המזרחים מתבקשים לעבוד, למות, ולשתוק
רון כחלילי מחבר בסדרה שלו בין קהילות שונות של מזרחים מאזורים ומתחומים שונים. התחושה המהממת בסיום הצפייה היא שכל מזרחי ומזרחית במדינה הזאת נושאים בתוכם כתב אישום ברור נגד אשכנזים
לא פעם שואלים אותי מתי הגעתי למאבק המזרחי. האמת שמאז ומתמיד הייתי חלק ממנו. ממש מהיותי ילד. אבל רק מאז שצמחה הפלטפורמה האינטרנטית, והרשתות החברתיות התחזקו, גיליתי שיש עוד רבים ורבות כמוני, ותיקים יותר (הרבה יותר) ופחות, שחברו זה לזה עד שנוצרה קהילה אקטיביסטית מגוונת המורכבת מצעירים ובוגרים, גברים ונשים, ושהביאה את המאבק המזרחי למקום שבו הוא נמצא היום.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- נתניהו יכנס את ראשי הליכוד לדון בהקדמת הבחירות
- נתניהו למלך ירדן: על הווקף לאכוף את הסדר בהר הבית
בסדרה שלו עושה רון כחלילי צעד נוסף ומחבר בין קהילות שונות של מזרחים מאזורים ומתחומים שונים - בין מרכז ופריפריה, בין משכילים וחסרי השכלה פורמלית (אבל אלוהים איזה הברקות), שכירים ועצמאים, ידועים וגם כאלה שאינם. סוג של איחוד משפחות. והאימפקט הוא חזק, כי התחושה המהממת בסיום הצפייה היא שכל מזרחי ומזרחית במדינה הזאת - ולא משנה מהיכן הוא ובמה הוא עוסק, כמה כסף הוא מרוויח ומה מטריד אותו באופן מיוחד בסוף היום - נושא בתוכו כתב אישום ברור כנגד אשכנזים.
כל המזרחים יודעים שכל חייהם הם נושאים בנפשם טלאי שקוף, איום בכינוי גנאי מוכן לפעולה כמו אקדח לרקה. כולם למדו זאת בשלב כלשהו בחייהם וכולם בחרו דרך פעולה משלהם, מי להסוות את עצמו ומי להחצין, מי לעבור תחת הרדאר ומי לצפצף עליו, אבל הטלאי שם וגם כתב האישום. וזה אכן מדהים לגלות שכלל מזרחי ומזרחית מחזיקים בתודעה פוליטית וחברתית מעצם היותם מזרחים. מדהים איך כל מזרחי גורר בתודעתו את האשכנזים לכיסא הנאשמים.
יש מי שמיתממים שהכינויים הללו, "ערסים" ו"פרחות" אינם מופנים רק למזרחים. אך כולם מודים כי אלו מילים המייצגות גנאי. מדוע אם כך נבחרו דווקא שתי מילים אלו, האחת מן השפה הערבית והשנייה מזו המרוקאית? מדוע הפכה מילה במרוקאית שפירושה שמחה, ושהייתה שם נפוץ של נשים מרוקאיות, למילת גנאי בעברית? מדוע לא מילים ביידיש או בפולנית? הנה דוגמה לתהליך קטן בשפה שמייצג תנועה שלמה של החברה הישראלית כולה.
המאבק המזרחי הוא מאבק אזרחי
הסדרה גם הביאה אותי לתובנה שהזהות שלנו אינה קשורה רק בארץ ובתרבות ממנה הגיעו הסבים והסבתות שלנו. חלק ניכר מהזהות שלנו הוא תולדה של מפגש עם הדיכוי שכפו עלינו האשכנזים - מפגשים בגטאות ממשיים כפי שהתבטא צביקה גרינוולד ראש עירית ירוחם ובן לניצולי שואה המודע היטב למשמעות דבריו, או גטאות פסיכולוגיים כפי שהיטב לנסח זאת אסף אטדגי, המופיע בסדרה בפרק הראשון. זהו, אלה החיים שלנו, זה הגלגול שלנו, נולדנו כאן וזה חלק מהזהות שלנו: מתעוררים בגטו, ונרדמים בגטו.
רון כחלילי מציג בפנינו בסדרה בדיוק את המראה הזו. חן אלמליח, המופיעה בפרק השני בסדרה, מציגה היטב את התובנה הזו. בניגוד להוריה היא אינה חוששת להתחבא מהקונפליקט הזה, להיכתם ממנו, ובניגוד לקולות נוסטלגיים היא אינה מבקשת להתרפק על זיכרונות הסבים והסבתות. היא נותנת להם מקום אבל יודעת מה המקום שלנו בהווה, ממה מורכבת הזהות שלנו, לטוב ולרע.
המאבק המזרחי הוא מאבק אזרחי, ואחד העקביים שבהם. דור אחר דור באים ומוסיפים סעיפים לכתב האישום הזה הארוך והמתגלגל הזה. מוסיפים סעיפים ומוסיפים מאשימים. מאמרים, ספרים, יצירות ותוכניות, קול על גבי קול. והקולות הולכים וגוברים הולכים ומתרבים. פרשת השטרות שהפכה למחאה מבריקה - שבה רושמים אזרחים שורות משירים של משוררים ומשוררות מזרחים, מצלמים ומעלים לדף הפייסבוק, היא דוגמה אחת.
דוגמה שנייה היא מה שהתרחש בשבוע שעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה (אירוניה מספר אחת) שם ביקש להשתיק המנחה שלג (אירוניה מספר שתיים) את אחד הנוכחים שמחה על העדרם הכמעט מוחלט של מזרחים בדיונים. הלה קם וזעק במחאה וכאב על כך שמזרחים מתים כמו כולם אבל לא דאגו להשמיע אותם בפאנל. הפאנל, כפי שמצא העיתונאי רועי שרון, שניסה לברר מה השתנה באתוס הצה"לי, הורכב כמעט כולו מאשכנזים.
ובכן, דבר לא השתנה בו - כבר יותר משישים שנה הוא מורכב בדיוק מאותם אנשים - ולכן, גם נמשיך לשלם את המחיר הכבד. כי לא משנה באילו טקטיקות יבחר להשתמש בהם הצבא - האסטרטגיה העיקרית של מדינת ישראל - שלטון מדיני וצבאי המורכב מאשכנזים - לא כל כך בריאה למזרח התיכון.
הכותב הוא משורר, פעיל חברתי ומורה למתמטיקה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם