לפני התמוטטות כלכלית: הגרעון האדיר של איראן
עסקים נסגרים מדי יום, 60 אחוזים מתחת לקו העוני, ופשע ושחיתות שלטונית גוברים. למרות הסרת הסנקציות מצד המערב, איראן זקוקה ל־200 מיליארד דולר להצלת כלכלת המדינה. האם תצליח לבד?
בשלהי ינואר השנה פרסם הפרלמנט האיראני, המג'לס, דו"ח כלכלי ובו התריע על כשלים מבניים בפעילות הבורסה האיראנית, שלהערכתו עלולים לעכב השקעות זרות במדינה. בין הכשלים שצוינו עלו נקודות קשות כמו היעדר הפרדה ראויה בין בעלות על חברות לניהולן, דבר שמעודד שחיתות ומנהל לא תקין; פיקוח לקוי על חברות הנסחרות בבורסה, כולל אי־הקפדה על פרסום דו"חות כספיים; ומעורבות גדולה מדי של גופים ממשלתיים וממשלתיים למחצה בהתנהלותן של חברות כלכליות גדולות. תמונת המצב המצטיירת מהדו"ח מצביעה על כך ששוק ההון האיראני הוא חלש, מספר החברות הפרטיות בו מצומצם, וערך המניות הנסחרות בו דל אפילו במושגים אזוריים.
עוד כותרות ב-nrg:
- דאעש בנסיגה: הצבא הסורי בתדמור, מתקפה על מוסול
- אובמה רקד טנגו ועיצבן את האמריקאים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זוהי עדות נוספת למצב הכלכלי העגום שבו נמצאת איראן של אחרי הסנקציות. מומחים לאיראן מתארים מדינה שיותר ממחצית מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני, שסובלת מאינפלציה גבוהה ומאחוזי אבטלה גבוהים, ושנגועה בשחיתות כלכלית עמוקה של דאגה למקורבים על חשבון האינטרס הלאומי. "המצב של רוב העם האיראני קשה מאוד", אומר ד"ר סולי שאהוור, שהקים את מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ועומד בראשו. "קו העוני מחוץ לטהרן עומד על 5 דולרים ליום, ובתוך טהרן, שנחשבת יקרה יותר, על 10 דולר ליום. הערכות מדברות על סדר גודל של לפחות 60 אחוזים מהאוכלוסייה שנמצאת מתחת לקו העוני, יחד עם כ־30 אחוזי אבטלה. המשמעות היא שהרבה משפחות אוכלות בשר פעם בחודש כי אין להן יכולת כספית, ורוב התפריט שלהן מתבסס על לחם, מים וגבינות.
"גם המצב של המעמד הבינוני לא קל. לפני המהפכה אדם מהמעמד הבינוני באיראן חי טוב יחסית. הוא היה יכול לפרנס את עצמו ומשפחתו, לצאת לבלות ואפילו להרשות לעצמו לטוס לחו"ל פעם בשנה. כתוצאה מהסנקציות הערך של המטבע האיראני צנח דרסטית, כך שיכולת הקנייה של משפחה ממוצעת עומד כיום על בין 20 ל־25 אחוז ממה שהיה לפני המהפכה.
המטבע האיראני נקרא ריאל, אבל בגלל האינפלציה וכדי להוריד אפסים מהספרות מחשבים את ערך הדולר לפי 'טומן' - מטבע ששווה 10 ריאל. לפני הסנקציות דולר אמריקני היה שווה כ־1,500 טומן והערך שלו ירד עד לכ־4,000 טומן לדולר, וכיום הוא עומד על בין 3,000 ל־3,500 טומן לדולר", הוא מתאר. שיטת התנהלות אחרת היא שימוש ב'הזאר' - יחידה של עשרת אלפים ריאל, ששווה בערכה לקצת יותר משקל אחד. "המשכורות באיראן נמוכות משמעותית ביחס למדינות שנמצאות בצד השני של המפרץ. טייס למשל יכול לקבל בחברות איראניות משכורת של בין 600 ל־800 דולר, אבל אם הוא יעבור לנסיכויות הוא יכול להכפיל את השכר שלו פי עשרה. ואכן רואים הרבה טייסים איראנים בחברות ערביות.
"חנויות באיראן נסגרו בזו אחר זו כי לסוחרים לא היה כסף לתחזק את החנות ולשלם את השכירות", מתאר ד"ר שאהוור. "התוצאה הייתה שתופעת הרוכלות ברחובות התגברה, כשאנשים שאיבדו את החנות שלהם פשוט הלכו ופרסו את הסחורה שלהם על הרצפה. הבעיה היא שמבחינת המשטר האיראני רוכלות רחוב היא לא דבר ראוי בחברה שהם מנסים לייצר, ולכן הם נלחמים ברוכלים, מסלקים אותם מהרחובות, וכך מדרדרים אוכלוסיות מסוימות לפשע, לסמים ולגניבות.
כתוצאה מהמצב הקשה איראנים רבים עובדים בכמה עבודות, נמצאים פחות בבית, דבר שגורם לכרסום הקשר המשפחתי בתרבות שבה קשרי המשפחה חשובים מאוד. במקביל, יותר ויותר נשים נאלצות לצאת לעבוד, וזה דווקא תחת המשטר האסלאמי שמשתדל לא להעסיק נשים במגזר הממשלתי כי לדעתו הן צריכות להישאר בבית. השלכה נוספת של הצורך בהכנסות היא התגברות תופעת הזנות באיראן כי אין עבודות ואין כסף. מדובר באבסורד משום שדווקא תחת משטר דתי יש יותר ויותר זנות, כולל זנות של ילדות וילדים צעירים".
המשכורת הממוצעת עומדת על כ־1000 הזאר, אך ההוצאה החודשית למשפחה בממוצע עומדת על כ־700־800 הזאר. תשלום עבור תשתיות כמו מים, חשמל, גז וטלפון יגיע לכ־200 הזאר לחודש.
"כשמדברים על יוקר המחיה באיראן", מסביר יונה, שעלה לאחרונה מאיראן, "צריך לדבר קודם כול על הבדלי המנטליות. באיראן מכניסים מעט אך גם מוציאים מעט. העמדה העקרונית של הממשל היא שמכיוון שכלכלת המדינה מתבססת ברובה על ייצוא, הכסף שנכנס למדינה צריך ללכת לאזרחים - אם דרך סובסידיות ואם דרך מענקים". בין המוצרים המסובסדים, חלקית או באופן מלא, אפשר למנות את החלב, הלחם והדלק. על מדפי הסופרמרקטים תמצאו לחם במחיר של הזאר בודד, גבינה או חלב תוכלו לרכוש תמורת שני הזאר. הלימודים במוסדות הממשלתיים ניתנים בחינם, וכך גם ספרי הלימוד.
מחירי התחבורה הציבורית זולים למדי. "נסיעה באוטובוס תעלה סכום שמקביל לבין שתי אגורות לחצי שקל, תלוי במרחק הנסיעה", אומר יונה. "כרטיס לקולנוע יעלה כשלושה שקלים. הצגות והופעות יקרות יותר. מחיר של כרטיס למשחק כדורגל הוא נמוך, בין חמישה לעשרה שקלים, תלוי בעונה ובביקוש. בטהרן יש לא פחות משבעה קווי רכבת תחתית שעלות הנסיעה בהם כחצי שקל. נסיעה באוטובוס מעיר לעיר עולה בממוצע כעשרים שקלים, רכבת תעלה כחמישים שקלים, וטיסה פנימית תעלה כ־200 שקל. בישראל ההכנסה גבוהה יחסית ורמת ההוצאה גבוהה. באיראן ההכנסה קטנה יותר, אבל גם ההוצאה קטנה. זו מנטליות שונה".
האיראנים סובלים מצרות גם בתחום יוקר הדיור. "דירה ממוצעת בטהרן בגודל של 100 מ"ר עולה בערך 250 אלף הזאר, שהם כ־250 אלף שקל. במונחים איראניים זה נחשב יקר", מבהיר יונה. "רוב הבנייה החדשה כיום בטהרן היא בניינים של בין חמש לעשר קומות. עלות השכירות יכולה להגיע לכדי חצי מהמשכורת החודשית, כ־500 הזאר. אפשר להשיג דירות קטנות ולא משופצות במקומות מוזנחים ב־200 הזאר. דירות שותפים קיימות באיראן, בעיקר סטודנטים צעירים ללא מקורות הכנסה, אך לא מאוד נפוצות. גם רווקים מעדיפים לשכור דירה לבד".
לא כל העם האיראני חי בדוחק. פערי המעמדות העצומים באיראן גורמים לכך שלצד העוני והבעיות של המעמד הבינוני, ישנו גם מעמד גבוה שחי ברמה גבוהה, נוסע במכוניות כמו למבורגיני ופורשה, ונהנה מ"החיים הטובים". באופן שמזכיר את הקומוניזם בזמנו, גם המהפכה האסלאמית התחילה עם הרבה הצהרות יפות, אולם בפועל הכסף הגיע למקורבים. "הפערים בתוך החברה האיראנית התרחבו מאוד תחת הרפובליקה האסלאמית", אומר ד"ר שאהוור. "המהפכה באה כדי להציל את העניים באיראן והציגה גרסה אסלאמית של הסוציאליזם, אבל ברגע שהם הגיעו למנעמי השלטון הם שכחו את העניים".
ברחבי הרשת ניתן לראות סרטונים שמראים חיים ראוותניים של צעירים המבלים בבגדי ים במסיבות בריכה, נוסעים ברכבי יוקרה ויוצאים לחופשות ברחבי העולם. קבוצה באינסטגרם בשם "The Rich Kids of Teheran" (הילדים העשירים של טהרן), המכנה עצמה בראשי תיבות RKOT, מקפידה להעלות תמונות וסרטונים שנראים מערביים לגמרי. "בדרום טהרן יש עוני נורא ואנשים לפעמים חיים בפחונים, ואילו בצפון טהרן נערכות מסיבות", אומר יוסי מנשרוף, דוקטורנט במרכז עזרי. "רוחו של משטר האייתוללות לא נוחה מהתופעה הזו ולעתים אף נערכים מעצרים, אבל התופעה נמשכת. המעניין הוא שדווקא העניים שגרים בדרום טהרן קנאים יותר למשטר ביחס לתושבי הצפון. זו אחת הסיבות שהעניים מהדרום מתגייסים במספרים גדולים יותר לבסיג', המיליציה הסמי־צבאית שפועלת בחסות המשטר, וכך בהפגנות אתה רואה את אנשי הבסיג' מפליאים את מכותיהם בעשירי הצפון. חלק גדול מהשנאה הזו קשור לפערים כלכליים".
לסנקציות הבינלאומיות הייתה כמובן השפעה גדולה על דרדור המצב, אולם גם עכשיו, לאחר הסרתן, ספק אם הכלכלה האיראנית תצליח להתאושש. זאת עקב בעיות מבניות שקיימות באופן שבו היא מתנהלת, ושני שחקנים מרכזיים שפוגעים בהתנהלות הכלכלה האיראנית. הראשון הוא התעשייה שבשליטת המדינה, ובראשה זו שנמצאת תחת התאגיד הכלכלי של משמרות המהפכה.
"אחרי מלחמת איראן־עיראק נוצר צורך לשקם את המדינה שניזוקה במאות מיליארדים ובעיקר את התשתיות - סכרים, מתקנים אסטרטגיים, מתקני נפט, נמלים ועוד", מסביר מנשרוף. "את כל עבודות השיקום האלה נתנו לתאגיד הכלכלי של משמרות המהפכה, צעד שנעשה בעיקר כדי לטפח את כלב השמירה. חמינאי, שעוד לא היה אייתוללה ונחשב עדיין חלש, רצה לטפח כוח שיהיה נאמן לו, והעביר אליו תקציבים ענקיים. התופעה הזו התחזקה עוד יותר בתקופת אחמדינג'אד, שבגלל הסנקציות נתן עוד ועוד תקציבי פיתוח לתאגיד של משמרות המהפכה, בלי לערוך מכרזים. כך נוצר מצב שבו משמרות המהפכה חולשות על נתח משמעותי מהכלכלה באיראן, ולמעשה יש להם שדה תעופה ונמל ימי משלהם, בלי שום פיקוח ממשלתי, בלי לשלם מכס, ובלי שהממשלה יודעת מה קורה עם סחורות שנכנסות. התוצאה היא שחברות מהמגזר הפרטי מתקשות לפעול מול משמרות המהפכה ולא יכולות להתחרות בהם".
גורם שני שייחודי לכלכלה האיראנית הוא ה"בוניאדים", שהם לכאורה קרנות או ארגוני צדקה אסלאמיים, אבל בפועל אלו מעין מאפיות ששולטות כל אחת בתחום משלה. הן נחשבות ללא יעילות כלכלית, ומצד שני זוכות לסובסידיות ממשלתיות ולהקלות מס.
"ה'בוניאדים' הם קרנות שאמנם לא נמצאות בבעלות ממשלתית, אבל קשורות לאנשי המשטר", מסביר ד"ר שאהוור. "הבוניאד העשיר ביותר באיראן הוא קרן של האימאם השמיני שקבור בעיר משהד שבצפון מזרח איראן. אותו קבר משמש מקום עלייה לרגל בתוך איראן, ואיראנים רבים עולים לשם, נותנים תרומות, ונשארים לשהות שם במשך כמה ימים. מדובר במתחם ענק עם מערכת כלכלית שמגלגלת בסביבות 12 מיליארד דולר בשנה. הקרן הזו שייכת לאחד האייתוללות שקשורים למשטר, והוא חולש עליה יחד עם בני משפחתו.
"גם תחום תעשיית הרכב שייך לאחת הקרנות. באיראן קיימת תעשיית רכב גדולה ביותר שבה מיוצרים רכבים מקומיים, באופן שדומה לרעיון ה'פולקסווגן' - רכב העם שהמציא המשטר בגרמניה. באמצעות הקרן הזו שמגלגלת מיליארדים, יכול האייתוללה שהקרן בשליטתו למנות מקורבים לתפקידי ניהול ולדאוג למשפחה שלו. זה סוג של מאפיה שמחלקת בינה לבין עצמה את תחומי הכלכלה השונים. התוצאה היא שאותם גופים כלכליים לא מתפקדים היטב כי יש שם הרבה שחיתות, ומינוי של אנשים לא לפי הכישרון אלא לפי הקרבה לצלחת". בגלל העלויות הגבוהות של רכבים מיובאים מחו"ל, מרבית המכוניות הן מתוצרת פנימית. מכונית ממוצעת באיראן תעלה כ־25 אלף שקל. החברה הגדולה והפופולרית היא 'איראן חודרו', שפירוש שמה הוא 'רכב איראני', המייצרת סוגים רבים של כלי רכב במחירים נמוכים יחסית שנעים בין כ־20 אלף שקלים לרכב קטן עד לכ־100 אלף שקלים לרכב גדול ואיכותי יותר. רכבי יוקרה ורכבי ספורט יש לייבא מחו"ל, ומחירם עשוי להאמיר עד לכחצי מיליון דולר.
על פי הערכות, כדי לשפר את מצבה הכלכלי זקוקה איראן להשקעות בסדר גודל של 200 מיליארד דולר, כולל בתחום תשתיות הנפט שעליהן מבוססת הכלכלה האיראנית. התשתיות הללו נבנו בתקופת השאה, ונחשבות כיום מיושנות. אלא שבתוך השלטון האיראני ישנה מחלוקת על הצורה שבה צריך שיקום התשתיות להיעשות.
"יש שתי תפיסות מרכזיות בכלכלה האיראנית לגבי אופן הניהול שלה", מסביר מנשרוף. "ישנה התפיסה של המנהיג העליון חמינאי שנתמכת על ידי משמרות המהפכה, וגורסת שאיראן לא צריכה לפתח תלות ביחסי החוץ אלא להתמקד ביצרנים פנימיים. השאיפה היא שאיראן תהיה מסוגלת לספק לעצמה את כל צרכיה, בלי להיות תלויה בגורמים זרים. השורש של התפיסה הזאת קשור לטראומה מתקופת השאה, שבה איראן הייתה תלויה לגמרי בגורמים זרים ובחברות זרות, וזה היה חלק מהסיבה למהפכה האסלאמית. דווקא עכשיו בעקבות הסרת הסנקציות יש חשש גדול שחברות מערביות זרות ייכנסו לתוך איראן וייצרו שוב מצב שבו הכלכלה האיראנית תהיה תלויה בהשקעות זרות. מבחינת המשטר יש פה קודם כול סכנה שגורמים זרים יוכלו לערער את הכלכלה האיראנית ולגרום להפלת המשטר, וחשש מכניסה של רוחות מערביות. זו הסיבה שבכל השיחות של חמינאי הוא חוזר ונותן דגש לנושא הייצור העצמי".
מול התפיסה של חמינאי ישנה התזה של הנשיא חסן רוחאני, הנתמכת בידי עלי אכבר רפסנג'אני, שכיהן בעבר כנשיא ועדיין מחזיק בכוח ובהשפעה. לטענתם, הסנקציות הביאו את איראן למשבר כלכלי עמוק שהדרך היחידה לצאת ממנו היא באמצעות הבאת כסף, משקיעים ותיירות מחו"ל. השניים מאשימים במרומז את משמרות המהפכה שיצרו בידוד של איראן, ואלמלא ההסכם שהביא רוחאני היו מדרדרים את המדינה למצב שספק אם אפשר היה להתאושש ממנו. "הדיון בין שני הצדדים קיים, אבל הוא נעשה ברמזים כדי לא לייצר מאבק פומבי בין המנהיג העליון לנשיא באופן שיזעזע את המדינה. זה סוג של ויכוח בתוך המשפחה, כשלשני הצדדים יש מטרה שההנהגה תשרוד, ולכן זה לא מוצג כלפי חוץ".
ניצחונו של רוחאני בבחירות בשנת 2013 מול מחמוד אחמדינג'אד היה קשור באופן עמוק למצב הכלכלי במדינה. רוחאני הבטיח לשפר את המצב הכלכלי במדינה, ואכן הצליח לעצור את האינפלציה הדוהרת, אולם המצב באיראן עדיין קשה. "המצוקה הכי חריפה כיום באיראן היא מצוקת הדיור", טוען מנשרוף. "מחירי השכירות באיראן מאוד גבוהים, מה שגורם לכך שזוג שרוצה להתחתן חושב פעמיים אם הוא יכול להרשות את זה לעצמו. כתבות רבות בעיתונות האיראנית מצביעות על כך שגיל הנישואין עולה והקושי הכלכלי הוא אחת הסיבות לכך, כי לצעירים אין כסף לשכור דירה. גם אלו שמתחתנים לא נשמעים לעידוד הילודה שמציג חמינאי כי אין להם מאיפה לפרנס משפחה, ואפשר לראות ירידה בגידול הטבעי באיראן".
יונה, שכאמור עלה לארץ לא מכבר, סבור כי עד השנים האחרונות הסנקציות לא היו מורגשות, ויחסית למדינות ערביות במזרח התיכון המצב הסוציו־אקונומי היה טוב. "בתקופת אחמדינג'אד הסנקציות גברו, ובגלל ניהול כושל הכלכלה הידרדרה והמצב הכלכלי נהיה קשה יותר. בשנתיים האחרונות המצב השתפר מעט, הסנקציות פחתו, וההתנהלות של המדינה חזרה לשגרה. המצב הכלכלי מתחיל להשתפר, בטח ביחס למדינות השכנות באסיה".
"אזרחי איראן לא רוצים מהפכה", מבהיר מנשרוף, "כי הם רואים את מספר ההרוגים בסוריה ומה קרה במהפכות בשאר ארצות ערב. הם גם זוכרים את התוצאות של המהומות באיראן ב־2009, כשעדיין לא ידוע כמה איראנים נהרגו באותן מחאות. לכן הם בחרו ברוחאני שהבטיח כי יטפל בכלכלה וישפר אותה. עכשיו, כשהוא הביא את הסכם הגרעין, הם מצפים לראות האם צפויה רווחה גם בתחום הכלכלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם