ראשי » חדשות » בארץ

אוהדי בית"ר מבקשים: אל תפרקו את לה פמיליה

שבוע לאחר גל המעצרים של אנשי 
'לה פמיליה', רן ישראלוף, בעבר מראשי הארגון, מדבר על האלימות והשנאה ביציעים. הוא סבור שלא צריך לפרק את הארגון אלא לתעל את האנרגיות לכיוון חיובי, כפי שעושה "הרב של בית"ר ירושלים", עמי פייקובסקי

המהפך של רן ישראלוף - בעבר אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, ולא סתם אוהד אלא אחד מראשי ארגון האוהדים הקיצוני 'לה פמיליה' - החל בבוקר אחד בהיותו בבית חב"ד בהודו. "שמעתי את חבר שלי קורא לי 'בוא תראה מה יש פה!'", מספר רן. "ירדתי למטה ועיניי חשכו. לבית הגיע בחור ג'ינג'י ללא חולצה, כשעל זרועו קעקוע ענק ואדום של הפועל תל-אביב".

עוד כותרות ב-nrg:
- חברה ישראלית מציעה: "נבנה חומה מול מקסיקו"
- היסטוריה: הפועל ב"ש בפלייאוף ליגת האלופות
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

עבור רן, כמו רוב אוהדי בית"ר ובוודאי אנשי 'לה פמיליה', הקבוצה התל-אביבית ואוהדיה הם סמרטוט אדום, וביותר ממובן אחד. "אתה נכנס לסחרור של שנאה, שהוא הרבה יותר גדול מהאהדה לקבוצה שלך", מתאר רן. "גם כשבית"ר משחקת נגד יריב אחר, אתה מוצא את עצמך יושב ביציע ומקלל את הפועל תל-אביב". גם גל המעצרים של עשרות מאנשי הארגון בשבוע שעבר, קשור בין היתר בחשדות לניסיונות רצח של אחד מאוהדי הפועל תל-אביב.

"ראיתי את הבחור הזה בהודו והשתגעתי", ממשיך רן. "גם קיבוצניק שמאלני וגם אוהד הפועל, זה כבר יותר מדי. אבל העסק התפתח לכיוון אחר לחלוטין. זה התחיל ב'ירידות' אחד על השני, אבל במשך הזמן התברר לנו שיש לנו הרבה נושאי שיחה משותפים, סביב הכדורגל כמובן. דיברנו על ה'דפוקים' של הפועל ושל בית"ר ועל הקיצונים בשתי הקבוצות, ולפתע התחלנו להרגיש שמשהו משתנה. אפשר אפילו לומר שהתחברנו".

מספר החברים כיום בארגון 'לה פמיליה' נע בין 4,000 ל-5,000 איש. חבריו טוענים כי מדובר בארגון הרשמי של הקבוצה, אך אוהדים רבים מתנערים מהאלימות ומהגזענות ומותחים ביקורת על המשטרה שאיננה נוקטת אמצעים קשים יותר למגר את התופעה. בשנים האחרונות ספגה בית"ר ירושלים קנסות כבדים, עונשי רדיוס, הרחקת קהל והפחתת נקודות בשל התנהגות האוהדים הקיצוניים. החשדות נגד אנשי הארגון שנעצרו בשבוע שעבר כוללים האשמות כבדות: ניסיון רצח, מעשי אלימות קשים, הברחת אמצעי לחימה לתוך מגרשי הכדורגל וסחר בהם, והחדרת חזיזים, רימוני עשן ואבוקות לתוך המגרש.
 
ההתחלה הייתה 'צנועה', חברי הגרעין הקשה שהגיעו לכל משחק החלו לרסס כתובות נאצה נגד רבין והפועל תל-אביב. "הם לקחו את האהדה שלהם למקום קיצוני", נזכר רן. "התחילו להתגרות באבות וילדים שבאו עם צעיפים של הקבוצה השנייה, והמשיכו באלימות כלפי נשים וילדות. בהתחלה המשטרה לא הגיבה. היינו פורצים למגרש, חוסמים את האוטובוסים של קבוצות היריב ומכים את האוהדים. ההרגשה הייתה שלא יעשו לך כלום. היום האווירה השתנתה והגישה היא אחרת לגמרי".

רן ישראלוף מחובר לבית"ר ירושלים משחר ילדותו. "גדלתי בשכונה ברמלה שבה כולם היו ספוגים בבית"ר, כמו שכונה בירושלים", הוא מספר. "האווירה בשכונה הייתה אלימה. הסרטים שראינו כילדים היו אלימים, וקללות, מכות ודקירות סכין היו מעשים של יום ביומו. כשאתה מגיע למגרש אתה נותן פורקן לכל המתחים שאתה סופג בשכונה. בגיל 16 כבר הצטרפתי לארגון האוהדים שקרא לעצמו 'גוב האריות', הגרסה המוקדמת של 'לה פמיליה'.

"אבי אסר עליי לשבת ביציע המזרחי, שבו מרוכזים האוהדים האלימים והגזעניים ביותר, אבל לא שמעתי בקולו. נחשפתי ל'משוגעים' האמיתיים, ולאט-לאט נהייתי חלק מהם. האווירה המחשמלת סחפה אותי. זו הרגשה שקשה לתאר אותה במילים".

מה זה כלל?
"קללות, מכות, זריקת אבנים על שוטרים, וחטיפת מהלומות בחזרה מהאלות שלהם. כל זה היה חלק מהעניין. היס"מניקים היו מפרקים לנו את הצורה, ואנחנו רק היינו מבסוטים מזה".

והגזענות?
"זה מגיע מהעובדה שאתה ימני ורוצה להפגין את זה. פעם צילמו אותי לטלוויזיה ואמרתי 'כל עוד אני חי לא יהיה שום ערבי בקבוצה, ואם תביאו ערבי נשרוף את המועדון'. השכנים הערבים ברמלה ראו את השידור הזה והתחילו לאיים עליי ועל ההורים שלי". 

רן מסכים שפרשת שני השחקנים המוסלמים מצ'צ'ניה שהובאו לקבוצה ונאלצו לספוג גידופים וקללות הייתה "גועל נפש", כלשונו: "תחשוב על שחקן ישראלי שבא לשחק באירופה וצועקים לו 'יהודי מסריח'. מה יצא לנו מזה? ככל שקיללנו את עבאס סואן (שחקן בני סכנין, מ"ט) הוא דפק לנו יותר גולים... אני אומר לך: הלוואי שהיו מביאים היום שחקן ערבי לבית"ר. הגזענות הזאת היא חסרת טעם".

אני מזכיר לרן שמאז ומתמיד נקשר שמה של בית"ר באלימות אוהדיה. האמירה המפורסמת של הגשש "אנחנו נשרוף את המועדון", סימלה מציאות. המועדון אכן נשרף שוב ושוב, והקבוצה ספגה עונשים וקנסות בשל התנהגות האוהדים המושבעים שרק הסלימה משנה לשנה.
 

 
"נכון. האהבה הייתה קיצונית", אומר רן. "בילדות שלי כשבית"ר הפסידה לקחתי את זה ללב, ואף אחד לא היה יכול לדבר איתי. למחרת הייתי בא לבית הספר ורב עם כולם. היו שם אוהדי מכבי ואוהדי הפועל. בית"ר הרסה לי את שנת הלימודים האחרונה שלי בי"ב, כשבמקום ללמוד ולסיים את הבגרויות הראש שלי היה בבית"ר ולא בלימודים".

רן מספר על מקרה שכמעט הסתיים באופן חמור בהרבה. "יום אחד, אחרי שבוע של הסתה קשה נגד המאמן אלי גוטמן, החלטנו לשרוף את המועדון ובאנו רעולי פנים, באישון לילה, עם ג'ריקנים מלאים בנפט. המבצע היה מתוכנן לפרטיו, אבל משהו השתבש. התברר שמישהו ישן במבנה, וויתרנו על הרעיון. לאוהדים היו ציפיות בשמים. באותם ימים הבעלים (גד זאבי) שפך כסף על הקבוצה והביא שחקנים טובים, אבל המשחקים היו גרועים. האימונים התקיימו בכל יום במקום אחר כדי לחמוק מהאוהדים. שמענו שהאימון הועבר לרמת השרון, והחלטנו 'להתאבד' על הנקמה בגוטמן. אני אישית ידעתי שאולי לא אצא שלם מהסיפור הזה ובוודאי שאיעצר, והייתי מוכן לכך".
 
זה היה יכול להיגמר ברצח?
"כן. בערב שמענו בחדשות שגוטמן לקה בלבו ואושפז. חשבנו שמדובר בתרגיל הטעיה והחלטנו לבוא לאימון בכל זאת. אחרי שהעיתונאים הלכו פרצנו למגרש ו'פוצצנו' את האימון. גוטמן באמת לא היה שם, אולי זה מה שהציל אותו אז". 

לפני כעשר שנים נסע רן לטיול ממושך של חצי שנה בהודו. התקופה הזאת הציפה אצלו דילמות אישיות, וסייעה לו לחולל שינוי בעצמו. רחוק מהקלחת הישראלית, מהמגרשים הסוערים וכמובן מהמעגל של 'לה פמיליה', פגש רן אנשים מגוונים, והתפעל ממסירות הנפש של שליח חב"ד שבחר לחיות במרוחק ממשפחתו ומקהילתו, "רק כדי לתת לאחד כמוני אפשרות להניח תפילין ולאכול אוכל כשר. גיליתי שאני מפספס את כל הנקודה של אהבת ישראל בשביל 'חתיכת כדור'". בסופו של התהליך הפך רן לחסיד חב"ד בעצמו, ושיעורי ה'תניא' שהוא מלמד מלאים בהארה רוחנית.

"אחרי שחזרתי מהודו", הוא משחזר, "המשחק הראשון שהלכתי אליו היה נגד הפועל תל-אביב בבלומפילד. באתי עם כובע שהסתיר את הכיפה. מצאתי עצמי בשער 8 עם כל האוהדים שמקללים ומנבלים את הפה, והרגשתי גועל. לא הצלחתי כבר להתחבר. החברים התחילו ללחוץ עליי ולשאול 'מה קורה איתך?'. אני, שהקללות שלי בעבר הספיקו לא ל-90 דקות אלא ל-180 דקות, ושפתחתי תמיד בשירים הכי מלוכלכים וגזעניים - שותק פתאום כמו דג. עד היום אני מחפש הזדמנות לבקש סליחה מאלי גוטמן ומיוסי אבוקסיס (מאמני הפועל תל-אביב), על הקללות שקיללתי אותם כל השנים.
 

"הסתכלתי סביבי והתחלתי להרגיש שזה לא המקום שלי. האמת היא שכבר לפני זה הרגשתי שאנחנו מאבדים פרופורציות. התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה זה. רציתי לצאת מהבועה. איבדתי את הלימודים שלי בשביל בית"ר. בצבא נזרקתי פעמיים לכלא כי ברחתי למשחקים. קלטתי שנכנסתי לסחרור, ושכל מה שקורה מסביב הוא בדיוק ההפך מהמטרה האמיתית שהיא הספורט והתחביב. רבתי עם אנשים ביציע בתוך הקבוצה עצמה, כשהתחלנו לקלל את השחקנים והמאמן שלנו".

האם לדעתך צריך לפרק את 'לה פמיליה'?
"לא, רק לשנות להם כיוון. יש בהם אש והתלהבות שצריך להפנות אותה לכיוון חיובי. בחסידות אומרים שעל כל עשרה יהודים שוררת שכינה. אתה מתאר לעצמך איזה קידוש השם יש כש-30 אלף איש שרים 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'? זו עוצמה רוחנית שאי אפשר לדמיין".

בשנים האחרונות נכנס לתמונה ולחייהם של בית"ר ואוהדיה גורם חדש שחולל מפנה משמעותי. זהו הרב עמי פייקובסקי (64), חסיד חב"ד, הנושא בתואר הרשמי למחצה "הרב של בית"ר ירושלים". תפקידו אינו מסתיים בבדיקת המזוזות של המועדון, בברכות ובעידוד הרוחני שהוא מעניק לשחקנים, או בעובדה שבמחצית המשחקים נשמעת תפילת ערבית אדירה ואמירת "יהא שמיה רבא מברך" מפיהם של 20 אלף איש.

הודות לפעילותו, רפרטואר השירים ביציע המזרחי התחלף מ"מוות לערבים" ו"יישרף לכם הכפר", ל"אנחנו מאמינים בני מאמינים" או "שבחי ירושלים את א-דוני". מעבר לכך, פייקובסקי הפך להיות מעין מייצג רשמי של הקבוצה. הוא האחראי לכך שבעונה שעברה שיחקה בית"ר באירופה, לכך שבשנה האחרונה היא לא הועמדה לדין ולו פעם אחת בגין קריאות גזעניות מצד אוהדיה, ושהקנסות שהוטלו עליה קטנו ב-90 אחוז.
 

"כשבית הדין של ההתאחדות החליט להוריד לבית"ר שתי נקודות והיא ירדה מהמקום הרביעי שמקנה לה כרטיס לאירופה, הזעיק אותי הבעלים אלי טביב לדיון בערעור לפני בית הדין העליון", מספר פייקובסקי. "שאלתי אותו מה אני כבר אוכל להועיל, והוא אמר: 'בוא לדבר עם השופטים, תספר להם על התוכנית למיגור האלימות. אנחנו חייבים לקבל את הנקודות בחזרה, אחרת נאבד הרבה כסף'. הגעתי לבית הדין וראיתי שלושה שופטים.

"אחד מהם היה ערבי, והוא שאל אותי 'איך תוכל להשתלט על האוהדים האלה?'. הצגתי לו תוכנית שעיבדתי במשך כמה חודשים בסיוע הפרסומאית רחל בולטון והעיתונאי מתי טוכפלד (גילוי נאות: בנו של כותב השורות), אבל הוא היה ספקן. אמרתי לו שאם נעבוד נכון, אלה שייגמלו מהאלימות והגזענות ירגישו מאוד לא בנוח בחברת המקללים ויגרמו להם להפסיק לקלל, כמו אדם שנגמל מעישון ומתרחק מקרבת מעשנים. השופט אמר 'יש היגיון בדברים', ויחד עם שופט נוסף החליט להחזיר את הנקודות".

במסגרת "התוכנית לטיפול בגילויי האלימות והגזענות בקרב אוהדי בית"ר ירושלים", מקיים פייקובסקי מפגשים שבועיים עם האוהדים הקיצוניים ביותר, והם מבצעים יחד תרגילים של שליטה עצמית וחשיבה חיובית.
 
"אני מחבר את הרוח עם הגשם", אומר לנו פייקובסקי. "דברים שלא רואים במגרשי הכדורגל בארץ ובעולם. לאוהדים יש נקודה יהודית ודברים טובים שצריך לדעת איך להוציא מהם. פעם שאלו אותי מה הקשר בין אמונה לכדורגל. שאלתי את המראיין אם הוא לא ראה שחקנים רבים שמצטלבים לפני משחק או אחרי כיבוש שער. אז מה ההבדל בין זה להנחת תפילין לפני משחק?"

פייקובסקי מחובר לכדורגל משחר נעוריו. הוא גדל בצפון תל-אביב, ושיחק בקבוצות הילדים, הנוער והבוגרים של בית"ר תל-אביב. בהיותו בן עשרים נסע ללוס-אנג'לס, והתגורר בה במשך 36 שנה. שם התקרב לחב"ד וחזר בתשובה. הקשר הראשון שלו עם בית"ר ירושלים נוצר כשהחליט שאת ה'מבצעים' שלו, אותן פעולות הפצת יהדות של חסידי חב"ד, הוא יעשה בהדלקת נר חנוכה עם שחקני בית"ר.

"הגעתי למשחק של בית"ר מול מכבי תל-אביב", מספר פייקובסקי. "אמרתי להם: 'אתם נושאים את דוגמת המנורה שהייתה בבית המקדש, מול קבוצה עשירה ורבת תקציבים. הרבי מלובביץ' אומר שמנצחים בעזרת מרש של ניצחון. אני רוצה לשמוע שירה אדירה, שתהפוך את המלון על פניו...' התחלנו לשיר ולרקוד, עד שכל אורחי המלון באו לראות מה קרה. בסוף בית"ר ניצחה, נגד כל הציפיות".

מאז מגיע פייקובסקי מדי יום שישי למגרש האימונים עם פירות, מניח תפילין לכולם ואומר דבר תורה הקשור בכדורגל. כוכב בית"ר, עומר אצילי, מספר כיצד לאחר שהרב פייקובסקי כיבד אותו בהגבהת ספר תורה ואמר לו שבכך הוא מתקרב לקדוש ברוך הוא, הוא עלה לשחק בטירוף וכבש.

פייקובסקי מציג בפניי סדרת אלבומים שהפיקה בית"ר מהעונה שחלפה, ובהם נראים השחקנים מניחים תפילין ומתפללים. בנסיעה האחרונה לסרביה דרשו השחקנים שההנהלה תספק להם אוכל כשר, "אחרת נחיה ארבעה ימים על מים", וטביב נאלץ להטיס טבח מיוחד וארגזי מזון שפייקובסקי ארגן.
 

"בננו אוהד שרוף ומגיע לבר מצווה", מראה לי פייקובסקי מייל שהתקבל במשרדי הקבוצה. "במסגרת ההכנות אנחנו עורכים 'מסע בעולם הערכים', שבו אנו מפגישים את הילד עם אנשים שמייצגים את הערכים החשובים לנו. היינו רוצים מאוד להיפגש עם הרב עמי פייקובסקי, המשלב את אהבת הכדורגל יחד עם יראת שמים ואהבת האדם, כדמות שאנו רוצים שהבן ילמד ממנה. האם הוא יכול לפגוש אותו?"

האלימות והגזענות במגרשים לא מפריעות לך?
"העניין הוא לגלות את הנשמה היהודית שלהם, להדליק את הניצוץ שבתוכה. כשאני נכנס ליציע המזרחי אני מתקבל בכבוד, ורצים לנשק את ידיי כמו בבא. למה? כי הם רואים רב נכנס למגרש והנקודה היהודית מתעוררת. אמרתי להם שכשאתם מקללים אתם מקללים את עצמכם. הבעל-שם-טוב אמר שמה שרואים אצל האחר, זה בעצם הפגמים של עצמך".
 
מה דעתך על המעצרים האחרונים?
"אני בקשר עם הגרעין הקשה ביותר. התקשורת ציירה את זה כאילו תפסו חוליה של חמאס. בסוף ישחררו כמעט את כולם. נכון שיש כמה קיצונים שאותם צריך להרחיק ממגרשי הכדורגל. יש קבוצה אחת מסוכנת של 250 איש ששולטת על עוד כמה מאות, אבל ארבעת אלפי אנשי לה-פמיליה כבר היום לא נותנים להכניס חזיז או אבוקה אחת לאצטדיון".

עם זאת, פייקובסקי מביע הבנה להתנגדות להכנסת שחקן ערבי לקבוצה. "בית"ר היא כמו משפחה, ומשפחה יכולה להחליט את מי היא רוצה להכניס לתוכה".

וזו לא גזענות?
"לא. האם הערבים מעוניינים שיהיו כאן יהודים בכלל? הם רוצים לראות אותנו בים. אנחנו רוצים שלום, אבל גם הם צריכים לרצות. כשהביאו את שני הצ'צ'נים התנגדתי להתקפות עליהם, ונאלצתי לברוח ופחדתי שישרפו את המסעדה שלי".
 

שמעון כהן, בן 17, גדל בשכונת גבעת-מרדכי בירושלים במשפחה בת 13 נפשות. היום הוא תלמיד ישיבת 'תורה ומלאכה' בקריית-מלאכי, וחבר ב'לה פמיליה' כבר שלוש שנים. הוא מספר שבצעירותו "נדלק" מהאווירה ביציע המזרחי. "אני מכיר את כולם. מגיל 14 הייתי מבריח למגרש אגרופנים שבהם היינו משתמשים אחרי המשחק. רציתי להיות כמו הגדולים, לחקות אותם. היינו אורבים לאוהדי היריב מחוץ לאצטדיון ומרביצים להם באגרופנים".

גם ללא התגרות מצדם?
"רק כי הם לא אוהדי בית"ר. נגררתי אחרי כולם והשתתפתי בתגרות. שנאתי את השמאלנים, את הערבים, את אוהדי הפועל. החברים רק העצימו את השנאה שהייתה לי בלב. יחד איתם הברחתי סכינים בתוך דגלים, לשימוש בעת הצורך. נהגנו להחביא את האמל"ח במקומות שונים במגרש. כשאוהדי היריב היו רבים מאיתנו, השתמשנו בו להגן על עצמנו".

שמעון מספר שספג מכות קשות מאוהדים יריבים ולא אחת חזר הביתה עם סימנים כחולים מאלות השוטרים, אם כי לדבריו הוא תמיד ידע לברוח ולא להיעצר. "הרבה פעמים הייתי בטוח שזה יסתיים במוות של אוהד", הוא מתאר.

בשנה האחרונה הבשילה בו ההכרה שזו אינה הדרך הנכונה. "שמתי לב שלא יוצא לי מזה כלום, ושאני ממש לא נהנה מכל האווירה והאלימות. גם הסדנאות נגד אלימות, אלכוהול וסמים שהעבירו לנו בישיבה פעלו את פעולתם".

מי שמביט כיום על שמעון, מתקשה להאמין שמדובר בפרחח האלים לשעבר מטדי. הוא חובש לראשו כיפת 'משיח', ומחולצתו משתלשלות ציציות. שמעון מספר כיצד נוכחותו של הרב פייקובסקי השפיעה עליו: "ראיתי אותו נכנס למגרש, והתלהבתי מהריקודים עם השחקנים. לא ידעתי מי הוא. אמרו לי שהוא מתפלל בבית כנסת חב"ד בשכונה, והתחלתי לבוא לשם כדי לדבר איתו. לאט-לאט התקרבנו. בכל יום שישי, אני יחד עם עוד עשרים חבר'ה מ'לה פמיליה' באים לשולחן שבת אצלו בבית, בביתו אוכלים ושרים שירי בית"ר ירושלים. דרכו התחלתי להתחבר לקיום מצוות. הוא נגע ללב שלי".

"אני רוצה שכולם יראו איך אני נראה", אומר שמעון. "מצאתי את האמת. כואב לי הלב שהם עושים שטויות. אני מנסה לקחת אותם למקומות אחרים, להסביר להם שזה לא כיף. זה מסבך את החיים. הבנתי שיהודי הוא נשמה שצריך לאהוב אותה. כל יהודי, אפילו אם הוא אוהד הפועל...".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg