ונטולי יכולת התנגדות, ואפשר היה לעשות איתם מה שרוצים. הציבור הוותיק לא רצה ללכת ליישב את הפריפריה, אז המדינה השתמשה בעולים החדשים מצפון אפריקה. "את אלה אני יכול לזרוק להתיישבות", מצוטט בסרט גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות.
הפרוטוקולים מדיוני הסוכנות שמובאים בסרט מדברים בעד עצמם. רשימה של סנקציות הופעלו נגד עולים שסירבו לשתף פעולה עם המשימה ההתיישבותית שאליה נשלחו. בחלק מהמקומות הם הורידו אותם שוטרים בכוח מהאוטובוסים, או נשפכו בעל כורחם מהמשאית על ידי הנהג. עולים שכבר שהו במקום כמה ימים, שוחדו על ידי אנשי הסוכנות בכסף כדי שיעלו לאוטובוסים וישכנעו את חבריהם שכדאי להם לרדת. הסרבנים העקשנים שמיאנו לרדת מהאוטובוסים אוימו שייאלצו לממן את עלויות הנסיעה וההובלה. אלה שבכל זאת העזו לעזוב בלי אישור את היישובים שאליהם נשלחו, הוכנסו ל'רשימה שחורה' של הגורמים הקולטים כדי למנוע מהם לקבל עבודה ודיור במקומות אחרים. מדינת ישראל לא רק שלחה אנשים למשימה בעל כורחם, אלא גם דאגה שיהיה להם קשה מאוד להימלט ממנה.
למי שעדיין לא השתכנע שמדובר באפליה עדתית ולא במדיניות שוויונית שננקטה כלפי כל העולים, מגיע 'האקדח המעשן' של קליטת העלייה מפולין בשנת 1956. אף שכבר בשנת 1954 החלו ליישם את המדיניות שכונתה 'מהאנייה לכפר' ולשלוח את העולים לאזורי הפיתוח, העולים החדשים מפולין זכו למדיניות קליטה שונה. "מדובר בחומר אנושי חדש שלא נוכל לעשות בהם כרצוננו", אמר נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. "הפולנים וההונגרים לא יחזיקו מעמד בפריפריה. אי אפשר לשלוח אותם לשם", אמר שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. "זה נכון, יש אפליה. זאת אפליה מוכרחת", הודה לא אחר מראש הממשלה דוד בן־גוריון.
יוצרי הסרט אינם הראשונים שמביאים הוכחות לאפליה העדתית שבוצעה במסגרת מדיניות 'מהאנייה לכפר'. לפני למעלה מעשר שנים כתבו על כך כמה חוקרים, ובהם גם ידידי ד"ר אבי פיקאר, שכתב על כך במאמרים רבים ובספרו 'עולים במשורה', וגם מתראיין בסרט. החידוש של יוצרי הסרט הוא בעיקר בהיקף ההוכחות והציטוטים המרשיעים שהם מביאים מהפרוטוקולים, וכמובן בהפיכת החומר האקדמי למוצר טלוויזיוני עשוי כהלכה, שבכוחו להגיע לקהל רחב יותר.
אחת הסצנות החזקות בסרט היא תגובתם של העולים לשעבר לממצאים הקשים ולציטוטים מהפרוטוקולים. כאשר הבמאי דוד דרעי מקרין את גרסתו הכמעט סופית של הסרט בפני בני משפחתו ותושבים נוספים מירוחם, התגובות של רובם קשות, ובצדק. אפשר בהחלט להבין את הכאב, את העלבון, ואפילו את הזעם. אבל כדאי להקשיב גם לקולות אחרים שנשמעו שם באולם. אני רוצה לכעוס אבל כבר אין לי על מי, אומרת עליזה דרעי, אמו של דוד, ומעדיפה למחול ולסלוח למי ששלחו אותם לירוחם. "אני מחפש נקודות לדון אותם לכף זכות. אולי לא היו להם ברירות", אומר יוסי, אחיו הבכור של דוד. "לא הייתי רוצה שדורות על גבי דורות ימשיכו להתעסק בזה. זה לא משהו שיבריא את החברה הישראלית", אומר אחיו שלומי.
חשוב ללמוד את ההיסטוריה ולהכיר את העובדות, אבל אחר כך חשוב גם לשאול מה עושים עם זה עכשיו. חוץ מלהראות לוותיקי עיירות הפיתוח את העוולות ואת הטעויות שנעשו בקליטתם, ראוי גם להזכיר, להנכיח ולשאת על נס גם את תוצאות המפעל החלוצי שהוקם בזכותם. אחרי כמעט שבעים שנה, עיירות הפיתוח מציגות הישגים מרשימים בתחום ההתיישבות, התרבות, החינוך והחברה. העולים היו חלוצים בעל כורחם, אין ספק. השתמשו בהם. אבל אחרי ההכרה בסבלם צריך לבוא גם שלב ההוקרה על כך שבזכותם חיים היום מאות אלפי יהודים בערים פורחות בנגב ובגליל. דרעי מדבר בסרט על עזיבת הצעירים את עיירות הפיתוח כתופעה מתמשכת, אבל בשנים האחרונות מתחזקת דווקא תופעה נרחבת של צעירים בני העיירות שבוחרים להישאר ולפעול במקום שבו גדלו, ולא לנטוש למרכז הארץ.
פיבי עמר, אחת הנשים שמופיעות בסרט, הגיעה לירוחם ממרוקו בשנת 1962. כששאלו את בעלה מאיר היכן הוא רוצה להתגורר, הוא ביקש לגור בהרצליה ונימק זאת בכך שיש לו שם קרובים. אנשי הסוכנות אמרו לו שעוד שעה הוא יגיע להרצליה, אבל לקחו את המשפחה לירוחם. נציגי הממסד שיקרו לפיבי ולבעלה. ובכל זאת, בתום הקרנת הסרט עמר בוחרת לצטט בצרפתית את שירה של אדית פיאף: "לא, אינני מצטערת על דבר, לא על הרע שעשו לי ולא על הטוב שעשו לי", היא אומרת לבמאי דרעי ולתושבי ירוחם שצפו איתה בסרט. "צריכים לטאטא, לעבור הלאה, להתחיל תמיד משהו חדש".
אקו"ם