איך זה שארץ נהדרת כבר לא מעצבנת?
מערכון של ארץ נהדרת על סתימת פיות, מונולוג של ליאור שליין על כמה שהכל איכסה, ראיון מלוקק של אסף הראל עם רביב דרוקר - ואני לא מתעצבן. כמעט קבעתי תור לנוירולוג, עד שהבנתי מה יש לי - או לסאטירה בארץ
השבוע הבנתי שאני כבר לא מתעצבן כמו פעם. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זו המציאות. אני פותח עיתון ומתעצבן פחות, שומע רדיו ומתעצבן פחות, פותח טלוויזיה ומתעצבן פחות. זה קרה לי ביום שני. ישבתי מול מסך הטלוויזיה וצפיתי בפרק השני בעונה החדשה של "ארץ נהדרת". עוברות חמש דקות, גלעד ארדן יוצא שקרן, ההצתות לא היו, ואני לא מתעצבן. עוברת רבע שעה, מגיע מערכון על נערי גבעות, ואני לא מתעצבן. עוברות עוד כמה דקות, מגיע מערכון על "סתימת פיות", ואני לא מתעצבן. פה כבר חשדתי שמשהו התקלקל בי.
אמרתי לעצמי: יותם, קודם כול תירגע. אחר כך תבדוק אם אתה לא כועס כי אולי זה פרק לא מעצבן במיוחד. ניגשתי לספריית התוכניות המוקלטות שלי והוצאתי את הפרק האחרון של "גב האומה" עם ליאור שליין (אני לא באמת צופה בגב האומה, אבל אני אוהב שהתוכנית נמצאת אצלי במוקלטות. ככה אני יודע שהיא לא מסתובבת חופשי). עברו עשר דקות, כמה פאנצ'ים על גלעד ארדן, מונולוג על כמה שהכול איכסה, ואצלי? כלום. עצבים? אפילו לא טיפה.
"תקשיב", אמרתי לעצמי, "או שאתה מתחיל להתעצבן או שמחר אתה קובע תור לנוירולוג שיבדוק את מערכת העצבים הקלוקלת שלך". רגע לפני הפנייה לערכאות רפואיות, החלטתי להשתמש בנשק יום הדין: אסף הראל. בדיוק השבוע שודרה התוכנית האחרונה של הלייט-נייט הסאטירי שלו, שלא תמשיך לעונה שלישית, בגלל מי ששולט פה בכל דבר (לא, לא ביבי. הרייטינג).
זה התחיל בריאיון מלוקק במיוחד עם רביב דרוקר. לא מתעצבן. כמה מערכוני אסף הראל קלאסיים, לא מתעצבן. מונולוג סיום של עשר דקות עלינו הישראלים שחיים בסבבה כשלידנו הפלסטינים המסכנים סובלים מחיים בלתי אפשריים כשידם מושטת לשלום ולאורם הקורן מתרוצצים עדרי חדי קרן - ולא, לא מתעצבן.
אלוהים אדירים, מה קרה לי? איפה יותם שעל כל פיפס לא במקום בגב האומה היה כותב סטטוס של 400 מילה בפייסבוק? איפה יותם שעל מערכון מתנחלים בארץ נהדרת היה שובר את המקלדת ומפציץ 20 סטטוסים? איפה יותם שאג'נדה במסווה של סאטירה הייתה מוציאה אותו מדעתו, ומתי לעזאזל הוא הפך ליצור אדיש שכותב על עצמו בגוף שלישי?
אולי זה כי כבר אין מדורת שבט אמתית סביב התוכניות הללו. פעם אם היית מפספס פרק של "ארץ", היית מנודה מיד מכל שיחות המטבחון במשרד. אולי כי פעם "גב האומה" עוד התעסקה בלהצחיק פה ושם בין ההטפות הליאור-שלייניות, והרבה יותר קל להתעצבן כשתופסים אותך לא מוכן. אולי כי פעם תוכניות סאטירה לא היו מוותרות מראש על חלק ניכר מהקהל. זה הרי לא סוד שגב האומה נוקטת קו פוליטי מאוד ברור. זה לא סוד שכותבי "ארץ נהדרת" הודו בפה מלא בראיונות שהם מגיעים מצד שמאל של המפה, וזה לא סוד שהראל מגיע גם הוא מאותם מסדרונות.
ואני אומר את כל זה לגמרי בחיוב. מותר לתוכנית סאטירה שתהיה לה אג'נדה. אבל כשהיא הופכת למובהקת כל כך, וחלק גדול מקהל הצופים מרגיש שהיא מכוונת נגדו, הוא פשוט מפסיק לצפות בה. ואם בכל זאת הוא צופה, יש משהו בשקיפות הזאת של היוצרים שמפיל על הצופה את האחריות. "אמרנו לך כבר שאנחנו שמאלנים: אם לא מתאים לך, אל תצפה". ותראו, זה די עובד.
הנה אנקדוטה קטנה: התוכנית של אסף הראל, שהתחילה כרעיון מעניין של חיבור בין כותבים מהרשת לכתיבה טלוויזיונית (חבל רק שרוב הכותבים שנבחרו היו מאותו אזור מחשבתי), עצבנה מאוד את הציבור הימני ברשתות בעונתה הראשונה. הוא כתב עליה, שיתף קטעים בזעם, ורתח כשעלו מערכונים שלעגו ליוני נתניהו או הציגו את חיילי צה"ל כחבורה של רוצחים. כל אלה העניקו לתוכנית את הבאזז שרצתה והערוץ החליט להעניק לה עונה שנייה. בעונה הזו המשיכו להיאמר דברים לא פשוטים, אבל איכשהו נוצר שקט מימין. עם היעדר השיח ירד גם הרייטינג. המסקנה? אפשר להשיג לא מעט כשלא כותבים על משהו בפייסבוק.
אומרים שקשה הרבה יותר לייצר כיום סאטירה, כי המציאות מתעלה על כל פאנץ'. אני לא קונה את זה. המציאות ה"טראמפית" הקיצונית יכולה לעזור לסאטירה, רק צריך לעשות בה שימוש נכון. תעיד על כך הנסיקה הפתאומית של תוכנית הסאטירה האמריקנית "סאטרדיי נייט לייב", ששוברת שיאי באזז באמצעות החיקוי לטראמפ של אלק בולדווין והמתקפות החוזרות ונשנות של טראמפ נגדה.
הבעיה של הסאטירה היא לא ההקצנה של המציאות, אלא בעגה הכלכלית "פתיחת השוק לתחרות". אני לא מדבר על תוכניות סאטירה ימניות, שעדיין אין (גילוי נאות: בעזרת השם והסוכן, בעתיד הקרוב אשתתף בתוכנית סאטירה שתציג דו-קרב בין נציגי שמאל וימין, ותשודר בתאגיד השידור "כאן"), אלא על כמות התוכן הסאטירי האדירה שנמצאת ברשתות.
אם פעם היית מסיים יום עבודה, חוזר הביתה, מתקלח, אוכל ארוחת ערב ומתיישב לשעה של ניקוי ראש, היום אתה מול המחשב כל היום, וכל דקה איזה יותם זמרי או מיכל בוקובזה מנסים להצחיק אותך. עכשיו תחשבו מה זה לכתוב תוכנית סאטירה שצריכה להצחיק או להרגיז מישהו שצחק והתרגז כבר כל היום. במקרה כזה, לא הייתם מנסים לקחת את ההומור לקצה?
בתוכניות הסאטירה בישראל יש קשר ישיר לטרנד הכי חם במציאות העולמית כיום: טרנד ה"פייק ניוז". הסאטירה כבר מזמן לא צריכה להישען על מציאות, היא יכולה פשוט ליצור אחת. פייק-סאטירה. רוצים לקבוע שלא היה גל שרפות כי ככה בא לכם? בכיף. רוצים להכריז שבנט רוצה לספח את כל יהודה ושומרון על תושביהם הפלסטינים? תפדל. רוצים להגיד שיש בישראל סתימת פיות בזמן שאתם משדרים בפריים טיים של הערוץ הכי נצפה? אף אחד לא יעצור אתכם.
הסאטירה היא כלי חשוב והסאטירה הישראלית בחלקה מצחיקה אותי מאוד, אבל הבעיה מתחילה כשהצופה מרגיש שהמציאות שצוחקים עליה לא באמת קיימת. קחו למשל את "פולישוק" המופלאה, שהצליחה לייצר סאטירה חדה, לא אישית, אבל כזו שכמעט כל אזרח, ממש לא משנה לאיזו מפלגה הוא מצביע, יכול להתחבר אליה. סאטירה שהיא לכאורה נטולת אג'נדה אבל יש בה הרבה יותר אמת מבכל מונולוג אפוקליפטי של ליאור שליין או מערכון "ביבי ושרה שותים שמפניה" של "ארץ".
אני אמשיך לצפות בכל מה שיש לעולם הסאטירה הישראלי להציע, וכנראה כבר לא ממש אתעצבן. ואתם? ההמלצה שלי: אל תתעלמו, צפו מדי פעם, אבל קחו בפרופורציות. וזכרו: כל עוד אתם הצד שצוחקים עליו בתוכניות הללו, כנראה אתם עושים משהו נכון. בעיקר בקלפי.
נ.ב.
תוכניות סאטירה אולי כבר לא מעצבנות אותי, אבל דו"ח צוק איתן כן. לא מנהרות וכאלה, פחות מבין בזה, אבל יותר המשפט "לא נבחנו חלופות מדיניות". נו באמת. בקצב הזה, בדו"ח הבא יכתבו: "לכן, רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה, מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם