ראוי שמשחקי הנבחרת הרשמיים ייערכו בירושלים
משחק רשמי של מדינת ישראל, ראוי ונכון היה שהתקיים בעיר הבירה ירושלים. מן הראוי היה שמילות הסיום של ההמנון הלאומי "ארץ, ציון וירושלים" יקבלו משמעות של ממש ברגע בו שחקני הנבחרת עולים על כר הדשא
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- זקן: אהוד הבטיח לי 10,000 ד' בחודש; אולמרט: שקרנית
- ה-20G ננעלה: המערב בהתקפה חריפה על פוטין
כך, בכל שנה חוזר על עצמו אותו התסריט - יום חגיגי במשכן הכנסת, ציון היום הרשמי ביומן, אין סוף סטטוסים, אמירות ונאומים בשבחה של ירושלים שמפוזרים מעל כל במה אפשרית. כולם כאחד מרגישים את הצורך העמוק לספר לירושלמים ולירושלים כמה הם קשורים אליה ואוהבים אותה. הם מעלים זיכרונות ילדות מלאי נוסטלגיה על הביקורים בעיר העתיקה, החיים בשכונת רחביה, תמונת הצנחנים בכותל המערבי, איחוד ירושלים והזיכרון המתוק מהביקור בחומוס הכי טוב בארץ, במזרח העיר. לרגעים נדמה לכל המתבונן מהצד כי באמת אין כמו ירושלים, שהיא היחידה שתמיד שם, בראשו ובליבו של כל ישראלי באשר הוא.
שחקני נבחרת ישראל באימון
צילום: דני מרון
אך למי שמכיר את התסריט הזה מהעבר, הסוף שלו, כבר ברור לו מאליו. לא יותר מיום לוקח לנבחרי הציבור לשכוח את ירושלים האהובה, להוריד אותה מסדר היום, ולהמשיך בעבודה השוטפת מהמשרד המרוחק שלהם בת"א. המשרד שממוקם שם, בניגוד לחובה החקוקה בחוק יסוד הכנסת, המחייב שמקום מושבם יהיה בירושלים. חובה שחוקקה על ידם, אבל כנראה שגם היא כבר נשכחה. הם שם, ירושלים פה, שהיא נשארת שוב לבדה, עד יום ירושלים הבא.
לעיתים מלבד ביום ירושלים, זוכה ירושלים לעוד כמה דקות של תהילה. זה קורה לרוב במקרים של משבר, מלחמות חרדים חילונים, ערבים יהודים, או במקרים קיצוניים כשקורה בה גם משהו טוב שהתקשורת מתעניינת בו. לרוב לא תשמעו על הדברים הטובים שקורים כאן, לא תשמעו על הפריחה התרבותית של העיר, על מאות אלפי התיירים שפוקדים אותה בכל שנה, על עשרות אלפי הסטודנטים והצעירים שעוברים לגור כאן או על המגמה החיובית של הרחבת תרבות הבילוי בשבת.
לא צריך להתאמץ הרבה או ללכת רחוק מדי בשביל לראות את זה, אפשר להבחין בזה בחודשים האחרונים, בה ירושלים מככבת בכל אמצעי התקשורת. בזמן שתושבי ירושלים חרדים לביטחונם האישי, התקשורת חוגגת על ירושלים הקרועה בין מזרח ומערב והפוליטיקאים נאחזים בה בכדי לצבור עוד הון פוליטי. עוד אמירה לימין ועוד אמירה לשמאל, עוד סטטוס תוקפני בפייסבוק, עוד סכסוך מתוקשר ועוד ביקור בעיר הקודש בצד המערבי או המזרחי (תלוי באג'נדה הפוליטית).
אך בינתיים בזמן שהם מתווכחים ומצהירים, אנחנו הירושלמים מפסידים, שהרי היה אפשר לעשות יותר אם הם היו מדברים פחות. בזמן הזה היה כבר אפשר להעביר את משרדי הממשלה לירושלים ולחזק את העיר מבחינת תעסוקה, היה אפשר להסתובב ברחובות, לשבת בביתי קפה ולחזק את העסקים הקטנים. היה אפשר להעביר את משחקי הנבחרת לירושלים, בכדורסל ובכדורגל, ולהפוך אותה לבירה שלנו גם בספורט.
רק כמה שעות נותרו עד למשחק
היה ראוי שירושלים תעמוד בראש החגיגה, תהווה מקור לגאווה ופטריוטיות. אצטדיון טדי גם מעניק את התנאים האידאלים לכך, מעבר למסר החשוב. הוא אצטדיון גדול, מודרני, שרק לאחרונה עבר שיפוץ להרחבתו. הוא אצטדיון שיכול להעניק את תחושת הביתיות הנדרשת למשחקי הבית של הנבחרת. כך גם הדבר לגבי הארנה החדשה שנחנכה ממש לאחרונה. למרות זאת בחרו מקבלי ההחלטות אחרת, ושוב הפכו את ירושלים ל"סמל" ליום אחד, גם בספורט.
לנו הירושלמים נמאס, אנחנו רוצים שירושלים תהפוך להיות בירה של ממש, גם ברגעי משבר וגם ואולי בייחוד בשגרה וימים כתיקונם. ירושלים אינה רק סמל של עיר הבירה, היא הלב של המדינה, היא הנפש הרגישה, היא ירושלים של כולנו שכולנו חייבים לזכור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם