הגיעה העת לשינוי מהותי של שיטת הממשל
הפתרון האמיתי למשבר המשילות בישראל הוא חוקה שתפריד את הבחירות לרשות המבצעת מהבחירות לרשות המחוקקת ותשפר את יכולת לשלוט ולחוקק גם יחד
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- בעקבות המו"מ עם לבני: בעבודה מאיימים בפיצול
- לימור לבנת הודיעה על פרישה מהחיים הפוליטיים
בכנסת הנוכחית יושבות 13 סיעות, כולן קטנות או בינוניות. לפי הסקרים, המצב לא ישתנה אחרי הבחירות. שוב נצטרך לעשות קואליציות בין תנועות ומפלגות שישתקו זו את זו באיומים וסחטנות הדדיים. האם מישהו באמת שוגה בחלומות על כנסת של שתי מפלגות גדולות, או לפחות שני גושים קוהרנטיים? למרבה הצער גם אחוז חסימה דרקוני לא ישנה את התמונה, וגם ההצעה לבחירות אזוריות לא תבטל את הצורך בקואליציה. ראו את המצב בבריטניה.
הבעיה בישראל היא באופי המשטר, ולא בתעלולים טכניים ואריתמטיים. לכן ניתן לשפר את איכות המשילות בישראל, רק באמצעות העמקת הפרדת הרשויות והנהגת משטר נשיאותי או נשיאותי-למחצה. אך מעניין לראות שגם נשיא ארה"ב סובל לעתים מקשיי תפקוד מול קונגרס לעומתי. למען האמת, ניתן להבחין במשברי משילות הפוקדים מדינות רבות - גם דמוקרטיות וגם מדינות סמכותניות. לצד משברים פרלמנטאריים ופוליטיים, אנו רואים מחאות רחוב עממיות בדמוקרטיות כמו ארה"ב, יוון וספרד, אך גם במקומות כמו מצרים, לוב והונג-קונג. האם זאת מקריות? האם מדובר רק באופנה תרבותית מתוצרת ערוצי התקשורת החדשים והרשתות החברתיות?
אני מציע לחפש שורשים עמוקים יותר לתופעות הללו. אנשים לא יוצאים לחטוף מכות ברחובות סתם בשביל הכיף. יש כנראה איזו תחושה עמוקה לצבורים גדולים ברחבי העולם שמשהו במערכת נדפק. הולך ומעמיק נתק קריטי בין האזרחים לבין הממסדים השולטים בהם. והנה, למרות שהמשטרים כל כך שונים אלה מאלה, תחושות האזרחים דומות מאד. ניתן לזהות אצל רבים הרגשה קשה של חוסר שליטה בחייהם. נוצר ניכור חריף בין האזרח הקטן לבין הרשויות הרשמיות בארצו. נראה שזאת תגובה לריכוזיות המתגברת בחלקים רבים של העולם.
אם תחושת אבדן השליטה והחרות נראית הגיונית במדינות סמכותניות, הרי שהיא אומרת דרשני בעולם "החופשי". אנחנו אמורים להרגיש חופשיים, בני חורין. אז מדוע רבים מאתנו מרגישים חוסר אונים וחוסר תקווה מול אתגרי החיים הבסיסיים? מדוע כל כוכב תורן שמתמודד בבחירות עם הבטחות בלתי מציאותיות זוכה לגל של תמיכה כמעט היסטרית?
הסיבה לכך היא כי מדינות המערב הדמוקרטיות הולכות ומאבדות את חרות הפרט. בעשורים האחרונים צעדו כמעט כל הדמוקרטיות לעבר ריכוזיות חסרת תקדים. מדינת הרווחה המודרנית הבטיחה לכולנו רשת בטחון חברתית, אך בתמורה למתנות שהיינו אמורים לקבל, היא סיפחה לעצמה סמכויות מופרזות ומופרכות. לאחר דור או שניים, מתברר לנו כיום שהמתנות עומדות בסימן שאלה, אך את החירויות שנלקחו קשה מאד לקבל בחזרה. את שרותי החינוך והבריאות כבר לא נקבל בחינם ובאותה איכות, את הפנסיה וקצבאות הביטוח הלאומי יקצצו לנו - אך המסים והפיקוח הבירוקראטי על כל יוזמה אישית רק יתגברו ויתעצמו.
זה ממש לא משנה אם הריכוזיות
המצב בישראל אף גרוע מזה שבמדינות מערביות אחרות, בגלל המורשת הבולשביקית של מקימי המדינה. הדוגמא הבולטת היא הבעלות הממשלתית על רוב מקרקעי ישראל שגורמת לעליה מפלצתית בעלויות הדיור.
הפתרון האמיתי לטרנטה שלנו הוא פינוי מהיר למגרש הגרוטאות. אנו זקוקים לחוקה שתפריד את הבחירות לרשות המבצעת (הממשלה) מהבחירות לרשות המחוקקת (הכנסת) ותשפר את יכולת המשילות והחקיקה גם יחד. אבל חשוב עוד יותר לבזר את עוצמת הממשל המרכזי ולהחזיר לפרט, למשפחה ולקהילה את כוחם וחירותם. מספרן העצום של הסיעות בכנסת מעיד כי הצבור רוצה להתבטא באמצעות מסגרות ייחודיות ומגוונות. אך צריך להפריד בין הפלורליזם המבורך ברובד החברתי והקהילתי, לבין הכרעה ברורה במסלול הלאומי. ביזור סמכויות הממשל המרכזי והעברתן לידי האזרחים עשוי לשלב בין החרות האישית והקהילתית בחיי היום-יום לבין ממשל חזק שיעסוק רק בתחומי מדיניות לאומיים.
המודל המעשי ביותר לרפורמה כזאת הוצע כבר ב- 1979 על ידי ד"ר יעקב חסדאי ותנועת לאו"ר (ראו בוויקיפדיה). נשאלת השאלה אם מישהו ירים את הדגל הזה בבחירות הקרובות, ועוד יותר: האם הצבור יתחיל להבין את שורשי הבעיות, יזנח את הבטחות השווא של נהגי הטרנטה ויתבע להחזיר לעצמו את חירותו ואחריותו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם