דמוקרטיה צריכה דעה שנייה
אינני אדם פחדן, אך כשנאספתי עם אנשים שחושבים כמוני אמש בתל אביב, פחדתי. רשמים מהפגנת "אמנים נגד המלחמה"
בשמונה בערב, השעה בה אמור היה להתחיל האירוע, המקום היה עדיין ריק מאדם. עשרות בודדות של אנשים התפזרו על פני הרחבה הקטנה ממילא מתוך כיכר רבין הענקית שהוקצתה עבור הפגנת "אמנים נגד המלחמה". כמחציתם מארגני האירוע.
נראה לך שהם ימנים? שואלת אותי בחשש אחת הנוכחות. אי אפשר לדעת, עניתי לה. הם אנשים.
אחרי המהומה האלימה בהפגנה בכיכר הבימה, אנשים ללא ספק חשבו פעמיים אם להגיע. אבל לאט לאט עוד ועוד אנשים הגיעו למקום, ועם תחילת האירוע עצמו באיחור של חצי שעה, אמנם אפילו המרחב הקטן שהוקצה להפגנה היה ריק למחצה, אבל לפחות הגיעו די אנשים כדי שכל הסיפור לא יהיה לבדיחה עצובה.
אנחנו אבלים היום, זוהי הפגנה של אבל, הגופות נערמות, אומרים מהבמה בפתיחת האירוע. עדיין, נדמה שיש כאן יותר שוטרים ממפגינים. אבל זה בסדר גמור. פעם ראשונה ששמחתי לראות התקבצות כה גדולה של שוטרים וגדרות במקום אחד. רק שיעשו את עבודתם נאמנה וימנעו אסון.
נערים ונערות, בחורים ובחורות, משפחות עם ילדים קטנים, זוגות מבוגרים ונשים בהריון מתקדם, כולם הגיעו, אמיצים, לאירוע שבקלות רבה, כפי שמלמדת ההיסטוריה של הימים האחרונים, יכול היה להגמר בקטטות ואף, חס וחלילה, בגרוע מזה, בבקבוקים שבורים, באיברים מרוסקים, ממש כפי שחוו האנשים שהגיעו להפגין נגד המלחמה בהבימה, ולא הבינו מאיפה המלחמה הזאת באה להם. עכשיו הם ציפו לזה ובכל זאת הגיעו. וזה לא מובן מאליו.
השוטרים לא בודקים את האנשים שנכנסים למתחם, לא פותחים את תיקיהם. כל אדם כאן עלול להחזיק סכין. מי יודע, אולי אף גרוע מזה. לרגע אני קולט שעל אף שאינני אדם פחדן כלל, אדם שכאשר ישנן אזעקות הוא הולך לחלון ולא לחדר המדרגות, כדי לראות את היירוטים, עכשיו, בשעה שאני מתקבץ עם מחזיקי דעה דומה לשלי, אני מפחד ממה שעלול לקרות. אירוני עד אימה שכל עניין הבדיקות הבטחוניות במקומות ציבוריים החל מהגנה מפני מחבלים מתאבדים וטרוריסטים חמושים והנה כעת אנחנו מפחדים מאחינו היהודים, הימנים, שיכנסו בנו בזעם ויכו בנו באלימות חסרת מעצורים.
רגעים בודדים לאחר תחילת האירוע, שני יירוטים מפלחים את השמיים. אפשר היה לראות את כדורי האש הופכים לכדור עשן מעל אבן גבירול.
עלם חמודות עובר מאחורי הבמה, צורח במלוא הגרון "תתביישו לכם, חיילים מתים ואתם מזיינים פה את השכל", מקפיץ את לב כולם, וממשיך ללכת. אב מתפרץ לאיזור הבמה, חוטף את המיקרופון וומשחיל מספר מילים שנדמו כמו נצח, על בנו שנמצא כעת בעזה, והוא לא דיבר איתו מספר ימים, ואיך אנחנו מעיזים. כולם בקהל כאבו את כאב האב, כולם השתתקו פרט לשוטרים שהתנפלו עליו כדי להחזיר את הסדר על כנו, ולאחר מכן חזרו לנאום ולהעיז לומר את רצון כל הנוכחים שבנו לא יהיה שם, שישוב לביתו, שהרי זו מטרת כל ההפגנה.
מהבמה הקטנה נשמעים רעשים צורמים ונאומים מקוטעים בהגברה לא טובה, אבל מה שחשוב הוא שאנחנו פה, שאזרנו אומץ להיות פה, כדי שידעו שאנחנו כאן, שאנחנו לא מתחבאים, כי בלי דעה שנייה אין דמוקרטיה. לעומת הפגנות אחרות, רק דגל ישראל אחד ויחיד מוחזק על ידי אחד הנוכחים, כאילו להזכיר לנו שגם אנחנו ישראלים. אבל ברור שאנחנו ישראלים, ברור שאכפת לנו מהמדינה, אחרת לא היינו כאן, ילדים, נשים, גברים וטף, מסכנים את שלומנו.
מישהו עם כיפה נכנס כעת למתחם, חריג בנוף המקומי. אולי הוא זה שישלוף? אולי זה יהיה ההוא עם הדגל? בחור גדול עם חולצה שחורה שעליה הדפס לבן שמזכיר את ההדפס הניאו-נאצי שעטו על עצמם חברים בכנופיתו של הצל בהפגנה בהבימה, אולי הוא זה שפתאום יתחיל להשתולל? כשמתקרבים אליו רואים שעל אף הדימיון, ההדפס הוא פורטרט של גולדה מאיר עם כנפיים.
שתי ילדות, אולי בנות 16, צצות משום מקום עם דגל ישראל ענקי, אלוהים יודע כיצד הן מצליחות לנפנף אותו בכזו יעילות ומהירות, בעודן קופצות ושרות וצועקות "עם ישראל חי" ו"מוות לשמאלנים". השוטרים מכוונים אותן למתחם הימין שנמצא ליד הפסל של תומרקין, שם פחות מעשרים אנשים צועקים ורוקדים, נדמה שהם מרעישים בהרבה מהמאות שהספיקו להתקבץ במתחם השני. האמונה בצדקתם מובילה אותם לניצחון מוראלי עצום עלינו. אם ברעש היה נמדד הקרב הזה, היינו נוחלים תבוסה מהירה.
"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים", הם שרים ומדגישים את המילים "אבינו שבשמיים" בעודם מצביעים אל על, כמו רומזים הם שאנחנו והם, לא חולקים את אותו האלוהים, אלוהים בצד שלהם ואנחנו, ובכן, לא בצד שלו.
זוג עובר בחלל שבין שני המתחמים, שואל את השוטר העומד בתווך אם כאן זה השמאל או הימין. שמאל, עונה לו השוטר והגבר פולט "כוסמק", כאילו
העם מפולג לחלוטין, וזה בסדר גמור, זה צריך להיות ככה, הבעיות כאן גדולות מכדי להסתפק בדעה נחרצת אחת. אבל יש מי שמנסה להשתיק את אחת מהדעות ולכן אנחנו כאן למרות הסכנה, מתוך אמונה בדמוקרטיה. מי שחושב שאסור שתהיה דעה שנייה בכל רגע נתון, האם הוא באמת מאמין בדמוקרטיה?
"זו לא דמוקרטיה, זו בגידה", צורח אחד הבחורים ממתחם הימין וחבריו המעטים מריעים לו וחוזרים על המשפט שאמר שוב ושוב ושוב. הנה אנחנו, בכיכר רבין. יגאל עמיר, לו היה ער למתרחש בימים האחרונים ברשתות החברתיות, היה מה זה מבסוט. האם כאן גם יתרחש הרצח הפוליטי הבא?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם