העיוורון של בג"ץ בעפרה וקרן האור מול סרבני הגט
הרס הבתים בעפרה מבטא עיוורון של בג"ץ. מנגד, הפסיקה המאפשרת לבתי הדין להפעיל סנקציות נגד סרבני גט, לצד ההחלטה לכבד את הכרעת הבוחר בבת־ים, הן קרן אור של משפט היודע את מקומו ומסייע לתיקון העולם
על האיוולת המשפטית שבהריסת בתי עפרה נכתב כאן כבר הכול, אבל היא מועצמת במיוחד במציאות שנוצרה לאחר חקיקתו של חוק ההסדרה. החוק הזה - אם היצר הרע לא יגבר על השופטים ויפתה אותם לפסול אותו - הרי יכשיר בקרוב את קרקעות היישוב עפרה ויאפשר לבנות מחדש את הבתים. אז מדוע להרוס את מה שממילא ייבנה? רק בשביל האגו של השופטים? במיוחד בשבילם החלטנו לנסח פה את עשרת הדיברות לשופטי בית המשפט העליון:
1. צדק. נבחרתם לתפקידכם הרם כדי לממש צדק בחברה. זיכרו כי בית המשפט איננו זירה להכרעת מחלוקות אידאולוגיות. התערבותכם בריב לא לכם תפגע במעמדכם כגורם א־פוליטי.
2. שלטון החוק. מתפקידכם לשפוט על פי החוק, ומחובתכם לכבד את החוק. אם תפעלו שלא במסגרת החוק (כגון דרישת מירוק וטהרה מרבצ"ר חדש), יקוים בכם 'כשאין דין גם אין דיין'.
3. ניקיון כפיים. עליכם להקפיד להיות נקיי כפיים במידה גדולה יותר מזו הנדרשת מכל איש ציבור אחר.
4. משפט עברי. כשופטים במדינה יהודית נדרש מכם לפעול לקידום המשפט העברי. הדברים אמורים הן בהסתמכות על המשפט העברי בפסקי הדין, והן בכיבוד העוסקים ביישום המשפט העברי באופן מלא, ובראשם דייני בתי הדין הרבניים ובתי הדין לממונות.
5. הפרדת רשויות. אל לכם לנסות ולהחליף את הרשויות האחרות ולהתערב בנושאים המצויים בסמכותם ובאחריותם.
6. אומץ. מחובתכם לשפוט על פי מצפונכם, ועליכם להיות מוכנים במקרה הצורך לשחות נגד הזרם ולחלוק על חבריכם גם אם הם ותיקים מכם.
7. ענווה. עליכם לנהוג בענווה, לכבד את הנידונים לפניכם בעת הדיון ובכתיבת פסקי הדין, ולדעת להודות בטעות.
8. תודעת שירות. כמשרתי ציבור עליכם לפעול באופן שיעניק לציבור את השירות המיטבי שניתן, הן באיכות פסקי הדין והן בכתיבה זריזה שלהם.
9. דת ומדינה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהדותה של המדינה באה לידי ביטוי בכך שלדת היהודית יש השפעה מסוימת על המשפט והחיים הציבוריים. עליכם לחזק את המוסדות הדתיים, כפי שעשיתם למשל בהוראה למנות דיינים קבועים לבית הדין הרבני הגדול ובפסיקה מהשבוע שבה נדחו טענות נגד סנקציות שהטיל בית הדין הרבני על סרבני גט.
10. צדקת הדרך. מחובתכם לבסס בדרך משפטית את צדקת הדרך של מדינת ישראל תוך שמירה על גבולות מוסריים, כפי שעשיתם בהכרעה להכשיר את הסיכולים הממוקדים, שהתקבלה כמדיניות לגיטימית במדינות המערב.
"העותרים בשתי העתירות אינם מעוררים אהדה, לשון המעטה", כתב השבוע השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין המכונן שאישר את 'הרחקות דרבנו תם', הלא הן סנקציות השיימינג של בתי הדין הרבניים נגד סרבני הגט הקשים. "הם מעגנים את נשותיהם עגינות חיה... ויש לחפש דרכים לסייע לעגונות ולא ליתן יד לנבל ברשות התורה". רובינשטיין כלל בפסק דינו סקירה מרשימה של תולדות המאמצים ההלכתיים להתרת עגונות, מרבינו תם ועד למאמרו של הרב איתם הנקין הי"ד. לגזור ולשמור.
מה טיבן של 'הרחקות דרבנו תם'? רובינשטיין מפרט: "הן שוללות בבסיסן תקשורת אנושית נורמלית בחיי יום־יום ובמסחר, לרבות אירוח והכרוך בו כגון אכילה, שתייה ולינה, ביקור חולים ועוד; רבינו תם מדגיש כי אין בכך משום כפייה ופגיעה גופנית, 'אך אנו נתפרד מעליו', קרי הפרדת כוחות אישית־חברתית מסרבן הגט. ייתכן מאוד שבימי רבינו תם הייתה האפקטיביות של ההרחקות גדולה משהיא בעידן הטלפון הנייד והמרחב הגלובלי, ועדיין במקרים רבים יפה כוחן".
הבעיה היא שהסנקציות החברתיות הללו אינן מעוגנות בחוק. משכך, טענו הסרבנים כי אין לבית הדין סמכות לבצע בהן שימוש, אך בתי הדין הרבניים טענו - מגובים בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה - שבית הדין רק ממליץ לקהילה להתרחק מהסרבן ואינו מפעיל בעצמו סנקציות אקטיביות. השופטים רובינשטיין, הנדל, עמית ושהם קבעו בדעת רוב כי לבית הדין יש סמכות להכריז על ההרחקות. כנגד טענת סרבני הגט כי ההרחקות פוגעות בחירותם, השיב רובינשטיין: "המפתח בנידון דידן בידי העותרים; נתונה להם האפשרות בכל רגע לשחרר את נשותיהם מעגינותן, כפי שראוי ונדרש משפטית ומוסרית, וכך יגיעו ההרחקות אל סופן. ככל שלא יעשו כן, אין מניעה כי ההמלצות האמורות לנקיטה בסנקציות המתוארות יעמדו בעינן".
רובינשטיין מבהיר שההחלטה לאפשר לדיינים הפעלת כוח שאיננה מפורשת בחוק "אינה חפה מקשיים". "תפקידו הטבעי של הדיין והשופט הוא להחליט בהתאם לחוק המסמיכו לעשות כן. חרף זו, בנסיבות הנוכחיות אין מנוס מהתוצאה אליה הגענו, המגשימה במפורש את תכליתו של חוק קיום פסקי דין".
"שני העותרים לא באים בידיים נקיות אלא בידיים שחורות כפחם", החרה־החזיק אחריו השופט עמית. "בית הדין הרבני שולח ידו עד לקצה העולם על מנת לפתור בעיית עגונות, ואף עלינו לתרום את חלקנו למאבק בתופעה, ולתור אחר כל תרופה שיש בה כדי להביא מזור למצוקה 'ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו'... אל לנו לקשור את ידיו של בית הדין דווקא בבואו להתיר את קשר הנישואין".
בשולי דבריו הזהיר עמית את הדיינים מפני "חרדת הדין, יראת ההוראה והנטייה להחמיר", שגורמת להם לעתים להסס מלהשתמש בכלים הלכתיים נחרצים נגד הסרבנים. אנחנו משחררים לכם את החבל במאבק בסרבנות, אומר עמית לדיינים, אל תתייראו מלעשות בו שימוש. הוא מציין לשבח חלק מהדיינים שאימצו גישות הלכתיות מקלות, דוגמת זו של ר' חיים פלאג'י שקבע כי 'מות הנישואין' - בדמות חיים בנפרד של בני הזוג בפרק זמן של שנה וחצי - הוא עילה מספקת לחיוב גט.
"(הסרבנים) עשו דין לעצמם", קבעה השופטת חיות, "הם אינם מכבדים את פסיקתו של בית הדין הרבני, ואף נמלטו מישראל מאימת הדין המאפשר לאכוף עליהם את פסקי הדין של גירושין שנתנו בתי הדין הרבני בעניינם. בעיניי, די בטעם זה לבדו כדי לנעול בפניהם את שעריו של בית משפט זה, ובכך יש משום אמירה עקרונית לפיה בית משפט זה אינו נכון להשלים עם זלזול מופגן בחובת הציות לחוק כמובנה הרחב, ואף לא עם רשעות לשמה".
"מאמציהם של חז"ל להתרת עגונות הנם אקט הירואי", הוסיף השופט הנדל, "ההלכה פועלת נגד עצמה, אך תחת סוג של סכיזופרניה משפטית. האמת לאמיתה היא הדבקות בעקרונות השיטה, עם הרצון להילחם נגד הרע ולמנוע סבל אנושי". הוא מתייחס למתח שבין קביעת התורה שהאישה מתגרשת רק בגט שניתן לרצונו של האיש, ובין מאמצי־העל של הפוסקים לאורך הדורות לשחרר אישה מעגינותה גם במצבי קצה. "זהו מתח נפלא בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין מעשה האל למעשה בני אדם. בהלכה למעשה השנייה גוברת, כי 'לא בשמים היא'". מי שרוצה להבין מדוע חיוני שיישבו בבג״ץ שופטים יראי שמים, יכול להשוות בין פסק הדין המופתי של רובינשטיין, שהתווה את הקו לדעת הרוב, לפסק האטום והמנוכר של דנציגר, שנשאר לשבת בחושך בדעת מיעוט עם נאור.
מי אמר שאין בבית המשפט העליון שלנו גילויים של שמרנות משפטית שפויה פה ושם? הנה פסק־דין שניתן בשבוע שעבר וכמעט נבלע ברעשי פרשת אלאור אזריה והוועדה לבחירת שופטים. תחילתו של הסיפור בבחירות לראשות עיריית בת־ים בינואר 2015 שהיו יצריות ומלוכלכות, לאחר השעייתו מהתפקיד של ראש העיר הקודם שלומי לחיאני שהורשע במרמה והפרת אמונים. הפער בתוצאות הסופיות בין המועמד שנבחר יוסי בכר, ליריבו אלי יריב, היה קטן ועמד על קצת יותר מאחוז.
יריב הגיש 'המרצת פתיחה' למחוזי ובה דרש לבטל את הבחירות. הוא טען שבכר נתן הבטחה למאות עסקים שלא יעלה את הארנונה בניגוד להחלטות קודמות; שבכר ואנשיו התערבו בפעילות התובע העירוני והורו על הקלה בעונשים פליליים שונים; שבכר מסר לקבלנים חיצוניים עבודות בהיקפים נרחבים ללא מכרז, שהוא ניצל את המשאבים העירוניים לקמפיין שלו ועוד. השופטת רות לבהר־שרון מבית המשפט המחוזי קיבלה את העתירה וביטלה את הבחירות. "התרחשה סטייה מהסדרים הקבועים בחוק, שעלולה הייתה להשפיע על התוצאות", קבעה השופטת בהכרעתה.
בכר מיהר לערער לעליון באמצעות עורכי דינו עודד רביבו, מיכל תמר ודורון קול, בטענה שהמחוזי התפרע בהרחבה דרמטית של רשימת הליקויים המצדיקים ביטול בחירות. פרקליטיו הביאו תקדימים המלמדים שפסילת בחירות מוצדקת רק אם נפלו פגמים חמורים בקלפיות או ניתן שוחד בחירות מובהק. תעמולה אגרסיבית לא נכנסת לקטגוריה הזו. עוד טענו שגם אם הליקויים היו חמורים, המערער היה צריך להוכיח שהיקפם היה עשוי לשנות את תוצאות הבחירות.
"יש לזכור כי נבחרי הציבור צריך שייבחרו על ידי הציבור, לא על ידי בתי המשפט", כתב השופט ניל הנדל בפסק הדין. "יש להימנע מאימוץ גישה נורמטיבית שעשויה להרחיב את תפקידו של בית המשפט בהבעת עמדה בסוגיות שנתונות לבוחר ולא לו. העיקר הוא להכיר באוטונומיה של הבוחר, שהיא אבן יסוד בשיטה הדמוקרטית, להצביע כפי שיחפוץ. רק במקרים החריגים של ליקוי היורד לשורש העניין, אשר עלול היה להשפיע על התוצאות, יתערב בית המשפט".
זהו פסק דין חשוב, שכן הנדל מסייג פה משמעותית את היכולת של בית משפט לפסול קולות באופן שישנה את תוצאת הבחירות. הפסק של הנדל נשען על תפיסת 'הדמוקרטיה העמוקה' האמריקנית, המקדשת את היסוד של "One person one vote", או בנוסח העברי של האמירה הלטינית המיוחסת למלומד האנגלי אלקואין: "קול המון כקול ש־די". הנדל ניתח את האירועים והגיע למסקנה שגם אם הייתה השפעה על דפוסי ההצבעה בפרשת התובע העירוני, הרי שמדובר בקולות בודדים שלא היו משנים את התמונה הכוללת. השופט זילברטל הוסיף: "בשל הרגישות העצומה הנדרשת בבוא בית המשפט להתערב בתוצאתה של מערכת בחירות, חובה עליו לאחוז באמות מידה קשיחות ומובהקות". הסיבה היא, מסביר זילברטל, שגם אם פה ושם הופעלו לחצים ושידולים לא ראויים, הכמות לא בהכרח הופכת לאיכות.
מה שבעיקר חשוב זו הנורמה המשפטית שנקבעה פה: בית המשפט יכבד את הכרעת הבוחר. מערכות בחירות הן כמעט תמיד רוויות ביצרים ובאינטרסים ובהפעלת כוחות ומניפולציות מסוגים שונים, ועדיין יש לכבד את הכרעת הבוחר בקלפי ולהניח שהיא נעשתה מתוך בחירה רצונית ואוטונומית. רק כאשר הוכח 'ליקוי היורד לשורשו של עניין', יחד עם קשר סיבתי לתוצאות הבחירות, יש מקום להתערבות בית המשפט.
מטרת חוק 'נכסי נפקדים' שחוקק ב־1950 הייתה פשוטה: לנהל את נכסי הערבים שעזבו את שטחי המדינה והותירו את רכושם מאחור. בחלק מהנכסים שוכנו עולים חדשים, וחלקם שימשו למבני ציבור. בניין הארץ דורש קרקע, וזו כוללת אלפים רבים של דונמים נטושים שעליהם יכול מישהו לתבוע בעלות, כפי שעושים ארגוני השמאל בעתירות נגד ההתיישבות ביו"ש. שנים לאחר חקיקת החוק קבע בג"ץ כי תכליתו היא לאפשר שימוש בנכסיהם של הפלסטינים שנמלטו במלחמה לטובת 'קידום ופיתוח הארץ'. מכיוון שמצב החירום שהכריזה מועצת המדינה הזמנית לא בוטל מעולם, למעשה ניתן לעשות שימוש בחוק גם כלפי מי שעזב את ישראל גם זמן רב לאחר מלחמת העצמאות, בהתאם להגדרות החוק.
טכנית, חוק נכסי נפקדים מקנה למדינת ישראל את נכסיהם של מי שעזבו אותה לשטחיהן של מדינות עוינות בתקופה שבין מלחמת העצמאות ועד שיבוטל מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ב־19 במאי 1948. 'נפקד' הוא מי שהיה הבעלים של נכס בישראל בתקופה האמורה ובזמן זה היה אזרח או נתין של אחת ממדינות האויב סביבנו, או לחילופין שהה "באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל"; או לחילופין עזב את ישראל אל "מקום שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או נלחמו בה לאחר הקמתה". על פי החוק נכסי הנפקדים מוקנים לאפוטרופוס, והנפקדים מאבדים את זכויותיהם בנכס.
אלא שהחוק הזה, כמו כל חוק, יוצר לפעמים מצבים בעייתיים. כך למשל במקרה של רבעה עלי סטל, פלסטינית תושבת קלקיליה, שהתחתנה עם אנואר סטל מיפו אך לא שהתה בתחומי מדינת ישראל. האיש נהרג בתאונת דרכים והותיר אחריו כספי פיצויים מחברת הביטוח. האלמנה ביקשה לקבל את כספי הפיצויים כאחת היורשות, אך בקשתה נדחתה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים בהיותה נפקדת, שכן היא שוהה מחוץ לשטח ישראל והנכס מצוי בשטחה של מדינת ישראל. 595 אלף השקלים שהייתה אמורה לקבל יישארו אפוא בידי המדינה כנכס נפקד.
עורכת הדין מיכל שלם מהפרקליטות, שמייצגת את המדינה בתיק, הודיעה לבית המשפט כי "במועד פטירת המוריש המבקשת הייתה תושבת יו"ש ואין חולק על כך, ועל כן היא נפקדת כלפי חלקה בעיזבון בהתייחס לנכסים וזכויות בשטח ישראל. על כן, חלקה בעיזבון בן זוגה מהווה נכס נפקד המוקנה למשיב כחוק". על פניו, ההחלטה להפעיל את החוק על כספי פיצויים המגיעים לפלסטינית ילידת 1986 בעקבות מות בן זוגה מעוררת תמיהה, אלא שבדיקה מעמיקה יותר מגלה שהחוק עצמו איננו כה אטום וחסר היגיון, כפי שנטען השבוע במאמר מערכת של 'הארץ' שעסק במקרה.
בתשובת המדינה מצוין במפורש כי לסטל שמורה "האפשרות להגיש בקשת שחרור לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי החוק. השחרור אינו מבטל את הקנייתם של הנכסים לאפוטרופוס מלכתחילה, אלא מעבירם מחדש לבעלות הנפקד". בעברית פשוטה, אדם שהוגדר כנפקד יכול להגיש בקשה לשחרור הנכסים מידיו של האפוטרופוס.
המדינה רוצה למנוע את זליגת הטרפת המשפטית, המאמללת את חיי ההתיישבות היהודית ביו"ש, לתחומי הקו הירוק. היא יודעת שערעור על החוק יציף את בתי המשפט בעתירות של פלסטינים לקבלת בעלות על נכסים של אבות אבותיהם. אך החוק אינו דרקוני כפי שנטען, ואינו "גוזל כספי פיצויים". למרות התמשכות מצב החירום שהוכרז עם קום המדינה, החוק יצר מנגנון המאפשר הגשת בקשת שחרור של הנכס מידי האפוטרופוס, וכך התבקש שייעשה גם במקרה של סטל.
אז מה הבעיה, תשאלו, מדוע סטל לא הגישה את הבקשה? הבעיה היא שסטל דורשת מבית המשפט לקבוע תקדים משפטי שלפיו היא כלל איננה 'נפקדת', ולכך המדינה איננה מוכנה להסכים. התיק הזה הוא דוגמה קטנה ללא מעט מהסכסוכים הלאומיים שמתגלגלים אל פתחו של בית המשפט: את הבעיה המקומית אפשר לפתור, אבל הפלסטינים וארגוני הזכויות אינם מתעניינים בפתרון הבעיה אלא בשינוי כללי המשחק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם