לעצור, להצדיע: על חשיבות יום ההוקרה לפצועי צה"ל
הם נלחמו בשבילנו ונפגעו פיזית ונפשית, אבל אנחנו לא היינו שם בשבילם. עכשיו מתקנים את המעוות: "זכות קיום מוסרית לחברה"
עוד כותרות ב-nrg:
- יעלון רומז: ישראל אחראית לתקיפה האווירית בסוריה
- הותר לפרסום: פוענח רצח בוסיינה אבו-גאנם
- חברי הכנסת שטרן וצור במגעים עם כחלון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא חכם ושקול ולא עושה לעצמו שום הנחות. יש לו כישורים חברתיים, אבל אין לו חברים. "בניתי סביבי חומה, מאזן אימה ביני ובין הסביבה. אנשים הולכים לידי כמו על ביצים", הוא אומר באותו סגנון רהוט להדהים, אבל את הרהיטות הזו, הוא אומר, הוא מגייס בשעת ההתפרצות כדי לומר את הדברים הקשים ביותר והמכאיבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וזה יכול לבוא ברגע, בלי שום התראה.
זה לא התחיל אצלו מיד, אבל הסימנים היו שם מההתחלה: הפחד לפתוח מעטפות מהצבא, הסלידה מהמדים, החשש ממקומות עמוסי אנשים ורכבים כבדים, והריח - כל ריח שמזכיר במשהו את החוויות מלבנון. ובכל זאת, רק לפני שבע שנים זה התחיל להכות בו באמת. זה קרה באזכרה לחייל הראשון שיוסי טיפל בו בלבנון עשור קודם לכן, פצוע קשה שמת לו בידיים. רק אחרי העלייה לקבר התחילו ההתפרצויות והחרדות. האלימות בבית התבטאה במכות ובקללות. החרדות באו בצורת הסתגרות, אטימת וילונות, שינה טרופה עם סכין מתחת לכרית.
שבע שנים אחרי ההתפרצות הראשונה, יוסי הוא היום גבר גרוש עם תיק במשטרה, רישיון הנהיגה שלו נשלל ואת הילדים הוא יכול לראות בהשגחה בלבד. רוב הזמן הוא מסוגר בדירתו, מתקשה להחזיק מעמד במשרה מסודרת - שלא לדבר על מערכת יחסים חברית או רומנטית. את התחושות שמלוות אותו בכל היתקלות עם דגל המדינה או בימי זיכרון וטקסים, לצד המאמץ הדרוש לו כדי לקום בכל בוקר ופשוט לנשום, הוא העלה על הכתב בשיר "מגש הכסף השקוף".
"פצועי צה"ל, ובתוכם פגועי הנפש, הם מגש הכסף השקוף, וכך גם המשפחות שלהם", הוא אומר. "הם משלמים מחיר יומיומי, והם נתנו את חייהם למדינה, גם אם נותרו כביכול בחיים. אני רואה המון אלימות ברחובות, ואני מביט באנשים חסרי הסבלנות האלה ושואל את עצמי מי מהם הלום קרב ומי מהם בן של הלום קרב או נכה צה"ל. בדומה לבני הדור השני לשואה, גם בני הפצועים סוחבים איתם את הנטל. כולם משלמים את המחיר".
יוסי הוא לא פציפיסט, והוא לא מצפה שמדינה שעומדת על נפשה תניח את נשקה ותיכנע לגחמות אויביה הרבים. כל שהוא מבקש הם הכרה וטיפול נכון יותר. את ההכרה הזו החלו לקבל השבוע פצועי צה"ל ופעולות האיבה במהלך שהתחיל יוסי עצמו, מבלי שידע על כך בכלל.
אחותו של יוסי נוהגת לכנס בביתה כמה חברים בערבי הזיכרון, ולהקדיש את האירוע לפצועי המלחמות. בטקס שקיימה לפני שנה וחצי הקריאה את "מגש הכסף השקוף" וסיפרה את סיפורו של אחיה. למחרת סיפרה חברתה תמר את אותו הסיפור לבעלה, אליעד אברקי, רכז מחוז דרום ב"בני-עקיבא".
"בהתחלה לא הבנתי מה העניין, לא ידעתי בכלל שחברה של תמר אחות שכולה", אומר אליעד, "ואז תמר תיקנה אותי והסבירה שהאח פגוע נפש בעקבות הקרבות בלבנון. בהתחלה לא הבנתי מה הקשר בין פצוע צה"ל ליום הזיכרון, אבל אז פתאום הבנתי את מה שפצועי צה"ל מרגישים היטב על בשרם מדי יום: אין יום בשנה שבו המדינה אומרת תודה למי ששילמו את המחיר וממשיכים לשלם אותו מדי יום ביומו, גם אם נותרו בחיים".
בתוך זמן קצר העלה אברקי את הרעיון בפני מועצת מחוז דרום של "בני-עקיבא", והחבורה הצעירה הזו, המורכבת מבני נוער חניכי התנועה, הצעידה את הרעיון היישר לתוך משרדי עיריית באר-שבע ומשם לכנסת ישראל.
הכתובת הטבעית שלהם הייתה ח"כ יוני שטבון, פצוע צה"ל שמלווה מקרוב רבים מחבריו ומחייליו הפצועים לאורך שנים. שטבון פנה לח"כ עופר שלח, גם הוא נכה צה"ל, והשניים הגישו יחד את הצעת החוק. השרה לימור לבנת והשר משה (בוגי) יעלון אימצו את החוק והעבירו אותו בזריזות כחוק ממשלתי.
היום, בי"ז בכסלו, התאריך העברי של יום כ"ט בנובמבר ההיסטורי, זכו פצועי צה"ל ופעולות האיבה להוקרה ממלכתית שנפתחה בטקס ממלכתי בבית הלוחם בתל-אביב, וצוינה גם בבתי הספר ברחבי הארץ ובכנסת.
"בעיניי זה יהיה שינוי דרמטי בשביל פצועי המלחמות, ממש כמו שמשפט אייכמן היה קו פרשת המים לניצולי השואה", אומר יוסי. "כשהפצועים מקבלים את הכבוד וההערכה שהם ראויים להם, נפתחת להם האפשרות לשתף ולספר את מה שעבר עליהם. אנשים יתחילו להוציא את השדים מהבקבוק".
"ישראל היא חברה שיודעת להוקיר את חלליה, אך לצערי לא את פצועיה", אומר ח"כ שטבון. "יש כאן אלפי לוחמים שהקריבו את גופם ונפשם למען המדינה - צלקות של גבורה שנצרבו בהם לכל החיים. אלא מה, הצלקת עודנה וההוקרה איננה. כל פציעה כזו מביאה עמה חשיפה של שבוע אחד במקרה הטוב, ומיד חוזרים לשגרה. זו עוולה שבחברה מתוקנת אסור לקבל, כי חברה שלא מוקירה את גיבוריה, אין לה זכות קיום מוסרית. אחרי י"ז בכסלו שעבר, יום ההוקרה הראשון לפצועי צה"ל בכנסת, ישראל הפכה לחברה מתוקנת יותר".
פצועי צה"ל יכולים לסבול מנכות גלויה או סמויה, פיזית או נפשית או שתיהן גם יחד. היא פוגעת לא פעם בכישורים החברתיים של הפגועים, ביכולת שלהם להתמיד במקום עבודה או בסתם ישיבה ממושכת במקום אחד. אלה אנשים שיצאו לקרב אבל לא חזרו ממנו, גם אם הם עדיין כאן.
"במהלך 'צוק איתן' ראינו התגייסות יפה מאוד של רבים לטובת תושבי הדרום", אומר יוסי. "אנשים השתדלו לקנות דווקא מוצרים שלהם, ואפילו לנסוע במיוחד כדי לעשות קניות בעיירות הדרום. התגייסות דומה צריכה להיות גם לטובת נכי צה"ל, שרבים מהם מתקשים מאוד להתפרנס בצורה שגרתית".
יוסי יודע על מה הוא מדבר: גם כשנהנה ממעסיק אדיב במיוחד, שדאג למרחב סטרילי למענו, הוא לא החזיק שם מעמד. היום הוא מצליח לצאת מהבית פעם בשבוע כדי לנקות שתי דירות. "הרגשתי כאילו אני קטוע רגליים, ומבקשים ממני לעלות לקומה רביעית בלי מעלית", הוא אומר.
לצד ההוקרה הדרושה, יוסי מדבר גם על המודעות והטיפול הדרושים כל כך במצבו. מתוך דירת החדר הקטנה שלו במרכז הארץ, הוא שואל את עצמו אם טיפול ממוקד היה יכול לעשות את כל ההבדל. "בקריאה הראשונה למילואים הבנתי שאני לא מסוגל להיות שם", הוא אומר. "הריח, המדים, כלי הרכב מסביב – כולם איימו עליי, החזירו אותי ללבנון. ראיתי קב"ן והוא הציע לי ללכת לנוח שנה וחצי בבית, עד לקריאה הבאה. איך הוא לא הבין? איך הוא לא שלח אותי למחלקת תגובות קרב שנמצאת באותה הקומה ממש?"
ביום שלישי הקרוב יוסי לא מבקש לראות דגלים וטקסים מרהיבים מדי. הוא רק מבקש שנרים עיניים מהעיסוקים שלנו, וליום אחד נושיט יד לאלה שלא מעזים לבקש עזרה, נתחשב, נוקיר ונצדיע.
ואם בפצועי צה"ל עסקינן, הרשו לי לפנות אליכם בבקשה קצת אישית. יהודה הישראלי הוא אחד הפצועים הקשים במבצע "צוק איתן", והוא גם בן היישוב שלי. חודשים רבים אחרי הפציעה, יהודה עדיין לא חזר להכרה מלאה. בנו השני נולד לו כשעדיין ריחף בין חיים למוות, ולדברי הוריו, יהודה עדיין זקוק להרבה תפילות ורחמי שמיים. אם אתם כבר מוקירים את פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, קחו רגע גם לתפילת הלב: הרחמן הוא ישלח רפואה שלמה ליהודה יצחק בן איריס בתוך שאר חולי ישראל.
אקו"ם