הדיון על מחיר המילקי בברלין: פשיטת רגל ערכית
הדור הראשון של הציונות נאבק עם קדחת ובצורת, הדור השני התמודד עם מחסור ומלחמות, והיום מאיים עלינו המחיר של המילקי. אבל כשיש פיצוץ בבית, לעלות על הטיסה הראשונה זה לא הפתרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל יורדי ברלין מוזמנים להסביר לי עכשיו שבהפרש המחירים שבין המעדן הגרמני למעדן המקומי יכולתי לקנות מכונת קצפת, פלוס סוכריות צבעוניות ודובדבן מסוכר, אבל זהו, שזה לא מעניין אותי. בניגוד לעצתם האדיבה של חברי הקבוצה "עולים לברלין", שאחראית על סערת המילקי הנוכחית, אני לא מנסה להשוות סל קניות בין הסופר היקר ביותר בברלין לרמי לוי הזול ביותר בבאר־שבע. למה? כי אני כבר מנחשת את התוצאה הסופית: לגור בישראל יקר יותר מבגרמניה.
אתם יודעים מה, בטווח הקצר כנראה שם גם בטוח יותר. לפחות עד שהילדים הפרטיים שלך יעברו את גיל גיוס. וזה עניין לא קטן. כי אם כבר לרדת מהארץ, מחיר הדמים נראה לי כמו סיבה טובה יותר ממחיר המעדן־שוקולד החביב עליכם. ובכל זאת, אני כאן. זה הזמן להתריע מפני מתקפת ציונות קלה, ראו הוזהרתם. אל תדאגו, סוגיית הקצפת עוד תחזור.
אז למה אני בכל זאת כאן? למה לסכן את חיי ילדיי בארץ מוכת טרור, ועוד כשקרטון מיץ תפוזים סחוט טרי עולה כאן פי שניים משהוא עולה בברלין? אולי כי כשההורים שלי עלו לארץ כדי לדאוג לעתיד ילדיהם, הם לא התייחסו למצב הכלכלי דווקא, אלא למשהו אחר לגמרי. למעשה, ההורים שלי השאירו חיים אמידים ביותר בארגנטינה, לטובת חיי צמצום קשים בשנים הראשונות שלהם כאן. ומה לעשות, שיקולים ציוניים כנראה עוברים בגנים או לפחות בחינוך. וחוץ מזה, אני ממילא לא אוהבת מיץ תפוזים סחוט טרי בקרטון.
ההורים שלי, מפונקים שכמותם, הגיעו לישראל של ראשית שנות השבעים. מהרגע הראשון היו להם ולשלושת אחיי חדר וחצי במעון עולים, סל קליטה סביר, וקו טלפון ביתי שהגיע תוך 14 שנים בלבד.
שמונים שנה קודם לכן, הציונים התאמצו קצת יותר כדי להחזיק פה בקרקע. החקלאים שבהם, כמו גם הרופאים והמשוררים, נלחמו פה מול קוץ ודרדר, סללו כבישים ובנו בתים; כל זה תחת איום פורעים רצחניים, לא חשוב מאיזו עדה.
הציונות שלהם נאלצה להתמודד עם קדחת ובצורת, שלנו עם הקצפת של המילקי. זה לא אומר שצריך להוריד ראש מול יוקר המחיה המקומי ולתת לו להשתולל בלי הכרה, אבל את המחאה בעניין צריך לנהל בעברית ולא בדויטשית מדוברת. כשיש לך פיצוץ בבית – בין אם בצינור הראשי ובין אם עם בת זוגך - אתה יכול לנסות לתקן אותו, ואתה יכול לעזוב את המקום ולעבור דירה. הדרך שתבחר קשורה קשר הדוק לרמת הסנטימנטים שלך לבית המדובר. ויש גם דרך שלישית. הדרך של ברלין.
אחרי כל הביקורת, מחאת ברלין היא המחאה הכי ישראלית שיש. היא בוחרת לעזוב את הבית, אבל להקפיד על משמורת משותפת ממרחק של אלפי קילומטרים בקו אווירי. העובדה שקיימת בכלל קבוצת "עולים לברלין" מוכיחה שגם כשאתה מנסה לברוח לאזור הלועזיים, אתה נאחז בחברים הצברים שלך כמו קצפת מעוטת יכולת בגוש שוקולד רוטט.
סביר להניח שכשצעירי ברלין הישראלים יגלו שהילדים והנכדים שלהם לא ממש יודעים עברית, לא מרגישים שום סנטימנטים לארץ הקודש ולא יודעים לצטט אפילו שורה אחת מ'חגיגה בסנוקר', הם יבינו שהחינוך שלהם הצליח וירגישו תחושת כישלון. בדומה לדלת"שים שרוצים צאצאים דתל"שים ולא צאצאים חילונים, גם הם היו רוצים שייוולדו להם ילדים יורדים־מהארץ, ולא ילדים גרמנים מלידה. כי בשורה התחתונה, מחאת ברלין היא יותר מכול מחאת "שונאים, סיפור אהבה".
ובכל זאת, ועם כל האמפתיה ליורדים המתוסכלים, אכן מדובר באיזו פשיטת רגל ערכית, ששורשיה נטועים עמוק ב'בזכות הנורמליות' של א"ב יהושע וממשיכים עד לחשבונית המס מהסוּפר הגרמני הקרוב למקום מגוריהם. זה לא משהו שהמציאה הפוסט־ציונות וגם לא האנטי־ישראליות. מדובר – שומו שמיים – במסורת יהודית רבת שנים שבאה לעולם באדיבות חבורת "ככל הגויים" של דור המדבר, התחזקה בימי שמואל הנביא והגיעה עד לדובדבן שעל קצפת המילקי.
הרצון העז להתעסק בסוגיות שגרתיות, כאלה שלא קשורות בהישרדות יהודית, מביא אותנו פעם אחת להתחפש ליהודי חדש ופעם אחרת להפוך את היהודי העוד יותר חדש לברלינאי מצוי. אם הגרמנים החדשים היו מרגישים בנוח עם מסע הנורמליות שלהם, הם כנראה לא היו מטריחים את עצמם לעדכן אותנו כל עשר דקות כמה טוב להם שם, וכמה הם שמחים שלא נשארו כאן איתנו. איך לומר בעדינות? זיגפרידים למיניהם לא נוטים להעלות פוסטים שמצדיקים את הבחירה הנדל"נית שלהם. גם דסטין הופמנים לא.
ההתרסה הגדולה של "עולים לברלין" היא כמובן הבחירה בגרמניה דווקא כמשכנם החדש. כל אחד מהיורדים – כן, יורדים – אולי בחר באפשרות הזולה והנאה ביותר בעיניו, אבל למתבונן מהצד נדמה כאילו שר ההיסטוריה משתעשע באיזו מהתלה אירונית על חשבוננו.
עד לפני שנים לא רבות במיוחד, רוב אזרחי ישראל החרימו את תוצרת גרמניה מסיבות ידועות. עסקים שנאלצו לייבא מוצרים שיש בהם איזה רכיב גרמני התאמצו להבליע את המידע כך שלא ינקר עיניים יהודיות. בזכות אותה נורמליות אדוקה, עם הזמן הפכה תוצרת גרמניה שֵם שני לאיכות, ואיכשהו המותגים הגרמניים הבליחו מאחורי הקלעים למרכז הבמה.
ברלין פתחה בצעדים בוני אמון דרך מחלקת התיירות, ובלי שנרגיש הפכה לבית החם של הישראלי המאוכזב. אחרי שלונדון פישלה קצת בהכנסת אורחים, שני צעדים מזירת ליל הבדולח הייאוש נעשה יותר נוח. הנורמליות הקדושה כנראה מסרבת בתוקף להיות דור שני או שלישי או רביעי לטראומות לאומיות. אתם בישראל תמשיכו לשלם מחירים מופקעים על זכותכם להסתובב עד עולם עם עננת טלאי צהוב. כאן בברלין כבר מלמדים את הדור הבא את המנון גרמניה.
בינתיים בישראל, יש מי שיתאמצו לשמור על מותגים מקומיים ולשיר את התקווה. בין השאר, נשתדל לשפר את הנס הלאומי הזה גם מבחינה כלכלית. נדאג שלמרות שמדובר בשוק צרכני קטן שסובל מתחרות לא מספיק רחבה וממשברים ביטחוניים תכופים, המדינה הזו תהיה יותר ויותר אטרקטיבית, כדי שלילדים שלכם יהיה לאן לחזור.
אנחנו נעשה את זה בשיטות שונות וסותרות. נריב ונצעק סביב כל עניין אפשרי – מדיני, כלכלי, חברתי וחינוכי. בין השאר, נריב על זכותנו ויכולתנו לזכות בקצת נורמליות, ונשתדל לעשות את זה בלי להרוס את הבית על הדרך, ועם קיטש מרוח בכחול־לבן.
מכל הקשקושים שעוברים במדיה החברתית בעונת החגים, חביב עליי ביותר הצב המתוק ההוא שעובר לאטו מהשריון המגן שלו לסוכה מעץ, לצלילי שירי החג. הצב החייכן הזה, שעוזב את המרחב הבטוח לטובת הארעי הדורש השקעה, הוא הסמל הכי מרגש בעיניי לחג הסוכות. וסוכות, תסלחו לי על ההתפרצות הרוחנית, אולי מסביר טוב מכל הקשקשת בעד ונגד ברלין, למה דווקא ארץ ישראל.
למה לפעמים הניתוק מהגשמי והנוח לטובת כמה לוחות עצים וסכך, הוא החגיגה האמיתית. כי כשיש עיקרון מאחורי המעשה, הפשטות של הסוכה היא הרבה יותר בית מבית האבן שהשקעת בו 25 שנות משכנתא.
הלילה, אחרי שנסיים סעודה חגיגית ראשונה תחת תקרת עלים, נפרוס מזרנים באותו מרחב מצומצם עצמו, ונישן שנת לילה קרירה לצלילי קולות השכנים ויללות החתולים הסקרניים. בית שלם על חדריו יעמוד ריק השבוע, וישמש מתחם התארגנות. ברמת העיקרון, זה אמור להיות פחות נוח מהרגיל. בפועל, כשהלב והנשמה שלך בתוך זה, זה השבוע הכי קסום בשנה.
למרות היוזמה החביבה של 'אושפיזות', שמביאה את הפמיניזם לסוכה בדמותן של גדולות ישראל – מרחל ולאה ועד לגולדה מאיר ועפרה חזה - אצלי בסוכה לא תמצאו אותן. מצד שני, גם את המקבילה הגברית תצטרכו למצוא בסוכות אחרות. דווקא יש לי כבוד גדול לסוגיית "והיו עיניך רואות את מוריך", ובכל זאת, את האושפיזין שלי אני מעדיפה כתובים במילים ולא באיורים ותמונות.
מסורת ישראל מדגישה שוב ושוב את הריחוק שהיא מבקשת מדמויות מופת. דוד המלך, על פי עדותו, חטא, וחטאו – תתנו לו פרשנות
היהדות בבסיסה מורה לנו להזכיר לעצמנו כמה פעמים ביום שאלוהים יש רק אחד, וגם הקדושים בבני האדם, עם כל הכבוד, יחטאו בסופו של דבר. זה לא אומר שאין מה ללמוד מהם, להפך. אבל לא דמותם הוויזואלית צריכה לעמוד נגד עינינו, אלא דמותם הרוחנית שבאה לידי ביטוי במעשיהם.
את הסוכה שלנו נקשט גם השנה בשרשראות מנייר צבעוני וקרפ, שיימרח על הכיסוי הלבן כבר בטפטוף הטל של הלילה הראשון. נשתדל להספיק לתלות איזה "ברוכים הבאים" נחמד וכרזת פלסטיק עם ארבעת המינים, אבל את תמונותיהם של חשובי וחשובות הדור הזה והדורות הקודמים אנחנו שומרים לערך האנציקלופדי שלהם. אל תדאגו, אם יירשם איזה רפיון רוחני, נקפוץ לספרייה בסלון. מחכים לנו שם כמה ספרי 'איש צדיק היה' ו'כה עשו חכמינו' לשעת חירום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם