דבר אל העצים: המחקר שחושף את רשת התקשורת של היער
אגדות עם עתיקות ותיאוריות ניו-אייג' משונות מייחסות לאילנות שלל תכונות אנושיות. חוקר ישראלי הצליח באמצעים מדעיים לחלוטין להוכיח שבין העצים מתנהלת תקשורת מסוג כלשהו, וחומרי מזון חיוניים מועברים ביניהם מתחת לפני השטח
עצי האשוח שביער העבות ליד באזל לבשו חג, בלי שהכריסמס נראה באופק. צינוריות מחוררות לופפו סביב הענפים וחגורות הודקו סביב מותני העצים המיתמרים לגובה ארבעים מטרים. מכל ענק בגובה חמישה מטרים, שהזכיר לחוקר הישראלי בחבורה את הסילו מהקיבוצים, עמד לא רחוק והמשיך לדאוג בנאמנות לאספקה סדירה של פחמן דו-חמצני.
עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ: "המצע שלנו הוא הפרו-ישראלי אי פעם"
- עשרות מתבצרים במפעל בירוחם: "לאן נלך עכשיו?"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביער שבו דרים זה לצד זה עצי אשוח, ארזית, בוק ואורן ניסו החוקרים, בניצוחו של פרופ' כריסטיאן קרנר, להבין איך ייראו היערות שלנו בעתיד, כשהתעשייה תמשיך לפלוט עוד ועוד גזי חממה. על ההשפעות הרות האסון הזיעו המוני חוקרים בעשרות השנים האחרונות וגדשו מאמרים. על התועלת שאמורה לצמוח – תרתי משמע – מההתחממות הגלובלית נכתב הרבה פחות.
היו אלה פרופ' רם אורן מאוניברסיטת דיוק ופרופ' ריצ'רד נורבי מאוניברסיטת טנסי שהחליטו בתחילת המילניום להרים את הכפפה ולבחון את התזה שסדקה קצת את חזון הקטסטרופה שאמורה לפקוד את העולם. הרעיון פשוט: פחמן דו-חמצני, שאחראי לצד גזים אחרים לאפקט החממה, הוא כידוע גם מזונם של העצים. אלה ישתמשו בו בתהליך הפוטוסינתזה, ישחררו לאדם עוד חמצן לנשימה, יפחיתו על הדרך את ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה שגדל בקצב מטריד, ובינתיים גם יתפחו מנחת ומאספקת אוכל גדולה מבעבר.
במשך כ-15 שנה, חוקרים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב עבדו במטרה להדגים את צדקת טענתם על מטעים שניטעו במיוחד לשם כך. הם סיפקו לעצי המטע פחמן דו-חמצני, ראו את החגורה של העצים מאיימת להתפקע ולא ידעו את נפשם מאושר.
יודע כל חוקר באקדמיה שאין כמו תזה שמוכיחה את עצמה. עם זאת, יודע כל חוקר באקדמיה שאין כמו להפריך תזה של חוקר אחר. בא פרופ' קרנר, אקולוג צמחים בעל שם עולמי, ועשה מה שחוקרים אוהבים לעשות לקולגות מהתחום: לבאס. עם כל הכבוד, טען קרנר, המטעים שניטעו באופן מלאכותי לא דומים ליער בוגר במציאות.
בניגוד ליער האמריקאי ה"מהונדס", שניטע ברווחים וסיפק תנאים נוחים, ביער שאינו מעשה ידי אדם העצים גדלים בצפיפות, מתחרים על משאבים, רבים על אור ועל מים, ואם רוצים לראות איך יגיב היער לרמת פחמן עתידנית - צריך יער אמיתי.
קרנר הקים תחנת מחקר, צירף אליו את הפוסט-דוקטורנט הישראלי תמיר קליין, גייס צבא סטודנטים קטן ואיכותי מאוניברסיטת באזל, ויחד הם יצאו ליער, ליפפו צינוריות שמתוכן יוזרם פחמן, דאגו למשאית שתמלא את הסילו אחת לשבועיים, הידקו סביב העצים דנדרומטרים - רצועות המודדות היקף - וחיכו לתוצאות.
במשך כשלוש שנים הקפיד קליין להגיע לשטח, וכאחות טיפת חלב מסורה בדק שוב ושוב כמה השמין העץ לעומת חבריו, עצי קבוצת הביקורת, שלא זכו ל"תדלוק" פחמן. בעזרת מנוף שגויס למשימה הוא טיפס מעלה לראות אם גדלו הענפים, בעזרת מעדר הוא חפר מטה כדי למדוד אם ארכו השורשים, ובחן מה השתנה במחטים.
כל זה כדי לגלות ששום דבר לא קרה. עצי היער לא גילו כל גידול עודף ביחס לאחרים, ואת חיוכו של פרופ' קרנר לפני פרישתו לפנסיה אפשר כבר לדמיין. גם אחרי ימים רבים של מדידות חוזרות ונשנות במעבדה לא מצא קליין את האתונות שחיפש, אבל המלוכה צצה באופן בלתי צפוי ממעבה האדמה.
בסוף יוני שעבר עמד ד"ר תמיר קליין, בן 39, בוועידה השנתית למדע ולסביבה בתל-אביב, והציג אל מול קהל משתאה את ממצאי המחקר העצמאי שלו. כמה שבועות קודם לכן, בווינה, הוא חשף לראשונה על הבמה הנחשבת של האיגוד הגיאופיזי האירופי (EGU) את המסקנות המפתיעות. אלה נסקרו גם במגזין המדעי Science, ומאז כבר הופיעו גם בסינית ובהינדית, ועיטרו ידיעות מדע פופולרי באירופה ובארה"ב.
הרעש הגדול התעורר בעקבות גילויו הסנסציוני של קליין שבניגוד למה שנהוג לחשוב, בין עצים מתנהלת תקשורת, אינטראקציה שמערבת בתוכה גם שחקנים אחרים מתחת לאדמה. בשקט-בשקט, תחת עיניהם הפקוחות של חוקרי עצים, מועברים חומרים מעץ אחד לאחר מקדמת דנא. אם חשבנו תמיד על הדינמיקה ביער כאל עץ לעץ זאב, הרי שהמציאות סבוכה לפחות כמו מערכת השורשים שם למטה.
כדי להבין איך הגיע קליין למסקנה מרחיקת הלכת שלו, צריך לחזור לניסוי העשרת הפחמן. קליין הופקד על מעקב הגדילה של עצי האשוח בלבד, אבל נראה שלבקש מחוקר עצים להתמקד באשוח ביער מעורב זה כמו לתת לחתול לשמור על שמנת מול מקרר מוצרי החלב בסופר.
“כישראלי הדבר הראשון שריגש אותי בתחנת המחקר הייתה לעבוד ביער שלא מוכר לי, יער צפוף וגדול כמו באגדות", אומר קליין בחדרו במכון למדעי הקרקע, המים והסביבה במכון וולקני. “התלהבתי מזה שיש מיני עצים שאני לא מכיר, ואמרתי לאנשי הצוות שלי ‘תשמעו, אני רוצה לבדוק גם עצים אחרים'. שותפי המחקר השיבו חד-משמעית שלא, ‘אתה אחראי על האשוחים, תתרכז בהם'.
"ואני אכן המשכתי עם האשוחים, אבל כל הזמן נמשכתי לאלונים שהם ממין שונה ממה שיש לנו פה, לעץ הבוק, מה שנקרא פאגוס, שהוא אולי העץ הכי חשוב לגידול באירופה כי הוא משמש לריהוט. אז המשכתי למדוד אשוחים ובמקביל מדדתי גם את העצים האחרים. למתוח דנדרומטרים על עצים אחרים זה סיפור פשוט".
כדי לבחון מה קרה לשורשי העצים שקיבלו הזרמה של פחמן דו-חמצני השתמשו קליין וחבריו בצילינדרים שהוא שולף עכשיו בקלילות משקית. מדובר בגלילי רשת מחוררים ברובם. קודחים לעומק של 20 ס"מ באדמה, מוציאים ממנה קרקע שמכילה בליל של שורשים, ואז במשך שעות יושבים סטודנטים סנג'רים וממיינים את השורשים החוצה מהאדמה.
קליין ביקש מהצוות לא לזרוק את האדמה, אלא להחזיר אותה אל הקרקע בתוך צילינדר כזה. עם הזמן יחדרו השורשים העדינים את הרשת וייצרו את קופסת השורשים האולטימטיבית לחוקר. הצילינדרים סומנו בדגלונים קטנים, וכעבור שנתיים חזרו החוקרים אל הדגלונים, פתחו את הגלילים ונתקלו בשורשים בכל מיני צבעים וגדלים. הם הפרידו בין שורשי האשוח, הבוק וכל שאר עצי היער, ומדדו.
איך מבדילים בין שורש לשורש? אני שואלת, ומתחרטת אחרי שתי דקות. “כשהיו לנו לבטים היינו מריחים את השורש, ואם היה עדיין ספק היינו טועמים אותו כדי להבדיל".
רגע, אכלת שורשים של אשוח? זה לעיס בכלל? מה, אתה מכיר את הטעם של כל שורש?
“ראשית, כן, זה לעיס. שנית, הכרתי את טעם האשוח מהחלקות הטהורות (חלקות שנטוע בהם מין אחד בלבד, י"א) וידעתי מה דומה יותר לטעם של העץ. וכן, טעמו של שורש בוק לא דומה לטעמו של אשוח. לעיסה קטנה ואת כבר מקבלת את הטעם. באירופה מכינים שיקויים משורשי עצים, מכניסים אותם בליקרים, ואומרים שיש להם סגולות רפואיות".
הפחמן הדו-חמצני שהביאו החוקרים לשטח שונה מהגז הטבעי שבאטמוספירה. את ההבדל לא רואים בעיניים, אבל אפשר לבחון אותו בעזרת מכשיר ששמו ספקטרומטר מסה איזוטופי. ההבדל הבלתי נראה מאפשר לחוקרים להבדיל בין הפחמן הקנוי לפחמן הטבעי. כך למשל יכלו החוקרים לדעת בתוך כמה זמן נסע הפחמן במערכת העיכול של העץ, מהמחטים לענפים, מהענפים לגזע ומהגזע לשורשים: שבועיים.
אלא שמשהו בתהליך נראה מוזר לקליין ולשוויצרים. “להפתעתנו, הסימון שמעיד על הפחמן שסיפקנו לא הופיע רק בשורשים של האשוח, כמו שציפינו, אלא גם בשורשים של מיני עצים אחרים שבוודאות לא קיבלו אותו. היינו בהלם, לא ציפינו לזה. הייתה לנו בידיים עדות למעבר פחמן בין העצים דרך השורשים. העצים ניהלו מערכת של תן וקח לא רק עם בני משפחתם אלא גם בין עצים ממינים שונים".
קצת נתונים שנאספו אחרי ההלם הראשוני: 40 אחוזים מהפחמן הדו-חמצני שנמצא בקצוות השורשים הגיע מעצים אחרים. אם נסתכל על המאזן הכללי של פחמן דו-חמצני ביער, מדובר בארבעה אחוזים שעוברים ברשת התת-קרקעית.
כמו כל תלמיד גאה, קליין הנרגש רץ עם התוצאות אל המורה. אבל פרופ' קרנר סירב להתרגש.
“כשראיתי שהסימון האיזוטופי בשורשי אשוח שהועשרו בפחמן דו-חמצני זהה לסימון בשורשי עצים שלא קיבלו אספקה, קראתי מיד לתמיר", מספר פרופ' כריסטיאן קרנר. "ידענו שזו תגלית שתיכנס למגזין גדול, אבל הייתי ספקן. אמרתי לו שאני לא סומך על עבודת המיון של הסטודנטים. שלחתי אותו בחזרה לשטח, לחפור ולחשוף את מערכת השורשים בשלמותה, כדי שנהיה בטוחים בוודאות שהוצאנו את השורשים הנכונים".
"הלכנו עם מעדרים וכלי עבודה והתחלנו לחפור - מהגזע, דרך השורש העבה שנהיה דק יותר ויותר", משחזר קליין. "ועד לשורשים העדינים, כדי לראות שהם שייכים לעץ המסוים. שוב ראינו את אותה תוצאה: בשורשי עץ בוק מספר 7 שנמצא לצד עץ אשוח מספר 3 מופיע אותו סימון איזוטופי של פחמן דו-חמצני קנוי. מישהו העביר לשורשי הבוק את החומר. חזרתי אליו, והוא אמר ‘שכנעת אותי, את זה לא הראו עד היום'".
ואולי יש דרך אחרת להסביר איך החומר נמצא אצל שני עצים שכנים, משהו שלא קשור בתקשורת ביניהם?
“יכולות להיות לכך שלוש סיבות, ועל כל אחת מהן חשבנו. הראשונה היא שיש איחוי בין שורשים, דבר שכבר ראינו שקיים בטבע - כלומר, יכול להיות שעץ אורן שגדל בסמוך לאורן אחר יאחה שורשים עם שכנו, בעיקר אם השורשים נלחצים סביב סלע למשל. אבל איחוי כזה לא קורה בין מינים רחוקים. יש דוגמאות מעטות מאוד לאיחוי בין מינים שונים, ורק בין מינים קרובים מאוד. אנחנו כאן מדברים על עצים שונים לגמרי. תסתכלי על עלי הבוק הרחבים ומחטי הארזית, הם שונים. מה גם שחפרנו והסתכלנו מקרוב ולא מצאנו איחויים".
אפשרות אחרת שיכולה להסביר את התקשורת ה"עצית", מסביר קליין, היא ששורשים לעתים מפרישים לתוך הקרקע חומצות אורגניות מרכיבים של פחמן דו-חמצני, ולכן ייתכן שפחמן חלחל במקרה לשורשים אחרים. אבל בדיקות הוכיחו שחומר כמעט לא חלחל לקרקע, אז גם האפשרות הזאת ירדה מהפרק.
אז ניסו החוקרים את החשוד הבא, ואם היו שואלים אותי, הייתי מפנה אליו אצבע מאשימה מראש נוכח קריפיותו: הפטריות.
“יש פטריות שמקיימות קשרי סימביוזה, כלומר יחסי שיתוף עם שורשי צמח אחר, מה שנקרא פטריות מיקוריזה, 'שתפניות' בעברית. לנו בארץ יש למשל אורניות ליד האורן, ויש להן קורים קטנים שמתחברים לתוך השורש ומסייעים לו לקלוט מינרלים מהקרקע. 20 מינים של פטריות מיקוריזה ראינו ביער, ואלה שגדלו ליד עצים שקיבלו פחמן דו-חמצני מסומן הכילו פחמן כזה. אלה שגדלו ליד עצים לא מסומנים לא הראו את הפחמן הזה. אנחנו הצבענו על הפטריות בתור האחראיות למעבר הזה".
אם אתם תוהים איפה כאן הסנסציה, צריך לפשפש אחורנית במדע. החוקרים נברו במאמרים מהעבר כדי לראות מה ידוע על התופעה. הם גילו שכבר בשנות השישים דווח על פטריות שמעבירות חומרים לצמח אחר, אבל רק במעבדה ורק על עצים קטנים - כלומר, שתילי עצים שנוצרו כדי לשמש מודל במעבדה. המחשבה אז הייתה שהמעבדה הצליחה לייצר תנאים שבהם זה קורה, ושזו לא תופעה שאכן מתרחשת על בסיס קבוע. מאז לא נמצאו כל ראיות נוספות לכך.
מה שכן מצאו החוקרים הן תובנות חדשות על עולם הצומח, שצמחו כפטריות מיקוריזה אחר הגשם. אם בעבר חשבו על עצים כעל פרט בדיד שפועל רק לטובתו, בשנים האחרונות החלו לדבר על תקשורת בין עצים, על העברת אותות ביניהם, על תחושות של כאב בצמחים - כשלא ברור איפה נגמר המדע ומתחיל הניו-אייג'.
כל קשת הרגשות שמיוחסת לאדם הושלכה על הצמחים. צמחים רוטטים לשמע מוזיקה, טענו במקום אחד. צמחים מקשיבים לבעליהם שמדברים אליהם, נטען במקום אחר. במגזין Modern Farmer נסקר מחקר מאוניברסיטת מיזורי שבחן אינטליגנציה של צמחים, ודיווח בזעזוע שהם מרגישים כאב כשאוכלים אותם.
בשנה שעברה יצא בגרמניה ספרו של פיטר וולבן - “חייהם הנסתרים של העצים: מה הם מרגישים, כיצד הם מתקשרים - תגליות מעולם סודי". וולבן, יערן גרמני, הראה בספר הביכורים שלו כיצד עצים “משוחחים" זה עם זה, מסמנים לחבריהם להתגונן מפני סכנות, חשים בכאב כשהקליפה “נפצעת", דואגים לחיי נצח של חבריהם שנחטבו, ומגלים דמיון עז לשכניהם האנושיים, הכול כמובן בשימוש מופרז - ואולי מתבקש - בהאנשה.
הספר התמקם במקום הראשון בטבלאות רבי המכר בתחום העיון במדינה, ונמכר במאות אלפי עותקים. זכויות התרגום שלו נרכשו במדינות רבות. מטבע הדברים, מדענים הרימו גבה מול השלאגר שבא אחרי יצירות פסאודו-מדעיות ישנות כמו “עולם המסתורין של הצמחים", שיצא בשנות השבעים.
ניסיון האדם לכפות על עולם הטבע דפוסים פסיכולוגיים שהוא מכיר מבני האנוש טמון כנראה ביכולת לשחק עם הטרמינולוגיה. בשנת 1983, למשל, פרסמו החוקרים ג'ק שולץ ואיאן בולדווין מאמר בכתב העת Science ובו טענו שמצאו ראייה לתקשורת בין צמחים. צמד המדענים האמריקאים הראו שעצי צפצפה ומייפל שנפגעו שחררו אותות כימיים להגנה, כלומר העלו את ריכוזו של חומר כימי שנמצא ברקמת הצמח שלהם.
מה שמפתיע היה ששכניהם - כאות הזדהות או בניסיון למנוע סכנה - העלו את אותו החומר לשיעור דומה ברקמת הצמח שלהם. בתחילה הקהילייה המדעית לא התרשמה, אך עם הזמן נאלצה להודות שיש כאן משהו. הפרשנות להתנהגויות הנצפות נתונה בידי החוקר. למשל, האם העובדה שצמחי תודרנית לבנה מפרישים חומר רעיל כשזחל אוכל אותם - כפי שהראו צמד חוקרים בשנת 2014 – מלמדת על אינטליגנציה והבנה שהסוף קרב, או שאולי זו טכניקת הישרדות אבולוציונית? תלוי את מי שואלים.
“המוטיבציה של המחקר שלנו מבחינתי לא הייתה למצוא תקשורת בין עצים, וגם לא השתמשנו במושגים כאלה", אומר קליין. “אני מעדיף לדבר על מעבר מסה, נסיעת חומר. אני גם לא חושב שעצים ‘מרגישים' במובן שאנחנו מרגישים, כי אין להם מערכת עצבים.
“מדענים לא אמורים לבדוק דברים שהם לא יכולים להוכיח או להפריך. מבחינתי זה כמו לחפש הוכחה מדעית לשאלה אם יש אלוהים או לא. כדי להוכיח משהו באופן מדעי צריך להראות את כל התהליך, מתחילתו ועד סופו. לא מספיק להראות שצמח רוטט ממוזיקה. צריך קבוצת ביקורת, צריך לבדוק אם הוא מגיב כך גם לגירוי אחר, וצריך להיזהר מליפול לפופוליזם".
נחזור מטה אל העולם התת-קרקעי. אחרי שהחוקרים הגיעו למסקנה שהפטריות אחראיות לתהליך מעבר הפחמן הדו-חמצני לעצים אחרים, כדאי להכיר אותן קצת יותר מקרוב. “פטרייה היא לא צמח. בהגדרה היא ממלכה בפני עצמה. אם תפתחי פטרייה תראי שאין לה גבעול ופרי, אלא הכול מין ספוג של אותם תאים ואין התמיינות לאיברים שונים", מסביר קליין.
שיטת העבודה של הפטרייה כוללת מתיחת קורים פתלתלים. אלה נכנסים לתוך הרקמה של השורש ומתאחים איתה, או לחלופין מתלפפים סביב שורש העץ, חודרים את הקליפה החיצונית, “שותים" את החומר ומעבירים הלאה תוך ליפוף העץ השני. מה הרווח ההדדי? אני שואלת את קליין.
“נהוג לחשוב שעצים מרוויחים מים וחומרי הזנה מהפטריות והפטריות מרוויחות פחמן דו-חמצני מהעצים, אבל מה שראינו פה הוא לא רק שהן הרוויחו פחמן דו-חמצני מעצים מסוימים, אלא שעצים נוספים הצליחו להשיג את החומר הזה דרכן. זה החלק שאנחנו פחות מבינים – למה ויתרו הפטריות על הפחמן לטובת עצים אחרים?
"אנחנו חושבים – והפוסט-דוקטורנטים שעבדו לפניי כבר ראו את התופעה ביער - שסביב העצים שקיבלו פחמן דו-חמצני הייתה יותר צמיחה של פטריות, והן גם גדלו יותר. זאת אומרת, יכול להיות שהן נהנו מעודף הפחמן ואז היו צריכות להעביר פחמן למקומות אחרים כדי להתרחב. כלומר, הן הכינו את הקרקע עם רשת הקורים הענקית שלהן. כך הגיע הפחמן הדו-חמצני לשורשי העצים האחרים. אנחנו לא חושבים שהעצים ‘רצו' להעביר עודפים לעצים אחרים, אלו הפטריות ששולטות בתהליך".
מה בעצם עובר בראשן של הפטריות? החוקרים לא מבינים עדיין. מה שהם כן יודעים הוא שהפטריות הן הדילריות: כל הסחר התת-קרקעי הזה עובר דרכן. כמי ששולטות בעניינים הן מעולם לא חשו נאמנות לעץ אחד בלבד. יש פטריות שמתחברות רק לאורנים, יש כאלה שמתחברות בלי להניד עפעף לאורנים וגם לאשוחים, ויש כאלה שרק לברושים או לארזים. כך נמתחים הקורים ויוצרים רשת מסועפת וענקית. לרכיבי הרשת החברתית הענפה הזאת קראו החוקרים "גילדות". ביער מעורב פועלות יחד גילדות שונות עם המון שחקנים ושלל מערכות יחסים.
“פטרייה שמחוברת ליותר מינים יכולה להרוויח מההטרוגניות ביער", אומר קליין. “האשוחים, למשל, גבוהים ולכן יכולים לבצע פוטוסינתזה טובה יותר. בשנה מעוננת יהיה להם עודף של פחמן דו-חמצני. מי שמחובר אליהם מלמטה יכול רק להרוויח. פטרייה שמחוברת בו זמנית גם לעץ אחר שעמיד בבצורת תוכל להרוויח גם ממנו. בקיצור, כמו בחיים תמיד צריך קשרים", צוחק קליין.
עניין המוטיבציה של הפטריות לא נתן לי מנוח, אז חיפשתי תשובה אצל ד"ר אדי סיטרין, מיקרוביולוג סביבתי וחוקר במכון למדעי הקרקע, המים והסביבה במכון וולקני.
“חוקרים שמתעסקים במערכים אקולוגיים כמו זה שמתרחש מתחת לפני הקרקע משתמשים לא פעם בתורת המשחקים. ברור לנו שלכל מיקרואורגניזם יש שאיפה לקבל כמה שיותר ולתרום כמה שפחות, וכל אחד מנסה קודם כול למנף את עצמו. לכן אגב יש לנו תופעה אקולוגית של יצורים שנקראים רמאים, כלומר יצורים שעשו מודיפיקציה לכך שהם פחות תורמים ויותר מקבלים.
“פטרייה רוצה לקבל את שלה, וברשת הקורים הזאת אפשר להסתכל עליה כמו אל סוחר שעובד עם כמה חברות. היא אומרת לעצמה: אני אעבוד עם כמה חברות ביטוח, ואראה מי נותן לי הכי הרבה. בתוך המניפה המפותחת הזאת היא מגשרת בין המרכיבים, בדיוק כמו שלאותו מַגבר ייכנסו כמה חוטים של גיטרות חשמליות שונות. יש כאן מערך סימביוטי של קהילה שלמה, של קח ותן".
מובן למה היא רוצה לקבל פחמן דו-חמצני. אבל למה כדאי לה לתת?
“מהסיבה הפשוטה שהעץ הוא לא פראייר. כמו שמיקרואורגניזמים מנסים ‘לתחמן' את המערכת, גם העצים יכולים בעצמם ‘לתחמן' או לבנות מערכות משל עצמם. הפטרייה צריכה את הפחמן הזה. העץ צריך חנקן וזרחן ומינרלים מהקרקע, והיא נותנת לו אותם. מעבר לזה, התרומה שלה עוד יותר גדולה. אם עץ אחד יודע לייצר הרבה חומר מסוג X, אבל לא מסוג Y, ועץ אחר יודע לייצר Y ולא X, במקום שכל אחד ישקיע בבניית המנגנונים שלו, כל אחד מהם מייצר חומר אחד והפטרייה מתווכת ביניהם. כמו כל סוכן טוב היא לוקחת דמי תיווך.
“הטעות שלנו היא שאנחנו נוהגים הרבה פעמים להסתכל על האורגניזם הבודד, אבל בפועל בטבע - והמחקר הזה מצליח להראות את זה יפה - אנחנו מכירים הרבה מאוד מקרים של אינטראקציה בין מגוון אורגניזמים. לפעמים זה בא לידי ביטוי בתחרות ולפעמים זה בא לידי ביטוי בניצול משותף של משאבים".
יכול להיות שפספסנו עוד שחקנים בתהליך?
“איינשטיין אמר פעם שמחקר טוב הוא מעלה יותר שאלות משהיו בתחילתו. כדי למצוא את המתווכים האלה צריך לחזור לפני השטח ולנסות לראות, בכלים דומים למחקר של ד"ר קליין, אם יש עדות למיקרואורגניזמים אחרים שמשתתפים בתהליך האלה כמתווכים. אני משוכנע שאנחנו רק בקצה הקרחון".
"אני מנסה לדחוף ביולוגים מולקולריים לגלות את זהות פטריות המיקוריזה בשורשי העצים, ולפענח איזו פטרייה משרתת איזה עץ, ובאיזו שכיחות זה מתרחש ביער", אומר קרנר, שגם כפנסיונר שווייצרי לא נטש את עולם המחקר.
קליין עצמו נמצא אמנם בעיצומם של מחקרים אחרים, אבל בהחלט נשאר לו טעם של עוד. אשוח. “אני רוצה להמשיך לעבוד על מעבר פחמן דו-חמצני, לנסות להבין מה מניע את המעבר הזה, לחזור למעבדה, ובניגוד למחקרים הקודמים לשחק ולראות מה קורה כשאנחנו מכניסים ליער עצים ממינים שונים, מה קורה בפטריות ממינים שונים, מי עוד משתתף בתהליך.
"עוד דבר שהייתי שמח לעשות, הוא לערוך ניסוי דומה שבו אנחנו לא מעשירים את העצים בכמות פחמן דו-חמצני, אלא עובדים עם רמת הפחמן שיש היום באטמוספירה. איפשהו, כל הזמן מנקר לי מאחורי הראש החשש שאולי חלק ממה שראינו הוא תוצר לוואי לזה שאנחנו בעצמנו העשרנו את היער". אולי.
אקו"ם