לא סחבק, מנהיג: 100 שנה להולדת מנחם בגין
צנוע, ישר וג'נטלמן: מסע בעקבות הנואם המוכשר ביותר שהיה בכנסת עד לעיר הולדתו בבלארוס – בריסק, שם עדיין חוגגים לו יום הולדת
"אמנם ייתכן כי הבית הקטן בו אור האהבה ותוגת העוני שימשו בערבוביה עודנו עומד על תלו, אך הבית בית אמא ואבא איננו ולא יהיה?. . . (מנחם בגין 1954, מתוך "אנציקלופדיה של גלויות" בעריכת אליעזר שטיינמן).
בשדרות גוגול 33 מזרזף הגשם. שמיים אפורים כמו האישה עם מקל ההליכה. קולניות הזרים מביכה אותה. היא מטיבה את המטפחת הכפרית שעל ראשה, מניחה אצבע על שפתיה כמסמלת לנו להחריש. צודקת האישה מהשטעטל.
האירועים לקראת יום הולדתו ה-100 של ראש הממשלה הצנוע ביותר, שנולד ב-16 באוגוסט 1913, צריכים להתחיל בענווה. לא בגאלה, לא בפרמיירה, לא בברק ולא בזוהר, אלא בדיוק כפי שהם מתחילים עכשיו בגוגול 33: בחום לא ידוע מראש; באהדה לא מתוכננת.
מהחצר האחורית של הבית שאולי היה ביתו מגיחים מיכאיל ואלכסנדר, ודוחפים לחצרם את חברי יחיאל ואותי. מגש מגיח, 4 כוסיות, בקבוק במרכז. הוודקה נמזגת, הראשים נשמטים לאחור והנוזל השקוף ניגר בקריאות "נזדרובני (לחיי) ללוחם האמיץ, ונזדרובני לחתן פרס נובל, ונזדרובני לראש הממשלה שיצא מהעיר שלנו".
בריסק דליטא בפי היהודים, ברסט ליטובסק בפי האחרים, היא עיר עם עבר. ב-3 במרץ 1918 חתמה כאן רוסיה עם גרמניה על ההסכם שהוציא אותה ממלחמת העולם הראשונה. ראש המשלחת הבולשביקית היה ליאון טרוצקי, או בשמו הטרום-מהפכני לייב ברונשטיין.
אמנם טרוצקי לא היה מכאן, אך בריסק ידעה לייצר שמות יהודים אחרים חוץ מבגין: מנהיג מפ"ם יעקב חזן; הרב חיים סולובייצ'יק, שכונה "חיים מבריסק"; בנו , הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, שאחיינו היה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון; הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן; פרופ' יעקב נחום אפשטיין, שהקים את החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ודמותו הייתה השראה לסרט "הערת שוליים"; המתמטיקאי יעקב גרומל, שעזר לאיינשטיין לפתח את תורת היחסות; וסמואל שיינרמן, אביו של אריק שרון.
וכן, היה פה גם איש שהספיק למלוך במשך יממה על פולין. רבי שאול וואהל, שנולד בפדובה ונקרא בהתחלה שאול קצנלנבוגן, גבה בפולין את המס שבו היו חייבים היהודים, קיבל זיכיון על מכרות המלח של המלך והיה למקורבו.
החממה הקרה של אזור בריסק ובלארוס בכלל הנביטה את נבחרת החלום הישראלי. חיים ויצמן ממוטול; זלמן שז"ר ממיר; יצחק שמיר מרוז'ינוי. גם שמעון פרס, האיש שהפסיד לבגין בבחירות , 81' נולד במרחק 4 שעות נסיעה מכאן, בווישנבה. לקראת מלאות לו 90 שנה (מאז הולדתו ב-2 באוגוסט 1923) הגיעו לווישנבה בתו צביה וחתנו פרופ' רפי ולדן.
משפחת בגין, לעומתם, החליטה לדלג על בריסק. נעדר אחר היה מאיר דגן, שתכנן להגיע גם כדי להודות על השתלת הכבד שעבר כאן, אך מסיבות בריאותיות נבצר ממנו. גם נציגים רשמיים מהארץ לא נראו במחוזות בריסק דליטא בואך וישניבה.
המסע בין מחוזות ילדותם של בגין ופרס התחיל בשלג. בינואר נחתו כאן מנהל "מרכז מורשת בגין" הרצל מקוב, יועצו של פרס יורם דורי, ומייסדו ומנהלו של ארגון "לימוד FSU" חיים צ'סלר. מפגשי התכנון העיקריים היו עם המושלים של מינסק ובריסק. "כולם גילו עניין רב", אומר לי צ'סלר. ייתכן שקיוו לסגור עסקה סיבובית: התקרבות בין ארה"ב לבלארוס דרך ישראל.
הדרך לבריסק עוברת במינסק בירת בלארוס. אתה צועד בשדרות האימפריאליות ובאוזניים מתנגן Back in the USSR של הביטלס. מינסק היא מצבה לעוצמה סובייטית נכחדת. היא נחרבה במלחמה ונבנתה בצלמו הארכיטקטוני של סטלין.
הספרייה, הקרקס, אולם הקונצרטים, בניין הקג"ב - כולם על הרחובות הראשיים - רחוב לנין, רחוב קומסומול. לבית הקולנוע קוראים "פבידה" (ניצחון), ובתחנות המטרו מוזאיקות עם מגל וחרב, טרקטורים ופועלים בקסקטים רבולוציונריים.
אבל המנהרות שמתחת נקיות, המדרכות מצוחצחות ואתה נע בתחושת ביטחון מוחלטת. אין ספק שידו הכבדה של בעל הבית ניכרת בכל. אצל אלכסנדר גריגורייביץ' לוקשנקו אין אמנם גולאגים, אבל הפחד סטליניסטי: תושבים שותקים, האופוזיציה מחוץ לחוק, כלי התקשורת מולאמים, הכלכלה מודרכת מהארמון. הנתינים קוראים ללוקשנקו "בצ'קה", אבא . ארה"ב והאיחוד האירופי קוראים לו "הדיקטטור האחרון באירופה".
זאב דב בגין, אביו של מנחם, לא היה דיקטטור, אבל בתחומי עיירתו נחשב למנהיג סמכותני. כשנפטר הרצל ב-3 ביולי 1904 קרא, שלא כדעת הרבנים האנטיציוניים, לקיים אזכרה לכבודו. שנה אחר כך השתתף עם מרדכי שיינרמן, סבו של אריק שרון, בארגון ההגנה העצמית של יהודי בריסק.
זאב דב מקווה שילדו הראשון יהיה בן וייקרא הרצל. זאת בת. הוא רוצה לקרוא לה הרצליה, אבל חסיה מתנגדת. קוראים לה רחל, כשם אמה. ב-1910 מגיח הבן המיוחל שיזכה לשם הרצל. בן הזקונים נולד לתוך ידיה של גברת שיינרמן, סבתו של אריק שרון. זה קורה ב"שבת נחמו" (השבת שלאחר תשעה באב), ומובן ששם הילד יהיה מנחם. הסנדק בברית הוא הרב של בריסק.
המנהיגות הציונית בעיר משגרת מתנה מרשימה: עוגה ענקית בצורת זר פרחים. ציונים ושחמטאים, מהמועדון של זאב דב, מבקרים בבית משפחת בגין. עוזרת הבית הרוסייה נטשה הייתה נופחת אז בפחמי הסמובר ומכינה תה לאורחים. אתה קורא את התיאור הזה וחושב על התוועדויות התה אצל מנחם בגין ברוזנבאום 1 בתל אביב ובערוב ימיו בצמח 1 בירושלים.
בבריסק עוברות שנתיים שקטות על מנחם התינוק. "היו לנו חיים נפלאים. . . אבל מנחם נולד לתוך 'חלף עם הרוח'", תאמר בבוא העת אחותו רחל. "המלחמה הרסה הכל. . . בגיל שנתיים לא הייתה לו ילדות כמו זאת שהייתה לי או לאחי השני".
לזאב דב, כך נראה, היו ציפיות רבות מצעיר ילדיו. הוא היה מרים אותו בזרועותיו, מצביע על חפצים ושואל בעברית: "מה זה?" מילדות , כך נכתב, התרגל מנחם לשמוע שתי שפות: עברית מאביו, ויידיש מאמו.
היכן ניצב הבית שבו ראה את "אור האהבה ותוגת העוני?" בספר "אנציקלופדיה של גלויות" כותב בגין: "הבית ברחוב זיגמונד: אילו זיכרונות נוראים וקדושים ספגו כתליו". בגין מדבר על ימי ילדותו תחת שלטון פולין, כשרחוב זיגמונד נשא את שמו של אחד ממלכיה.
אבל תחת השלטון הרוסי שונו שמות הרחובות, הבתים נהרסו וההשערות התרבו, מה שהפך את הזיהוי לחמקמק עד בלתי אפשרי. בקהילה נאמר לי כי ייתכן שברחוב זיגמונד היו למשפחת בגין שתי כתובות: במספרים 9 ו-84. כמו כן, חוץ מהבית בגוגול 33 שהוזכר בפתיחה הייתה עוד כתובת, בדומברוסקאיה 108.
הבית בדומברוסקאיה שאני עומד מולו יכול לשמש עדות לחיים שהיו כאן פעם. מבנים קטנים עם קירות רעועים, ללא דרך שתגיע ממש עד הבית. ייתכן שזה הבית שהילדים היו חוזרים אליו עם אביהם בערבי שבתות מבית הכנסת, ושלאחר הארוחה החגיגית היו קוראים בו לאור נרות השבת.
אולי כאן היה זאב דב מדליק את החנוכייה, מניחה על אדן החלון כדי להפגין את יהדותו ושולח את ילדיו לבדוק אם האור נראה למרחוק. ילדי בגין כמהו לאהבת אביהם העסוק, שכן אף שהקים משפחה מלוכדת, ידע זאב דב לשמור מרחק.
את אמו חסיה תיאר מנחם כאישה עדינה שהבינה אותו ללא מילים. "הודות לאמא", מצוטטת רחל בביוגרפיה של ד"ר גרוזברד, "הצלחנו לשרוד את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה, מ"ח). היא הייתה טיפוס רומנטי, אך עם זאת בעלת אופי חזק. חזק מאוד". "ביטויי קרבה גופנית", ממשיכה האחות, "היו דלילים מאוד". במובן מסוים, הילדים גידלו את עצמם.
היא זוכרת את אחיה הצעיר משוטט לבד ברחובות לחפש לעצמו גן. "הוא נכנס ועמד במסדרון עד שמישהו שאל אותו מה מבוקשו. 'אני בנו של מר בגין', ענה , 'ואני רוצה להירשם לגן ילדים'". כשייבחר לראש ממשלה תספר הגננת שלו, אווה פיטליק, שמנחם היה ילד נבון, פעיל וסקרן.
מהגן המשיך מנחם לבית הספר היסודי "תחכמוני". חבריו לכיתה תיארו אותו כילד קטן ושברירי שחיפש חיבה. הוא היה ביישן, כך נכתב, וסבל מליקויי דיבור. לא פעם החליף גימ"ל בכ"ף. ביום הולדתה ה-70 של רחל הודה לה על שעזרה לו לנצח את קשיי הדיבור.
בית הספר הוא היחיד שזיהויו ודאי. כאן באמת למד מנחם בגין: רחוב קובישב 49. בית מספר 60 הוא צריף עץ כחול שבו התגוררה משפחת סולובייצ'יק. בימים ההם הייתה בריסק תחת שלטון פולני, והקומוניסטים נרדפו. זאב דב, כך מספרים, הסווה 17 יהודים חברי המפלגה בבגדי בני ישיבה, ועזר להם לברוח.
בבית ברח' קובישב 47 הייתה בין 1919 ל-1920 דירת מסתור לבולשביקים. מנחם היה אז בן 6 ובית ספרו עמד במרחק שני בלוקים מכאן. מובן שהוא לא ידע דבר על הנעשה בדירה ההיא, אבל ללא ידיעתו היא הפכה למעין מבוא לדירות המסתור שעוד יפגוש בחייו, לחלק מתבנית נוף מולדתו. ובכל זאת קשה להחליט עד כמה היה האיש הזה תבנית נוף מולדתו.
מולדתו, עד כמה שהבנתי, הייתה קשת יום, מרודה, חיה את פרוסת הלחם של המחר. אז מה בדיוק התניע את ההמראה? ייתכן שדווקא הגעגוע לארץ ישראל הנפקדת הוא שיצר תבנית נוף וירטואלית שמשכה קדימה, שעיצבה מנטליות החורגת מגבולות האפרוריות הבריסקאית.
על קיר בית הספר נחשף לוח שעליו כתוב: "לכבוד מנחם בגין, חתן פרס נובל, ראש הממשלה, יליד העיר ברסט". על המדרגות ממול אישה עם מטאטא, כי כך ציווה "בצ'קה". הדיירים , החנוונים, נדרשים כאן לדאוג לסביבתם. אם השבוע קצר מדי, ממתינים ימי "התנדבות" בסופו. "סובוטה" (שבת), קוראים להם. לאישה על המדרגה קוראים מיכאלובנה לובוב, ואין היא יהודייה. אבל להוריה היו שכנים יהודים.
"מאז אני מתעניינת בכם", היא מסבירה. בלי שאבקש היא מדקלמת פרקים מתולדות מנהיגים ציונים: "גולדה מאיר נולדה בקייב, אבא נסע לאמריקה, המשפחה הגיעה אחריו והיא גדלה באמריקה".
מה עשתה בארץ?
"קנתה אדמות כדי להקים את ישראל". מיכאלובנה ראתה איך מתקינים את לוח הזיכרון לבגין וחשה גאווה. "אנחנו אוהבים אנשים גדולים שנכנסו להיסטוריה. לא משנה מה הדת שלהם".
איך את רואה את בגין מבחינה היסטורית?
"מהחשובים ביותר. עם משה דיין".
כשהיה בן 10 נאם הילד מנחם נאום ראשון. אביו, זאב דב, ארגן אירוע לכבוד ל"ג בעומר והציע לבנו לשאת דברים. הילד כתב את שורותיו בעברית והפליא את 5,000 שומעיו בסיפורי בר כוכבא. האם אותו ל"ג בעומר היה ראשית הדרשנות הבגינית?
את ההשראה הרטורית שאב בגין לא רק מז'בוטינסקי, אלא גם מאישים קדמונים יותר. קיקרו הרומי, הוא מספר ב"מורי זאב ז'בוטינסקי", חיבר ספרון על אומנות הדיבור "שאין דומה לה", שכן אי אפשר ללמוד אותה, ועובדה שכל בתי הספר לרטוריקה לא הוציאו אפילו לא נואם חשוב אחד.
"ואיזהו הנואם?" שואל בגין, ועונה: "זהו הנואם היודע לשלב את ההיגיון עם הרגש, את השכל עם הלב. זהו הנואם, אשר ממנו, מלבו וממוחו, נמשך חוט - לא אלחוט - אל לבותיהם ומוחותיהם של שומעיו".
לפני כ-60 שנה, ברחובות של ילדותי, הלכתי עם אבא לשמוע את בגין. כמה שעות לפני כן השתתפנו בהפגנת 1 במאי, כי אבא רצה לצאת בסדר עם מקום העבודה ההסתדרותי שלו. אבל אחרי שקיפלנו את הדגלים האדומים התגנבנו למגרש מכבי.
זה היה מסע בחירות רגשני של שנות ה-50, ובמגרש החול לא היה מקום לגרגר. בגין חצה את הדממה, עלה על הבמה ותחת ענני הקיץ הכריז: "אחיי ואחיותיי, למה אתם עומדים? זאת אדמת המולדת, שבו על אדמת המולדת". ובתוך שנייה מגרש שלם התפלש באדמת המולדת.
בראשית המאה שעברה עדיין לא דיברו בקן "השומר הצעיר" בבריסק על מולדת שנייה. בימים ההם זו הייתה תנועה ציונית כללית, ולא שמאלית. זאב דב עמד בראש הוועד של שוחרי התנועה ווידא ששלושת ילדיו יצטרפו אליה. מנחם, כך זוכרים, היה פעיל בשיחות האידאולוגיות בקן, אבל כעבור שנה, משזיהה פנייה חדה שמאלה, הוציא זאב דב את ילדיו מהתנועה.
המפגש הראשון של מנחם עם בית"ר התרחש בשנת 1929. לעיירה הגיע אז משה שטיינר, פיגורה רוויזיוניסטית מובילה. בגין התעניין אצלו במיוחד באגף הנוער, בית"ר. שטיינר ציטט משירו של ז'בוטינסקי: "עברי גם בעוני - בן שר. . . / באור ובסתר / זכור את הכתר". הנער בן ה-16 נשבה.
מעכשיו יעברו עליו שעות הפנאי רק בקן בית"ר. אף שמעולם לא נבחר היה ברור שהוא המנהיג. "מושך תמיכה בלי לבקשה במפורש", העידו חניכים, "הוא הציב את עצמו מעלינו. אנחנו ראינו בן אלוהים. מישהו טוב מכולנו".
למרות הריחוק בין מדריכים לחניכים, מנחם עזר לחניכיו בשיעורי הבית; גזר עליהם רק מה שגזר גם על עצמו; היה גאה במדי בית"ר ולא החמיץ הזדמנות ללבוש אותם. מספרים שהיה קטן וחלוש, אך היה שם נער בעל גוף שתמיד נצמד אליו כשומר ראש. הנער היה בנם של השכנים, אברהם סטבסקי. ב-1982, ביוזמת ראש הממשלה בגין, תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתזכה פה אחד אותו ואת צבי רוזנבלט מרצח ארלוזורוב.
מקוב דיבר עם בגין לראשונה כששירת את שולחנו באירוע בר המצווה של אחד מבני המשפחה הלוחמת. המפגשים המשמעותיים יותר התקיימו כשבגין ישב בלשכת ראש הממשלה, ומקוב היה ראש ההנהגה הארצית של בית"ר.
לא פעם היה מגיע לבקש כסף לתנועה הדלפונית, אך בגין היה משיב שמה שלא יעשו בעצמם-איש לא יעשה למענם. "בהתחלה התשובה הרגיזה אותי, אחר כך הבנתי שאין אמיתית ממנה". לבית ראש הממשלה הגיע מקוב פעמיים. אחת מהן הייתה במהלך ימי השבעה לאחר מותה של עליזה בגין.
"התרשמתי מכך שהבית היה פתוח, שכל אחד היה יכול להיכנס. אני לא זוכר אפילו בדיקה ביטחונית".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת ממנו?
"החיבור בין ערכים ליושרה. היכולת שלו לומר מה שהתכוון אליו ולהתכוון לכל מה שאמר".
בבריסק למדת עליו משהו חדש?
"לא בעובדות, אבל יכולתי להתרשם מהאווירה שבה צמח. מקצת הדברים נשארו כפי שהיו. אתה רואה כאן אנשים שכאילו לא יצאו מעולם מהשטעטל".
בהחלטתו הראשונה כראש ממשלה הורה בגין לקלוט את אנשי הסירות: פליטים מוייטנאם שנטרפו בים, והספינה הישראלית "יובלי" אספה אותם. "עם ישראל שידע רדיפות, ויודע אולי יותר מכל עם אחר את משמעות המושג פליט", אמר אז, "לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה".
הסיבוב ברחובות בריסק מעלה שאלות: איך היה נוהג בפליטי הגדר ובמהגרי העבודה? האם היה מורה להחזירם לארצם? סביר להניח שהיה דואג לתעסוקתם כפי שדאג לוויטנאמים שייקלטו במפעלים באופקים.
לא ייתכן שהאיש שכתב משפט כמו: "ברחוב ההוא, רחוב זיגמונד. . . צל הפוגרום הארוך כגלות לא פסח על ביתנו", היה נותר אדיש לגלותם הכפויה של אחרים. קשה להאמין שהילד החלש, שהסבל היה מורו הגדול, שתיאר איך "קנינו דעת במחיר מכות. יום-יום ו'מנתו', מנת עלבונות ודחיפות", היה מצווה לגרש הורים על ילדיהם לארץ גזרתם.
מאחורי מדרחוב סובייצקאיה גרו פעם היהודים. אני רואה את הבתים שנבנו עם מרפסות שנועדו לשמש לסוכות. בקצה המדרחוב קניון ובמרכזו קולנוע. פעם היה פה בית כנסת, עכשיו עומדת שורת קו פות בכותל המזרח. הקירות מפעם נהרסו רק בסיסם נשאר למזכרת. הקומוניסטים יש לציין, דווקא אהבו את בתי הכנסת.
הם היו רחבי ידיים, ועם עזרת נשים על תקן יציע היו יכולים להפוך בקלות לאולמות קולנוע וספורט. בית העלמין היהודי גולח לטובת קבוצת הכדורגל של נשות לוקו מוטיב. המצבות שנעקרו שימשו בתחילה כמדרכות, וכשקמה צעקה הן נעקרו שוב. עכשיו הן מגובבות בערמות חסרות פשר באחד השערים של מצודת בריסק.
בצד המדרגות היורדות לבית הקהילה מושלכת מצבתה של "הינדא בת אשר זליג שנפטרה בשנת תקע"ו (1816)". אור בצבע בטון חודר דרך החלון, נופל על פני הקשישות שסביב הסמובר. החלון בגובה הרחוב, מעבה תחושה של דירת מקלט, של "לבל יראונו הגויים".
ראש הקהילה היא רגינה סימוננקו. היא מספרת שחברתה בישראל נהגה לומר לה: "כשבגין ברדיו, אני מפסיקה הכל ושומעת אותו". רגינה יודעת שבן עירה היה הפוליטיקאי הכי צנוע בארץ. "אנחנו מנסים להתאים את עצמנו אליו". לאיש שפונה אליי קוראים יפים, אבל הוא מבקש שאפנה אליו בשם "חיים".
כראוי להיסטוריון מקומי הוא שוקל מילים, מקדים פאוזה למשפט, מספר שהוא כותב ספר על בריסק ומתוודה שהעיסוק בדוקומנטציה יהודית הוא החזרה בתשובה שלו. "ברגע שהתחלתי להתעניין ביהדות שמעתי על בגין".
מה אתה חושב עליו?
"בדעותיי אני ז'בוטינסקאי, כך שהוא קרוב אליי אידאולוגית. אני לא מבין את הסוף הפוליטי שלו, אבל זה עניין אישי".
מה אתה הכי זוכר ממנו?
"כשנבחר אמר שהוא רוצה להיות ראש ממשלה יהודי. אבל יש לי שאלה אליך".
בבקשה.
"ב-15 באוקטובר היה פה פוגרום. איפה אתם הייתם בדיוק?"
כשפלשו הגרמנים חיו בבריסק 26,000 יהודים. לאחר המלחמה נשארו 40. הנאצים סגרו את היהודים בגטו וחיסלו אותו ב-15 באוקטובר 1942. יהודי הגטו ששרדו עד אז נרצחו ביערות שממזרח לבריסק. אז כנראה נרצחה גם חסיה בגין, אם המשפחה.
במפקד שערכו הגרמנים ליהודי בריסק בדצמבר 1941 מופיע רק שמה, ללא שאר בני המשפחה. מכאן ומעדויות אחרות עולה כי האב זאב דב ובנו הרצל נרצחו לפני שהגטו חוסל סופית. את הבת רחל ובעלה יהושע הלפרין הגלו הרוסים ביולי 1940 לעיר מכרות ברזל בהרי אורל.
מחשש שלא יעמוד בתנאי החיים שם, השאירו את תינוקם בן השנתיים, ארי-אלכסנדר, אצל הורי רחל. לפי אחת העדויות נספה בבית ילדים בגטו. שלושה חודשים לפני המתקפה הנאצית נכלא מנחם בגין במחנה עבודה סובייטי בסיביר בעוון פעילות ציונית. לאחר ששוחרר התגייס לצבא פולין החופשית, בפיקודו של ולדיסלב אנדרס, ואיתו הגיע לארץ.
ארקדי בלייכר, אביה של רגינה, הגיע עם הצבא האדום לברלין. עכשיו הוא קירח, חייכן, בן 90, נשען על מקלו. "מאוד מתייחס בסימפטיה למנחם בגין", הוא אומר, ומתקן: "בעצם מתייחס באמוציות, בעצם משתחווה לו".
עד כדי כך?
"שמע, הוא סמל ישראלי".
לא היה קשה לך לבוא?
"לא יכולתי לא לבוא".
אני פוגש את ארקדי בלייכר בבית התאטרון של בריסק. מאחורינו תערוכת צילומים של בגין. עוד רגע יעלה מופע של חברי הקהילה, אנשי מרכז בגין ופעילי "לימוד FSU" בריסק היהודית מתייצבת ארוזה במיטב אופנתה.
נשים בז'קטים רחבים ובאדום-אש על השפתיים, גברים בחליפות ובנעליים לבנות. ביניהם סובבת כנרית דקיקה שמנעימה ב"טומבלה טומבלה-טומבללייקה". מאחוריי באולם יושב בוריס מפציר, שעלה לארץ לפני יותר מ-40 שנה מריגה. מאז הספיק להיות מנכ"ל משרד הקליטה וראש משלחת הסוכנות במוסקבה.
הוא נחשב לאחד הדוקומנטריסטים הפעילים בארץ. עכשיו הוא עובד על סרט העוסק בשואת יהודי בלארוס. בבגין נתקל כשעבד בשירות הסרטים הממשלתי בעת הסכם השלום עם מצרים. "נתנו לבוריס הרוסי את האחריות לסרט על הנסיגה מסיני", הוא צוחק.
שלושה ימים שוטט עם צוות צילום באזור שארם וליווה את הרס ימית. כשהושלם הסרט הוזמן עם מנהלו, יגאל אפרתי, להקרנה בלשכת ראש הממשלה. בגין הגיע צולע, נשען על מקלו וצפה בסרט ללא אומר ודברים. כשנדלקו האורות אמר תודה רבה, ועזב את החדר.
התאכזבת?
"לא, זה היה סרט מוזמן, תפור לפי כל מיני הנחיות".
הרגשת כמו בפרבדה?
"הייתי עדין ירוק בארץ, לא בקיא ברזי הפוליטיקה הישראלית. מאחורי הגב עדיין לעגו לעברית שלי, לא כל כך הבנתי היכן אני נמצא".
היום הוא זוכר לבגין שני דברים: הסכם השלום והיושרה. בימים אלה של פרשיית "המיטה המעופפת", נוגעת ללבו תמונת בגין ישן מכורבל על מושבי המטוס.
כשהאור כבה עולה לבמה גברת במטפחת ראש לבנה, הנראית כאיכרה שקפצה משדות הדגן לשיר את ההמנונים. המופע מתנהל במסלול מפתיע, מ"תלך כפרה עליי" של שרית חדד ל"א-יידישע מאמע".
אחר כך עולה שמואל עצמון, יליד בילגוריי. העיירה ידועה לא רק בגלל אמו של בשביס-זינגר שנולדה בה, אלא גם בגלל הפצצה הראשונה במלחמת העולם השנייה, שנפלה עליה. עצמון זוכר שב-1 בספטמבר 1939 בנה עם חברו חיימק'ה אווירון בביתו.
לפתע פרצה המשרתת פנימה וזעקה לאמו: "פאני וירצר, פאני וירצר, ציפורים גדולות עפות מעלינו". הוא יצא עם חברו ואמו, והפיצוץ העיף אותם ממקומם. "עברו שתי דקות, אנחנו קמים, ואין בית". עצמון, מייסדו של תאטרון "יידישפיל", זוכר את בגין קודם כל בגלל היידישקייט. "הוא ידע להעריך את האנשים שחיו בשטעטל".
עממי?
"קשה להגיד שהיה עממי, אבל נתן לך הרגשה שהוא לא מתנשא. הרבה מנהיגים ילידי הארץ היו מתנשאים".
מי למשל?
"רבין".
פעמיים הופיע עצמון לפני בגין; פעם בעצרת לזכרו של שלמה בן יוסף, הראשון מ"תריסר הרוגי מלכות"; פעם בחנוכת אגף על שם עליזה בגין ז"ל בבית החולים אסף הרופא. אבל הפגישה שצרובה במיוחד בזיכרונו התרחשה בשבת אחת ליד בית ציוני אמריקה בתל אביב.
בגין, טליתו תחת שחיו, חזר מבית הכנסת ועצר את השחקן. עצמון גילם אז את ה"פרוקורור" (התובע) במחזה "יהדות הדממה" של אלי ויזל, ובגין אמר לו: "גם לי היה פרוקורור יהודי, אך הוא לא היה סימפטי כמוך".
עתה , ממרום 84 שנותיו, אסוף ברעמתו הלבנה, קורא שמואל עצמון מדבריו של בגין לאותו פרוקורור: "באיזו זכות אתה אומר כי הציונות היא קומדיה? הרי יהודי אתה, ואני מניח כי למדת היסטוריה יהודית. כלום לא ידוע לך כי הציונות במובנה ההיסטורי, המוסרי, הייתה בטרם היה קומוניזם בעולם?"
דורית ראובני, לעומתו, הייתה קרובה לעולם הקומוניסטי ההוא יותר מאשר לבגין. היא גדלה בקיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר. אביה היה מכנה את בגין "דמגוג" ו"רוויזיוניסט". המחנכת שלה הייתה אשתו של אהרן כהן, שנדון לחמש שנים באשמת ריגול לברית המועצות. "אהרונצ'יק", היא קוראת לו
.
אישה קטנה עם נוכחות בימתית גדולה, ראובני; קול שעולה על גדותיו. עם הגיטרה ליד המיקרופון היא מזניקה לתקרה את הערב. ראובני הוזעקה לבריסק כדי להחליף את ששי קשת. בין היתר שרה גם מחרוזת של שלושה שירי מחתרות. "שרתי למען בגין", היא אומרת לי. "ביום שהביא את סאדאת לארץ הפכתי למעריצה".
איך זה מתבטא?
"כששואלים אותי על משהו שיקרה אני תמיד מוסיפה: 'בעזרת השם', זה ממנו".
פיתחת יחס רגשי אליו?
"הלב שלי יצא אליו כשראיתי איך נכנס לדיכאון לאחר מות אשתו. פרס, למשל, הצליח להתאושש".
בבריסק למדת עליו משהו חדש? "חשבתי על זה שהיה בו משהו אמיתי, ג'נטלמני, צנוע. היום לא יכול להיות מנהיג כמוהו".
כמו הזמן החולף לאטו בבריסק מזדחל האוטובוס שלנו החוצה. שמיים הפכפכים ממטירים ועוצרים, שופכים ובולמים. המגרש של בית העלמין, המצבות שמוטלות כאבנים שאין להן הופכין, הארובה המעשנת ליד הקרונות הדוממים, יערות האימה שבהם נטבחו פליטים - כל אלה מוחקים כל חשק לחזור לכאן. "לא, לא אלך עוד לבריסק", כתב מנחם בגין, "אך בריסק תלך תמיד עמדי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם