האם אנשים מאומצים הם "רוצחים פוטנציאליים"?
עובדת היותי אדם שאומץ בינקותו אינה בשום אופן עילה לפגיעה כה גסה באוטונומיה שלי כאדם וכאזרח בגיר. אבל יש כאלו הגורסים כי בשם "הדאגה לשלומם של כל הצדדים בסיפור" אסור לי לגלות מי הם הוריי הטבעיים
"נדרש פה איזה גוף שלישי שיוכל לסנן. בנאדם יכול לפתוח את תיק האימוץ וללכת לרצוח את הוריו הביולוגיים"את המשפט המזעזע הזה אמרה הגב' עינת נתן (מוסמכת מכון אדלר בהדרכת הורים) בתכנית "משפחה גרעינית" עם אברי גלעד אתמול (ג') בגלי צה"ל. בעקבות טלפון זועם שלי למערכת, חזרה בה ואמרה שאולי בחרה. דוגמה קצת קיצונית, אך עדיין טענה ש"אנחנו רוצים את המסננת לדאוג לשלומם של כל הצדדים בסיפור".
הגב' נתן אינה באמת אשמה. היא רק נתנה ביטוי לגישה המיתולוגית הרווחת לגבי אנשים שאומצו. מיתולוגיה ובורות שנולדה מסודיות מופרזת ומבוהלת לאורך שנים רבות.
האם הדאגה לשלום הצדדים בסיפור מוצדקת? האם יש כאן סכנה לשלומם הפיזי או הנפשי אם יגלו זה את זה? למה אנחנו, שאומצנו, מחפשים את אלה שנולדנו מהם? למה לפגוש ולהכיר את מי שוויתר עלינו או נטש אותנו? אולי אנחנו כועסים ורוצים לבוא איתם חשבון?
מאומצים. שורשי שיטת הסודיות נעוצים בתחילת המאה העשרים כשנכרכה בושה רבה באימוץ.
צילום: שירית כהן אביטן
אני כועס מאד, אבל לא על מי שהגברת נתן חושבת. אני כועס כשמשקרים לי, והסתרה מכוונת היא סוג של שקר. במיוחד הסתרה של מידע ששייך לי באופן אישי. מידע שכל אחד אחר לוקח כמובן מאליו ורק ממני מוסתר באמתלה של הגנה עלי ועל אחרים. אני כועס כשמתייחסים אלי בפטרונות כאילו אני עדיין "ילד מאומץ" גם כשאני בן 53 ואב לשני ילדים. העובדה שכל זה נעשה כחוק ולטובתי כביכול רק מכעיסה אותי, ואחרים כמוני, עוד יותר.
בישראל, האימוץ הוא סגור וסודי. שיטה שיוצרת ומשמרת מצב שבו זהות כל המעורבים נשמרת בסוד. שורשי שיטה זו נעוצים בתחילת המאה העשרים. זמנים שבהם כל נושא האימוץ נכרך בסטיגמה שלבושה שנגעה לכל המעורבים. החברה והמחוקקים ניסו למנוע את הנצחת הסטיגמות על ידי הסתרת התהליך וזהותם של כל המעורבים. זהות חדשה לחלוטין לתינוק שזהותו המקורית נגנזת ו"מבוטלת". כמו בתכנית להגנת עדים. מה שכנראה לא נלקח בחשבון הוא, שכמו כל אדם אחר, גם מי שאומץ ירצה מתישהו לדעת את סיפור חייו המלא, כפי שהתרחש באמת. מניין, איך וממי הגיע לעולם ולמה אומץ. בישראל, מצב זה של סודיות נשמר בקפדנות מעוגנת בחוק על ידי איסורי גילוי ופרסום לנצח. סימון של כל המעורבים כטעוני הגנה זה מזה ו"מסוכנים" זה לזה בו זמנית.
ב-1981 קבעה ועדת עציוני כי "עיון בפנקס האימוצים ללא הרשאת בית משפט או פקיד סעד עלולה לגרום סבל בל יתואר למאומץ ולהוריו הטבעיים". קביעה פטרונית זו שעוגנה בחוק נתנה הכשר לשירות למען הילד להחיל הליך (טיפולי כהגדרתם), שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית, כתנאי למסירת מידע לאנשים שאומצו, ולפקח באופן מוחלט על מפגשים ביניהם לבין האנשים מהם נולדו, וכל זה, כמו שאמרה הגברת נתן, כדי "לדאוג לשלומם של כל הצדדים בסיפור".
עובדת היותי אדם שאומץ בינקותו אינה בשום אופן עילה לפגיעה כה גסה באוטונומיה האישית שלי כאדם וכאזרח בגיר. גם אני וגם הוריי הטבעיים זכאים לכך שהמדינה לא תתערב בעניינינו. לפני הרבה שנים היו ספקולציות לגבי מה יקרה כשייפגשו זה שאומץ וזו שילדה אותו. היום כבר לא צריך לנחש. אנחנו כבר יודעים מה קורה מזה שנים רבות במקומות הרבים בעולם בהם מתקיימים מפגשים כאלה ללא השגחה ופיקוח. כלום. לא קורה כלום. אנשים נפגשים זה עם זה. מרגש? לפעמים. שמח? לפעמים. עצוב? לפעמים. קשה? לפעמים. מטלטל? לפעמים. עניין פרטי של שני אנשים בוגרים ועצמאיים? תמיד.
בסך הכול רציתי לדעת למי נולדתי ולמי אני דומה. לשמוע ממקור ראשון למה נמסרתי לאימוץ. בגלל הסודיות והמכשולים בדרך איחרתי פגשתי קבר דומם שבע שנים מאוחר מידי. השיחה הזו עם טניה אייזקס ז"ל, טובה או לא, קשה או לא, בתיווך שהיינו בוחרים בו או לא, הייתה שלי ושלה ולא הייתה לאף אחד הזכות לקחת אותה מאתנו, בטח שלא באמתלה של שמירה על שלומנו.
אני לא מסכן ולא מסוכן, ובטח לא רוצח בפוטנציה. אני רק שאלה: "מנין באתי?"
ב-9.7 בערב מקיימת התנועה לזכויות מאומצים אירוע במסעדת ננוצ'קה בתל אביב, אירוע שיציין את תחילת הקמפיין לשינוי סעיף 30 לחוק האימוץ.
גילעד יעקבזן, 53, חבר הועד המנהל של התנועה לזכויות מאומצים (ע"ר)
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם