מחקר קובע: אין להסתמך על המורשת המשפטית האמריקאית
חסידי בג"ץ נושאים עיניהם אל בית המשפט העליון של ארה"ב ואל המהפכה השיפוטית שחולל, אבל מחקר חדש מראה שהייתה זו מהפכת סרק: הנשיא לינקולן הפר פסקי דין כדי להציל את ארצו ולשחרר עבדים, הנשיא אובמה ידע מתי להתעלם מהשופטים
תוצאות הבחירות שנערכו בארצות הברית בשנת 1800 הכו את הפוליטיקה האמריקאית הצעירה בתדהמה. הנשיא המכהן ג'ון אדמס, איש המפלגה הפדרליסטית וממשיך דרכו של ג'ורג' וושינגטון, הפסיד ליריבו הדמוקרטי-רפובליקני תומאס ג'פרסון. אבל אדמס, מנהיג הפדרליסטים שניסחו את החוקה, לא השלים עם דין הבוחר. רגע לפני שיירד מהבמה, הוא החליט לבצע מחטף פוליטי בדמות מינוי 16 מנאמניו לתפקידי שיפוט בכירים.
על פי החוק האמריקאי, הנשיא מאייש את משרות השופטים בהסכמת הסנאט, ומזכיר המדינה צריך לשלוח את כתבי המינוי למתמנים. אדמס חתם על המינוי בעודו מכהן בתקופת מעבר, הסנאט אישר, אולם השלב הסופי התפקשש: ארבעה מסמכי מינוי מתוך ה-16 לא הגיעו ליעדם.
הפרשייה הסתבכה עוד יותר משום שמזכיר המדינה ג'ון מרשל, מי שאמור לחתום את כתבי המינוי בחותם הנשיאותי, מונה בעצמו באותו מחטף ללא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון. כתב המינוי שלו-עצמו היה כמובן בידיו, אך הוא התרשל ולא דאג שכל המכתבים שהופקדו אצלו יגיעו לשופטים הטריים האחרים.
אחד מאותם ארבעה מקופחים, ויליאם מרבורי, עתר לבית המשפט העליון בדרישה להוציא צו עשה (מנדמוס) למזכיר המדינה הנכנס, ג'יימס מדיסון, שיורה לו להנפיק כתבי מינוי חדשים. העותר התבסס על חוק הקובע שבית המשפט מוסמך לתת צו כזה.
פסק הדין "מרבורי נגד מדיסון" היה מופע מפואר של אקטיביזם שיפוטי אמריקאי, הניסיון הראשון של בית המשפט העליון במדינה להרים ראש. לא רק שמרשל נמנע מלפסול עצמו מלדון בפרשה וגם לא הזכיר את מעורבותו האישית, הוא אף הטיל את האחריות על פקיד אחר בממשל, מה שהתברר מאוחר יותר כשקר.
השורה התחתונה של נשיא בית המשפט העליון הייתה מתוחכמת: מרשל קבע כי החוק שמסמיך את בית המשפט להוציא צווי עשה לקונגרס איננו מתיישב עם עקרונות החוקה, ולכן יש לבטלו. בטווח הקצר המשמעות הייתה שבית המשפט נחלש, כי מרשל ביטל סמכות שהייתה בידיו. לטווח הארוך, לעומת זאת, רכשה לעצמה הרשות השופטת בארה"ב כוח הרבה יותר משמעותי: היכולת לבטל חוקים.
מי שאימץ בחום את פסק הדין הזה, אחרי קרוב למאתיים שנה, היה אהרן ברק. ב"פסק דין בנק המזרחי" ציטט נשיא בית המשפט העליון הישראלי בהתלהבות את מרשל, ונעזר בו כדי לבסס את עקרונות המהפכה השיפוטית שעליה הכריז. מה שעשה השופט האמריקאי, התפייט ברק, היה "מהפכה מוצלחת בתחום היחסים שבין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת".
אלא שניתוח ההיסטוריה האמריקאית מגלה שהמהפכה של מרשל נחלה כישלון חרוץ, ומאזן הכוחות שבין הממשל לבית המשפט השתנה מאז באופן דרמטי. בהקשר הישראלי, לעומת זאת, שוררת תמימות דעים מימין ומשמאל כי לפסק דין של בג"ץ חובה לציית.
הדד-ליין להריסת היישוב עמונה ותשעת הבתים בעפרה קרב במהירות, ולא רק שאף גורם ממשלתי לא מעלה בדעתו להפר את פסיקת בג"ץ בנושא, אלא שגם לוח הזמנים שהכתיבו העליונים נתפס מקודש כמו זמני כניסת יום הכיפורים.
עוצמתו של בג"ץ לא נחלשה גם לאחר שההטיה הפוליטית של השופטים הפכה מנושא ויכוח לכמעט מוסכמה. "ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת חלק מהמאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון", הסביר פרופ' מני מאוטנר מאוניברסיטת תל-אביב.
"הם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, עתירות שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר... בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנת הערכים המשותפים לקבוצה ולו".
מה קורה כאשר הממשלה סבורה שבית המשפט שגה, או שהיא מעוניינת לפתור בעיה באמצעות מהלך אסטרטגי-אסדרתי ארוך טווח, שלא מתכנס אל לוחות הזמנים של השופטים? האם מתיחת גבולות הפסיקה היא אכן "אסון לדמוקרטיה" ו"מיטוט שלטון החוק", או מהלך משילותי הכרחי כדי להשיב את האיזון שבין הרשות השופטת לרשות המבצעת? כיצד אמורה להגיב ממשלה כאשר השופטים בערכאה העליונה שמולה לא מבינים את גבולות הסמכות והכוח?
הסיפור האמריקאי יכול אולי לשרטט מערכת קואורדינטות מעניינת לחשיבה מחודשת בנושא. "אי-ציות מצד הממשל בארה"ב למערכת המשפט שם הוא תופעה נדירה, אבל היא מתרחשת פעם או פעמיים בעשור", אומר עו"ד זיו מאור, מנכ"ל עמותת "לדעת", שחקר את הנושא.
"זה קורה רק כשהרשות השופטת חוצה את הגבול באופן שמחייב להפעיל נגדה איזונים ובלמים; רק כאשר בית המשפט העליון מתעלם מהעיקרון החשוב ביותר בדמוקרטיה, ולפיו השלטון שייך לעם, ולא לאנשים שבמקרה זכו להפעיל את מנגנון המדינה בזמן נתון. לתרבות השלטונית האמריקאית יש אפקט בריא. העובדה שהנשיא והקונגרס מתעלמים לפעמים מפסיקות בית המשפט, גורמת לו להיות זהיר יותר ולהימנע מכניסה למצבים כאלה".
כמו ברק, גם מרשל לא מיהר לעשות שימוש בזכות שקנה לעצמו לבטל חוקים. עם העיקרון שבושל במרבורי נגד מדיסון הוא המתין לא פחות מ-29 שנים, עד לפסק הדין שכתב בפרשת "וורצ'סטר נגד ג'ורג'יה".
הנושא הבוער בפוליטיקה האמריקאית אז היה היחס לאינדיאנים, וארה"ב מצאה עצמה נקרעת בין שתי גישות: דוקטרינת תומאס ג'פרסון, שראתה בשמורות האינדיאנים מדינות עצמאיות ועל כן גרסה שמתנחלים אמריקאים יכולים להתגורר בהן רק בהסכמת הילידים; ודוקטרינת ג'יימס קלהון, שר המלחמה דאז, שטען שהריבונות האמריקאית חלה גם על האינדיאנים, ועל כן אפשר לרכוש מהם אדמות ואלה לא יוגדרו עוד כשמורה.
ארה"ב התאמצה לכבד את הריבונות האינדיאנית בעשורים הראשונים של המאה ה-19, אבל בסופו של דבר הדמוגרפיה והכלכלה ניצחו. המהגרים מאירופה המשיכו לנחות בחופי יבשת אמריקה, ובמושבות לא היה מקום לשכנם וגם לא מספיק שטחים חקלאיים כדי להאכילם. התנחלויות לבנות החלו להתפשט מערבה, וחיות הבר שהיו בסיס לכלכלת הציד האינדיאנית נעלמו מהשטח, מה שיצר מתיחות ואלימות בין הילידים למתיישבים.
בבחירות של 1828 הודח הנשיא ג'ון קווינסי אדמס - בנו של הנשיא אדמס הראשון - ותחתיו נבחר אנדרו ג'קסון, שמצע הבחירות שלו כלל את דוקטרינת קלהון. ב-1830 הושלמה חקיקתו של "החוק לפינוי האינדיאנים", אם תרצו – גרסה היסטורית אגרסיבית הרבה יותר של חוק ההסדרה הישראלי.
החוק קבע שניתן לרכוש מאינדיאנים את אדמותיהם ולתת להם קרקע חלופית ממערב לנהר המיסיסיפי, וכי חוקי מדינות האיחוד יוחלו אוטומטית על כל שטח שיפונה מנוכחות אינדיאנית בנסיבות אלה. לא נאמר שם דבר על פינוי בכפייה, אולם בפועל חלק גדול מה"רכישות" נעשו תוך הונאה, כמו למשל חתימה על הסכם מול אינדיאנים שאינם המנהיגים המוסמכים של השבט, ולאחר מכן אכיפת ההסכם - כלומר פינוי השטח - בכוח שלטוני.
למדינת ג'ורג'יה היו יחסים טעונים עם שבט הצ'ירוקי ששטחו גבל בשלה. עוד לפני השלמת החוק היא מיהרה לספח חלקים מאדמות הצ'ירוקי, וחוקקה חוק פלילי מיוחד האוסר על לבנים להתגורר בשטח המסופח ללא אישור מהמושל. מטרת האיסור הייתה להתמודד עם ה"שמאלנים" של ג'ורג'יה - מיסיונרים נוצרים שהסתובבו בין האינדיאנים ועודדו אותם להתנגד לטרנספר. בחסות החוק הזה נעצר מיסיונר בשם סמואל וורצ'סטר.
במשפטו טען וורצ'סטר שהחוק איננו תקף: ראשית, הוא עצמו אזרח מדינת ורמונט, והחוק רלוונטי רק לאזרחי ג'ורג'יה; ושנית, אמנות ישנות קבעו שהצ'ירוקי היא אומה עצמאית, ולכן החוקים האמריקאיים לא חלים עליה.
לאחר שוורצ'סטר הורשע, הוא ערער לבית המשפט העליון. בפסק דינו התעלם מרשל כליל מהתמורות שחלו ביחסי ארה"ב והאינדיאנים לאורך השנים. הוא קבע כי ההסכמים שבשמם הוענקה לבריטניה ריבונות על שטחים מיבשת אמריקה, נחתמו בין האומות האירופיות לבין עצמן, והאינדיאנים לא היו צד להם. בית המשפט העליון התייצב אפוא לצד האינדיאנים, ותוך שהוא מתעלם מתוצאות הבחירות של 1828 ומהחוק לפינוי אינדיאנים, קבע שהחוקים החדשים בטלים.
האגדה מספרת שהנשיא ג'קסון התבטא בזלזול כששמע את הפסיקה: "ג'ון מרשל קיבל את ההחלטה שלו, שיבוא לאכוף אותה". אבל גם אם מילים אלו לא נאמרו, אין ספק שהממשל התעלם לחלוטין מפסק הדין: בין השנים 1831 ל-1842 נעקרו מאדמתם שממזרח למיסיסיפי כ-63 אלף אינדיאנים.
ההיסטוריוגרפיה האמריקאית ביקורתית ביותר כלפי הטרנספר הזה, ויש שמכנים אותו "ג'נוסייד". לפי הערכות שונות, בין 4,000 ל-12 אלף מהאינדיאנים נהרגו במהלך המסע מערבה, בנתיב אשר זכה לכינוי "שביל הדמעות והמוות". בין האינדיאנים יש שמסרבים עד היום להשתמש בשטרות בני 20 דולר שעליהם מתנוסס דיוקנו של ג'קסון.
היסטוריונים אחרים גורסים שהטרנספר דווקא הציל את האינדיאנים מג'נוסייד שהיה מתרחש אילו פרצה מלחמה נוספת בינם לבין הלבנים. אבל מה שחשוב מבחינת ההיסטוריה המשפטית זה התקדים שנקבע: פסק הדין של בג"ץ לא כובד.
וורצ'סטר נשאר בכלא, ורק ב-1833 קיבל חנינה, לאחר שהתחייב שלא יעסוק עוד במיסיונריות בשטחים המסופחים. הניסיון הראשון של בית המשפט העליון לבטל חוקים בשם החוקה האמריקאית, נכשל במבחן המעשה.
הפיצוץ הגדול בין הממשל לבית המשפט העליון הגיע כשלושים שנה אחר כך – והריקושטים שלו, כך לפי חלק מההיסטוריונים, הובילו להתלקחות מלחמת האזרחים האמריקאית. במוקד המחלוקת עמדה פרשת דרד סקוט, שכדי להבין אותה צריך לחזור לאחור, לשורשי הקונפליקט האמריקאי סביב סוגיית העבדות.
ההתיישבות ב"עולם החדש" החלה להתפתח בראשית המאה ה-17. בשנת 1607 הקימה חברת "לונדון קומפני" את המושבה ג'יימסטאון שייעודה היה לגדל טבק ולייצאו לאירופה. מייסדי המושבה, ששכנה בווירג'יניה של היום, הנהיגו בה משטר מעמדות כמקובל בבריטניה, וקיבלו משלוחי עבדים מאפריקה.
ב-1624 הולאמה ג'יימסטאון על ידי הכתר הבריטי, לאחר שחברת לונדון קומפני פשטה את הרגל. באותה שנה פרקה אנייה נוספת משלוח של עבדים במושבה, וכך השתרשה לה שם נורמת העבדות.
אזור ג'יימסטאון היה קשה מאוד לעיבוד חקלאי. תנאי מזג האוויר היו קיצוניים, ובשטח שלט שבט הפוואתן הגדול והמבוסס, שמירר את חיי המתנחלים האירופים. בפרעות בשנת 1622 נרצחו בידי האינדיאנים 350 מתוך 3,500 המתיישבים במקום.
צפונה משם החלה באותן שנים התיישבות אחרת, בנסיבות שונות לחלוטין. בשנת 1620 התפתחה בבריטניה רדיפה ממוסדת של הכת הפוריטנית האדוקה, ובניסיון להציל את עורם הפליגו חברי הכת לשטחי ניו-אינגלנד, מושבה מסחרית כושלת בבעלות חברת פלימות'.
המהגרים הרבים ייסדו בהמשך את מושבת מסצ'וסטס, שנהנתה מיתרונות חומריים ופוליטיים מהותיים על פני ג'יימסטאון: מזג האוויר היו נוח יותר, האדמה התגלתה כפורייה, ובעיקר - השבטים האינדיאניים באזור היו מאורגנים פחות וידידותיים יותר. המתיישבים מאנגליה חתמו מולם על הסכמי שלום, אולם אלו לא כובדו, ובשנת 1636 פרצה מלחמה שבסופה נהדפו האינדיאנים.
היו עוד מאפיינים ייחודיים לבני הצפון: אמונתם הפוריטנית ראתה ערך מוסרי בביטול המעמדות, וקונסטלציות פוליטיות פנימיות בבריטניה הובילו לכך שהדירקטוריון של פלימות' שכן כולו בעולם החדש. כך, כשהם מנותקים יחסית מהשפעה בריטית ישירה, החליטו בני הצפון לאסור על העבדות בשטחם.
ההתיישבות בצפון ובדרום התפתחה במקביל, עד שבשנת 1765 מרדו 13 מושבות אמריקאיות בכתר הבריטי, וב-1776 הכריזו על עצמאותן. בשנת 1820 כבר מנה האיחוד 22 מדינות, מהן 12 צפוניות, שבהן העבדות אסורה, ו-10 דרומיות, המאפשרות את העבדות בשטחן.
הצפון אמנם התפתח בקצב מהיר וצבר עוצמה כלכלית, אולם השימוש בעבדים הקנה לדרום יתרון משמעותי. הדרומיים לא היו צריכים לשלם על כוח העבודה, והדבר גרם למתח פוליטי מתמיד בינם לבין אנשי הצפון.
האיזון העדין הופר כאשר שתי מושבות חדשות, מיזורי ואלבמה, ביקשו להצטרף לאיחוד. השתיים ציינו כי הן מעוניינות להיות מוכרות כמדינות מהדרום, שבהן מותר להחזיק עבדים. בצפון הבינו מה תהיה המשמעות של צירופן: בסנאט של ארצות הברית, שבו יש שני נציגים לכל מדינה ללא קשר למספר אזרחיה, ייווצר שוויון בין הצפון לדרום.
לאחר משא ומתן מתיש הסכימו הסנאטורים מהצפון לכניסתן של אלבמה ומיזורי, בשני תנאים: מדינת מסצ'וסטס תפוצל וחלק ממנה יוכר כמדינה חדשה בשם מיין, על מנת לשמר את הרוב הצפוני בסנאט; ולא תותר עוד עבדות במדינות חדשות המצטרפות לאיחוד, אם הן שוכנות מצפון לקו רוחב מסוים שנקבע בחוק.
"פשרת מיזורי" כללה שינויים חוקתיים: בכמה מהמדינות שמצפון לאותו קו נקבע כי כל אזרחיהן יהיו חופשיים, וכי ייאסר להחזיק עבדים. בחלק מהמדינות אף קבע החוק כי אדם ששהה בשטחן למעלה משש שנים ברציפות, יהפוך אוטומטית לאזרח. וכאן אנו מגיעים אל הסיפור שחולל את הסערה הגדולה.
דרד סקוט היה עבדו של קצין בשם ג'ון אמרסון. במסגרת שירותו הצבאי הממושך התנייד אמרסון ברחבי ארצות הברית, ונע בין מדינות שבהן נהוגה העבדות למדינות "חופשיות". לעתים שהה במדינה חופשית והשכיר את סקוט במדינת עבדות, ולפעמים להפך.
לאחר מותו של אמרסון תבע סקוט ממנהל העיזבון את חירותו, בטענה כי שהה במדינות חופשיות במשך למעלה משש שנים. מערכת הדינים של המדינות הללו חלה עליו, אמר סקוט, ובהתאם לפשרת מיזורי, הוא זכאי להפוך לבן חורין.
כשהגיעה הפרשה לבית המשפט העליון, התעוררה השאלה האם יש לערכאה הזו סמכות לדון בתיק. סקוט גרס שכן: החוקה, כך טען, מסמיכה את מערכת בתי המשפט הפדרליים לדון במחלוקות שהתעוררו בין אזרחי מדינות שונות, ומכיוון שהוא עצמו אזרח מיזורי ובעליו המנוח היה אזרח ניו-יורק, זהו הפורום המתאים לברר את תביעתו.
בית המשפט דחה את טענתו של סקוט, בנימוק מקומם: העותר, קבעו השופטים, איננו "אזרח" של מיזורי או של כל מדינה אחרת באיחוד, שכן עובדת היותו "כושי ממוצא אפריקני" שוללת ממנו את מעמד האזרחות. למרות זאת המשיך בית המשפט את הדיון בתיק ונכנס לשאלה המשפטית לגופה – האם פשרת מיזורי מעניקה לדרד סקוט את חירותו?
על פניו, הביוגרפיה של סקוט כללה את כל הקונסטלציות האפשריות כדי להפוך אותו לאזרח של מדינה צפונית, מה שאמור להביא לשחרורו מעבדות. אבל נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני (Roger Taney) הדהים כשקבע כי פשרת מיזורי אינה חוקתית, ועל כן היא בטלה מעיקרה. וכל כך למה? האיסור על תושבי הצפון להחזיק עבדים, פסק טוני, פוגע בזכותם לחופש קניין.
ביחס למעמד האזרחי של סקוט קבע השופט כי "העבדים נחותים כל כך עד כי אין להם כל זכויות שאותן חייב האדם הלבן לקיים". היום מסכימים ההיסטוריונים שפסק הדין הזה היה בין הגורמים המשמעותיים לפרוץ מלחמת האזרחים בארה"ב.
אחת מהטענות השגורות בפיהם של מצדדי האקטיביזם השיפוטי אומרת כי היצמדות פורמלית לעיקרון של "שלטון הרוב" עלולה לעתים לפגוע בדמוקרטיה, ורק בית משפט חזק יוכל למנוע זאת. חובתו של בית המשפט, הם אומרים, היא להגן על המיעוט. הדוגמה המוכרת לשלטון-רוב ההופך לעריצות ולדיקטטורה היא עלייתם של הנאצים והפשיסטים לשלטון בדרך דמוקרטית. פסק הדין בפרשת דרד סקוט הוא תמרור אזהרה המורה שגם מיעוט הנלחם על זכויותיו, איננו בהכרח צודק.
בארה"ב של אמצע המאה ה-19 רוב האזרחים התנגדו לעבדות, ואילו רוג'ר טוני הגן בפסיקתו על זכות חוקתית של המיעוט בדרום מול חקיקה דורסנית שמבצע הרוב. אלא שהתוצאה של הפסיקה הזו הייתה איומה - הן מבחינה מוסרית, והן מבחינת מחיר הדמים שגבתה מלחמת הצפון והדרום.
היריות הראשונות במלחמת האזרחים האמריקאית נורו באפריל 1861, אחרי תקופה של מתיחות קשה בין שתי קבוצות המושבות. כוחות הקונפדרציה הדרומית כבשו את מבצר פורט-סאמטר שבדרום-קרוליינה, והנשיא לינקולן ביקש בתגובה לרכז כוחות בוושינגטון, השוכנת על גבולה הצפוני של המדינה המורדת וירג'יניה. לשם כך הוא הצעיד יחידות צבא דרך העיר בולטימור שבמדינת מרילנד, הגובלת בוושינגטון מצפון-מזרח.
מרילנד עצמה הייתה חצויה פוליטית. ימים אחדים אחרי המתקפה בדרום-קרוליינה, תקפו מורדים דרומיים בבולטימור את שיירות הצבא שהיו בדרכן לוושינגטון. בעקבות זאת דרשו ראש העיר ומושל מרילנד מלינקולן להפסיק להעביר שם כוחות.
הנשיא, שהבין כי הוא קרוב לאבד את השליטה במרילנד, החליט להטיל עליה משטר צבאי שמשמעותו, בין היתר, אפשרות להכניס מורדים למעצר מנהלי ללא משפט. מבחינה חוקית, מדובר היה בהליך בעייתי מאוד.
חוקת ארה"ב כוללת את מושג "הביאס קורפוס": כל אדם שחירותו נשללה ממנו יכול לדרוש מבית המשפט צו המקנה לו את הזכות להישפט. החוקה גם אוסרת על הקונגרס לקבל חוקים השוללים את חירותו של אדם ללא משפט. רק במקרים של סכנה לשלום הציבור, מרד או פלישה אפשר לחרוג ולהפר צו הביאס קורפוס, "אם ביטחון הציבור ידרוש זאת".
מי מוסמך לקבוע שמדובר במצב חריג? מתוך מיקומו של הכלל הזה בחוקה - בתוך פרק שעוסק בסמכויות הקונגרס - ניתן להבין שהקונגרס הוא שיחליט על כך. אבל ללינקולן לא היה זמן להמתין למחוקקים. האיום שריחף מעל לראשו של האיחוד הוביל את הנשיא להשתמש בסעיף הזה בעצמו, והוא הורה לקציני המשטר הצבאי במרילנד לעצור מפרי סדר ופעילים דרומיים, ולהשעות את צווי הביאס קורפוס שיועברו להם מבתי המשפט.
במאי 1861 נעצר במרילנד ג'ון מרימן, קצין במיליציות הקונפדרציה הדרומית, בחשד כי חיבל בעמודי טלגרף וגשרי רכבת ששימשו את צבא הצפון. המשטר הצבאי הכניס אותו למאסר ללא משפט. מרימן שלח מכתב לנשיא בית המשפט העליון, מיודענו רוג'ר טוני, שלא הסתיר את הזדהותו עם הקונפדרציה.
טוני עצמו היה תושב בולטימור, ולכן במקביל לתפקידו הרם כיהן שם בשלוחה המקומית של בית המשפט הפדרלי. בכובעו זה הוא העביר למפקד הכלא צו הביאס קורפוס, המורה להביא בפניו את מרימן. השופט אף שלח יחידה של אנשי חוק ששימשו כמעין "משמר בתי המשפט", כדי להוציא את האסיר בכוח אם הדבר יידרש.
לינקולן הזועם שלח יחידה של צבא הצפון כדי להגן על בית הכלא. גם מפקד הכלא בחר לסרב לצו; במכתב רגשני הוא סיפר לשופט טוני כי "חיילי האיחוד נרצחים בחייתיות ברחובותיך", והסביר כי לאור המרד המתרחש במרילנד, ובהתאם להסמכה שקיבל מהנשיא, זכותו של מרימן לצו הבאה מושעית.
טוני מצדו החליט לדון שוב בתיק, אבל הפעם כנשיא בית המשפט העליון. בפסק דינו קבע שהסמכות להשעיית צווי הביאס קורפוס נתונה לקונגרס ולא לנשיא, ובוודאי שהנשיא אינו רשאי לאצול סמכות רגישה זו למפקד נמוך-דרג. טוני הוסיף וסקר את חשיבותה של הזכות לצו כזה במונחים של זכויות אדם, והסתמך על תקדימים מהמשפט הבריטי.
את סמכויותיו של הנשיא הוא צמצם לכדי סיוע לרשות המחוקקת ולרשות השופטת לקיים את החוק, והדגיש שמערכת המשפט של מרילנד יכולה הייתה לעמוד לרשות מי שטוען כי מרימן ביצע עברה כלשהי, אולם איש לא פנה אליה. את פסק הדין סיים טוני בקביעה שיש להביא את הנאשם בפני בית משפט.
אולם הפסיקה לא קוימה. לינקולן התעלם מטוני, ומרימן לא הובא למשפט. במקביל החליט הנשיא לשנות את החוק. הניסיון הראשון שלו להעביר בקונגרס חקיקה שתגדיר את המלחמה כמרד, מה שיאפשר לו לבטל צווי הביאס קורפוס, נכשל.
למרות זאת, שישה חודשים אחרי פסק הדין בפרשת מרימן הרחיב לינקולן את הוראתו וביטל צווי הבאה גם באזורים נוספים. בתי משפט בערכאות נמוכות הלכו בדרכו של טוני והורו לקציני צבא האיחוד להתעלם מהוראת הנשיא, אך בשטח גברה הסמכות של לינקולן, ועצירים לא הובאו למשפט.
רק בשנת 1863 הצליח לינקולן להשלים חקיקה המסמיכה אותו לעשות את מה שעשה כבר במשך שנתיים בניגוד לחוק ולחוקה. "האם עדיף שכל החוקים יקוימו אבל הממשלה תתפרק לחתיכות, או שמוטב להוציא חוק אחד להורג?", תהה הנשיא בנאום מפורסם שנשא בקונגרס.
פרשת מרימן ותוצאותיה סימנו את תחילת הסוף של המהפכה המשפטית שאליה חתר ג'ון מרשל בפסק הדין של מרבורי נגד מדיסון. הניסיון להרים את קרנה של הרשות השופטת מעל לשתי הרשויות האחרות כשל.
האמריקאים תפסו את בית המשפט כאחד הגורמים שגררו אותם למלחמה עקובה מדם, והיחס אל המוסד השתנה. במקרי קיצון, הם הבינו, הוראתו של בית המשפט לרשויות האחרות צריכה להיות בגדר המלצה, ותו לא.
גם במאה ה-20 שבה והתעוררה מתיחות בין הבית הלבן לבית המשפט העליון. כך קרה בשנות השלושים, כשהנשיא פרנקלין רוזוולט ביקש לחלץ את ארה"ב מהשפל הכלכלי הקשה, תוך שימוש במהלכים רדיקליים שכללו פיקוח על מחירים, מכסות ייצוא ומגבלות שונות על השוק החופשי.
התעשיינים עתרו לבית המשפט העליון, וזה קבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי מהלכיו של הנשיא סותרים זכויות יסוד המעוגנות בחוקה. תגובתו של רוזוולט הייתה יצירתית: הוא החליט להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט העליון כדי לדלל את כוחם של אויביו הפוליטיים שם.
עימות אחר התעורר בעקבות המקרה של ג'גדיש צ'דהא, שנולד בקניה לזוג אזרחים הודים. ב-1963, כשקניה קיבלה את עצמאותה מבריטניה, שהה צ'דהא בארה"ב במסגרת משלחת סטודנטים. כשפג תוקף אשרת השהייה שלו, הוא גילה שאף אחת משלוש מולדותיו - קניה, הודו ובריטניה - לא רואה אותו כאזרח שלה. בנסיבות האלה, רשות ההגירה האמריקאית החליטה שלא לגרש אותו.
הקונגרס הטיל וטו על החלטת רשות ההגירה, וזו חידשה את הליכי הגירוש. זה קרה בשנת 1983, וצ'דהא עתר בתגובה לבית המשפט העליון. בית המשפט מצדו לא רק ביטל את גירושו של צ'דהא, אלא גם קבע עיקרון: כל החוקים המסמיכים את הקונגרס להטיל וטו על פעילות של הממשלה - אינם חוקתיים. השופטים פסקו כי חוקים כאלה מהווים חריגה מעקרון הפרדת הרשויות, ופלישה לא חוקתית של הקונגרס לתחומי הפעילות של הרשות המבצעת ושל הרשות השופטת.
צ'דהא התאזרח בארה"ב, אבל הקונגרס התעלם מהקביעה הרוחבית של בית המשפט ולא חדל ממנהגו להטיל וטו על פעולות של הרשות המבצעת, ובכלל זה החלטות של רשות ההגירה לעיכוב גירוש. יתרה מכך: המחוקקים צפצפו על בית המשפט כשקיבלו חוקים חדשים הכוללים מנגנון וטו על החלטות הרשות המבצעת, וזאת בניגוד חריף להמלצת היועצים המשפטיים.
כך למשל ב-1996 עבר בקונגרס "חוק הווטו על סעיפי תקציב", שתכליתו לאפשר לנשיא לבלום הקצאות תקציביות שהקונגרס חייב אותו לבצע. ב-1998 ביטל בית המשפט העליון את החוק הזה, בנימוק שהוא מאפשר למעשה לנשיא שלא לציית לחוק. אך הפלא ופלא, ב-2006 אישר הקונגרס את החוק מחדש, כמעט ככתבו וכלשונו.
אחד השרידים מהניו-דיל של רוזוולט הוא גוף בשם "הוועדה הלאומית ליחסי עבודה". שני תפקידים יש לו: הוא משמש כמעין ועדת בחירות מרכזית לוועדים של התאגדויות מקצועיות, וגם כערכאה ראשונה לתלונות של עובדים על התנהלות בלתי הוגנת מצד המעסיק. אם תרצו, המקבילה האמריקאית של בית הדין לעבודה.
בפברואר 2012 פסק הטריבונל של הוועדה כי סירובה של חברת "נואל קאנינג" לחתום על הסכם קיבוצי מטעם העובדים הוא "התנהלות בלתי הוגנת". החברה פנתה לבית המשפט לערעורים בוושינגטון, שם העלתה בין השאר טענה טכנית: על פי החוק, את חברי הוועדה ממנה הנשיא באישור הסנאט, ואילו מינוים של שלושה מחברי ההרכב במקרה הזה טרם אושר בסנאט.
הסיבה לחריגה האחרונה הייתה פרוזאית. הנשיא ברק אובמה, שמינה את חברי הוועדה, הסתמך על הקביעה החוקתית כי "בסמכותו של הנשיא למלא את כל המשרות המתפנות בעת פגרת הסנאט". מדובר היה בתקופת חג המולד, ובאופן פורמלי הסנאט לא יצא לפגרה, אולם התקבלה בו החלטה פנימית לצמצם את הישיבות ולהימנע מהחלטות מהותיות.
בתוך השטח האפור הזה אייש הנשיא שלושה מקומות פנויים בוועדה הלאומית ליחסי עבודה. חברת נואל טענה כי שלושת החברים בהרכב מונו שלא כחוק, ולכן החלטת הוועדה בטלה. בית המשפט לערעורים קיבל את טענתה, ואף ביטל את המינוי של שלושת חברי הוועדה.
האם פסיקת בית המשפט לערעורים בוושינגטון קוימה? התשובה שלילית. שניים מהמינויים של אובמה נותרו על כנם, והשלישי פרש עוד לפני פסק הדין וללא קשר אליו. העובדה שהוועדה ליחסי עבודה והנשיא הפרו את דברו של בית המשפט הפדרלי לא זכתה לאזכור משמעותי בדיווחי העיתונות שכיסו את הפרשה.
הסיבה לכל אלו היא מאזן הכוחות שנקבע במערכה שהתנהלה בין אברהם לינקולן לרוג'ר טוני. הציבוריות האמריקאית – ובכלל זה התקשורת, האקדמיה והקהילייה השיפוטית המקומית – מכבדת את זכותו של בית המשפט לפרש את החוק והחוקה ולקבוע עקרונות משפטיים; אולם ככל שהדבר נוגע להחלטותיהם של נבחרי ציבור במסגרת שליחותם הציבורית, אין ציפייה לכך שהפסיקה המשפטית תקוים בהכרח.
בהתאמה, הרשות השופטת נתפסת בארה"ב כנחותה מבין שלוש הרשויות. השמיים לא ייפלו אם בית המשפט יפסוק והרשויות האחרות לא יבצעו. סערה חוקתית לא תתחולל בשל כך בלבד.
ההשוואה לישראל מעניינת, שכן המקור שעליו נשענות פסיקות אקטיביסטיות בארה"ב היא החוקה - שנטועה בלב הקונצנזוס האמריקאי, ונהנית ממעמד מקודש כמעט. לעומת זאת, פסיקות אקטיביסטיות בישראל מסתמכות על פסקי דין המפרשים את חוקי היסוד מ-1992 - שהם בעצמם מקור שנוי במחלוקת ציבורית, משענת קנה רצוץ בהשוואה לחוקה האמריקאית. למרות זאת, כוחו של בית המשפט בישראל והשפעתו על שתי הרשויות האחרות משמעותיים ביותר ביחס למקובל בארה"ב.
האירועים המתוארים בכתבה זו נותחו כאמור במחקרו של עו"ד זיו מאור. "הניסיונות להגביל את בג"ץ באמצעות חקיקה הם אבודים מראש", אומר לנו עו"ד מאור. "כשהשופטים החלו לבטל חוקים, הם הפרו את העיקרון המקודש של שלטון החוק, ולמעשה פעלו בניגוד לחוק. ברגע שלבג"ץ יש סמכות כזו, הוא יכול גם לבטל חוקים שנועדו לרסן את כוחו.
"הדרך היחידה להתמודד עם חוסר האיזון השורר בין הרשויות בישראל, היא לנקוט נגד בג"ץ את השיטות שלו. מאחר שאין חוק שמסמיך את בג"ץ לבטל חוקים, ההתנהלות הזו שלו היא במישור הלא פורמלי של השלטון; פעולה לא פורמלית נגדית, שתחזיר אותו לממדיו המקוריים, היא אי ציות לחלק מהפסיקות שלו".
אתה לא חושש מאנרכיה, ממצב שבו איש הישר בעיניו יעשה, אם יתערער המוסד שנחשב לאבן הפינה של הדמוקרטיה הישראלית?
"צריך כמובן לקחת את הדברים בפרופורציות ובהקשר הנכון. אני לא קורא לאי-ציות של האזרח הפשוט לפסק דין אזרחי או פלילי, ואפילו לא מצפה מהממשלה או מהכנסת להתעלם מפסיקות של בית המשפט; אני רק מצביע על הפתרון שיושם במקרים דומים בארה"ב".
פרופ' יוג'ין קונטרוביץ מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבשיקגו חולק על מסקנותיו המעשיות של מאור, אך מצביע גם הוא על ההבדל במרחב הפעולה שמתירים לעצמם שני בתי המשפט, האמריקאי והישראלי. "האירועים שנסקרו בהחלט השפיעו על מערכת היחסים שבין בית המשפט העליון בארה"ב לבין הממשל", הוא אומר, "אבל האפקט המרכזי שלהם הוא לא בהתעלמות של הממשל מפסקי דין, אלא במדיניות עקרונית של ריסון עצמי ואי-התערבות מצד שופטי העליון בנושאי חוץ וביטחון או מדיניות ממשלתית.
"בהשאלה, אני לא חושב שהנשיא היה מתעלם מפסק דין שאומר לו להרוס את עמונה, אבל למעשה אין שום סיכוי שתיק כזה היה נידון בכלל בבית המשפט העליון האמריקאי. מדובר בטענות קנייניות של אנשים פרטיים מול אנשים פרטיים, ולכן מקומן בערכאות נמוכות בלבד. בית המשפט העליון לא היה מעלה בדעתו להתערב במקרה כזה, ולא היה מצווה על הממשלה להתערב. יתרה מכך, אין שום תקדים שבו בית המשפט העליון האמריקאי מציב לוחות זמנים לממשלה. זה מושג שבכלל לא קיים שם.
"בארה"ב יש הפרדה ברורה מאוד בין נושאים חוקתיים עקרוניים, שבהם דן בית המשפט העליון, לבין סוגיות של מדיניות ושל ביצוע, ששייכות לממשל. הנשיא הוא שממנה שם את השופטים, והם מבינים היטב את הגבולות שלהם ויושבים שבעה נקיים לפני שהם מחליטים להיכנס לתיק. וכך, מכיוון שהם מרסנים את עצמם, הנשיא לא מגיע כמעט למצב של דילמה אם לציית לפסקי דין או להתעלם".
"בית המשפט האמריקאי למד להיזהר ולמנוע מצבים כאלה", מסכים מאור. "בישראל, שבה בית המשפט נהנה ממעמד מקודש, השופטים מרשים לעצמם להתנהג כמו אריסטוקרטים - לשפוט, לחוקק ולקבוע מדיניות כאילו אין הפרדת רשויות.
"כשאתה בוחן את שרשרת הפסילות של חוקי המסתננים; את החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז; את האפליה הגזענית בין יהודים לערבים בכל הנוגע לבנייה במקרקעי הזולת, כפי שמשתקף מהשוואת תיק עמונה לתיקי בנייה בלתי חוקית בנגב - המסקנה היא שהממשלה צריכה לשקול להציב לשופטים גבול".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם