כך חיסלה המדינה את הרפתות הקטנות בארץ
במסגרת תוכנית ממשלתית להוזלת המחירים, נאלצים בעלי רפתות קטנות להיפרד מהפרות בהן טיפלו כבר 50 שנה ולאבד את מפעל חייהם
מסע בגולן הבוער מחום חושף לא רק את הכלכלה. גם את האהבה. בין גבעת יואב לאלי-עד נפרמו לעינינו סיפורים עתיקים על תנאים של חיבה. לכל רפתן הייתה הפרה שלו. האינדיווידואלית שקנאית למצעה ברפת, השתלטנית שנדחפת בתור לחליבה, המפונקת שלא מפקירה את עטיניה לאצבעות מגושמות, בעלת החוש הטכני שמסוגלת לפתוח לבד את השער ("מה שכלב לא ייעשה בחיים"). כשנגמרו הסיפורים נשארו הרפתנים. נבוכים, עגומים, מותשים, משתדלים להתחיל פרק חדש בקיץ, כואב.
הכל התחיל בקיץ. בעקבות מחאת הקוטג' מונתה ועדת קדמי לבדיקת מחירי המזון, במיוחד מוצרי החלב. בעלי הפרות בעטו במסקנותיה, טענו שהן שמנת לבעלי ההון וחלב חמוץ ליצרנים. בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, גובש המתווה הנושא את שמו. אחת ההמלצות העיקריות - להעמיד את רצפת הייצור לרפת על 700 אלף ליטר בשנה - מתסיסה את הרפתנים.
המשמעות, בפועל: עליהם לבחור אם לקנות את מכסת החלב מרפתנים אחרים תמורת 20 אגורות לליטר, או לפרוש מרצון, לקבל סכום חד-פעמי גבוה מאוד ולפנות את הבמה לרפתות הגדולות. יש שמדברים על "בולשביזם כלכלי", על "ימים אדומים", ימים שבהם גוף ממשלתי קובע לרפתנים פרטיים את מכסות הייצור, את מסגרת המחירים. אבל הכשל העיקרי, לדעתם, הוא ההעדפה המקוממת של ה"גדול". הגדולים, שעלויות הייצור שלהם ממילא קטנות יותר, יסגרו את הרפתות הקטנות.
באלי-עד שבדרום הגולן נסגרות שבע רפתות מבין אחת עשרה. אבל לא רק בגלל זה מודאגים במושב שנקרא על שמו של אלי כהן. הקרבות שמעבר לגבול זולגים אט-אט למדשאות הבית. "אנחנו חיים שניים וחצי קילומטרים מהמלחמה", מספר אורי פסטינגר (62), ששירת במסתערבים של מאיר דגן והיה מ"פ בגולני. פסטינגר, עדיין מילואימניק, פוגש לעתים בשטח את קהלני המביא קבוצות נכים "להצגה היומית".
יורם פז (60), שהיה רפתן גם בקיבוצו יקום, מדווח: "הניידים של כולנו מלאים הודעות על כינוסים בעניין'חוסן יישובי'". יצחק ריבק, בוגר בית הספר החקלאי כפר גלים, מסביר: "פגז שיורד בתל סאקי כאילו יורד אצלך בסלון". ואלי אזולאי (59), גם הוא מכפר גלים, מתאר: "היו פעמים שהשמשות שלי ממש רעדו". השניים - אזולאי וריבק - היו יחד בגרעין "אל על". שם הכירו את איזק שוקרון, שבמשרדו ליד הרפת אנחנו מתארחים.
כשהיה בן 12 עלה שוקרון ללא הוריו מתטואן שבמרוקו. הוא נחת בבית הספר החקלאי מאיר שפיה, שובץ לרפת והתאהב נואשות. עם אזולאי וריבק הקים ב-73' את אלי-עד. במו ידיהם בנו את הרפתות שלהם.
שוקרון הצליח יותר מכולם. יש לו רפת בונבוניירה, שמאכלסת 140 ראש. בשתי חליבות יומיות נותנת הפרה שלו כ-40 ליטר, שישה ליטר יותר מהממוצע. השיאנית שלו מניבה 11,700 ליטר בשנה בשתי חליבות. "זה לא קורה בשום מדינה אחרת", מתגאה בו אזולאי, החבר מכפר גלים. "אומרים עלי שאני שרוט, אבל אני רפתן טוטאלי".
הרפתן הטוטאלי הזה פותח יום עבודה בחמש בבוקר וסוגר בשמונה בערב. ביום של מחלה ישמע ברפת את שעונו מכה חצות. הוא ייתן סוכרי פרופילן-גליקול לפרה בהיריון מתקדם כדי שתייצר יותר אנרגיה, הוא יבדוק שרחמה של היולדת נקי, הוא יזנק ממיטתו, אפילו ב-3:00 בלילה, כדי לתת יד לממליטה, הוא ישקה את הרך הנולד בקולוסטרום (חלב ראשוני עם כל החיסונים הדרושים), הוא יקלטר פעמיים ביום את מצען של הפרות כדי לשמור אותו ספוגי, שלא ילחץ על העטין, שלא ייצר תאים סומטיים שיגרמו לדלקת שתשנה את מרקם החלב, שתפגע באיכותו ושתקצר את חיי המדף שלו, ובאין מחליף הוא לא יטוס לחתונת בנו בארה"ב.
שוקרון מוביל אותי ב"יונקיה", האגף המוקפד של העגלים. מאווררים בקיץ, וילונות בחורף. הדיירים מתנהלים במין "Open Space", עם מספר ותאריך לידה בטריטוריה של כל אחד. מנסה לא לעשות ביג דיל מעצמו, שוקרון. מייחס את מוסר העבודה שלו לסטנדרטים שהביאה אשתו, ילידת ארה"ב. וחוץ מזה הוא עושה בדיוק מה שצריך. אלה האחרים שעושים פחות.
החלטתו לסגור את הרפת תפגע במעגלי פרנסה נוספים: מגדלי החציר, הספקים, הווטרינרים, המזריעים. אבל מה לעשות שנמאס לו. לפני 10 שנים הוציא 600 אלף שקלים כדי לעמוד בדרישות הסביבתיות של הרפורמה. עכשיו הגיע לוקר ודרס הכל. אין לו עוד אמון במערכת. שוב אינו רוצה לממן רפורמות שמוכתבות מירושלים. והפרנסה? עשיר גדול הוא לא. בסך הכל חי בכבוד. אלא שעכשיו גם זה לא יקרה. שממה באופק. עצר אפילו את לימודי הרפת של בנו במכללת רופין. "כי פשוט אין עתיד".
העתיד, לדעת שוקרון והחברים, יהיה רק של הגדולים, או של אלה שרוצים לגדול. אלא שגם לרצות אי אפשר. גודל החצר-חמישה דונם לאחד - מגביל אותם. כל מערך הכוחות אינו הוגן. את מחיר החלב קובע האוצר, אך הצרכן מאשים את הרפתן, בלי לראות את שרשרת הייצור. "הייתי במחאה", מספר שוקרון, "ברגע שאמרתי שאני יצרן חלב זרקו לי: 'אתה עושק אותנו'".
פסטינגר בטוח שבכל הסיפור של מוצרי החלב, היצרן הוא בן ערובה של הממשלה ושל מועצת החלב. הם שקובעים את מחיר "חלב המטרה" (החלב הגולמי שמגיע למחלבות), "ופקידי האוצר, המדינה בשבילם היא איילון-צפון, איילון-דרום", אומר שוקרון. הרפתנים, הם מסבירים לי, הרוויחו בין 25 ל-50 אגורות לליטר, והרשתות לקחו 120 אחוז. "נוחי דנקנר לא השקיע אפילו בסידור המוצרים על המדף - גם את זה תנובה עשתה לו".
במצב כזה, למה אתם לא מוכרים?
פסטינגר: "אני צעיר מדי. הענף הוא הפנסיה שלי. כשאגיע לגיל 80 ויום לא יהיה לי ממה להתפרנס".
ריבק: "אורי עשה חשבון שיחיה עד גיל 80, אני פחות אופטימי".
רק בגלל זה?
"הוא גם חושב שהמתווה דבילי כל כך שבטוח שלא יחזיק מעמד. אבל כשירצו לשנות כבר לא יהיה מה. מה שנמחק נמחק, מה שנעלם פה - יצמח שם".
אזולאי: "הפלסטינים קונים הכל: פרות, מכוני חליבה, מחלבות".
אורי פסטינגר מספר ששאל פעם חברוני למה לו לפתוח רפת. למה שלא יקנה בישראל? "והוא התפלא על השאלה וענה: 'שהאוכל שלי יהיה תלוי במדינת ישראל?' אצלנו, לעומתם, לא מבינים שהחקלאות היא עניין לאומי".
כאן ריבק שולף את "מתווה האיוולת" שחיבר: "היום הסוחרים מתקשרים, הסוחרים מגיעים והפרות נוסעות מזרחה. מחר 'אייפקס פלסטין' יבנו מחלבות בשומרון, שם השכר נוח, חוקי התעסוקה גמישים, הארנונה זיל הזול ואיכות הסביבה - אחלה סיסמה. כתב בכאב מהול בזעם: ריבק יצחק ממושב אלי-עד".
אז אני מבין שלא תמכור לפלסטיני.
"אמכור לכל המרבה במחיר".
"אהבה ומסחר זה דומה אבל גם ההיפך", אומר ה"סויחר" גלוברמן ב"כימים אחדים","כי אהבה זה לא רק לב, זה בעיקר שיכל. למכור פרה זה כמו למכור את האמא. נקודה. אוי-אוי-אוי כמה לא נעים לו (לאיכר) ממנה, איך שהעיניים שלהם מדברות. אוי מיין קינד ('אוי ילד שלי', ביידיש) אוי מאמעניו ('אוי אמאל'ה'), אוי איך אתה נתת לי ללכת".
נעים לכם מהפרות שלכם?
פז: "אין לנו ברירה".
האמת שלא שומעים הרבה על הסיפור שלכם.
פסטינגר: "אנחנו מבינים שבגלל המחאה היו צריכים להוריד לנו את הראש. פגעו במי שלא יכולים לעשות כלום. חקלאים בצרפת באו עם הפרות להפגנה בשאנז אליזה, אבל אנחנו עם שאוהב שירביצו לו". אזולאי: "אם נשפוך חלב ברחובותישפכו אותנו יחד איתו".
שוקרון: "התעייפנו מלצעוק".
המאבק שלכם הוכרע?
פז: "המאבק שלנו הוא חלב שנשפך".
הצליחו להכניע אתכם?
"ודאי. איזו שאלה".
פסטינגר: "אתה צריך להיות מברזל כדי לא לחסל".
פז: "אתה מברזל ".
ריבק: "או טיפש".
מה תעשו בלי הפרות שלכם?
שוקרון: "אני אקדמאי בחלב. אם מישהו ירצה אותי אעבוד כיועץ, ואם לא - אעבוד במטע הזיתים שלי". ריבק: "נפתח פאב, נוריד בירות ונשכח".
בגבעת יואב זמננו מדוד. החברים דוחסים אותנו לפגישה לפני שירדו לדיון במועצת החלב, "מוצצת החלב" בפיהם. מה שברור בינתיים הוא שזבובי רפת אגרסיביים מוצצים לנו את הרגליים. אנחנו יושבים מטר מהרפת, בחצר של צביקה ורפל. כעבור דקות מצטרף אלינו שכנו, יצחק ויצמן. שניהם "וטרנים" של מלחמות החלב. את ועדת קדמי הצליחו לחסום, כך לדבריהם, הודות לקשר אישי. עופר, הבן של צביקה, שאליו עוד נחזור, מחובר לבת של פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו, שבלמה את קדמי בממשלה. "אבל אחרי קדמי הגיע לוקר", אומר צביקה, "כי היו צריכים לעצור את מולך המחאה החברתית". כאן הוא מאשים את "הפקידים החרוצים", שהאיצו את מימוש המהלך. לטענתו, תפיסתם שלזקנים ייגרם רק טוב אם יצאו ממעגל הרפתנות - אינה מציאותית.
חתך הגילאים בגולן דומה. אין עירוב של צעירים ומבוגרים כמו בכפר יהושע או בכפר ויתקין, למשל. "ילדינו הסתדרו בחיים ואין מי שימשיך את הרפת המשפחתית", אומר צביקה. "המהלך יגרום לאנשים לצאת בלי שהתכוונו לכך".
אבל אולי זאת ההתייעלות? הקטנים הולכים והגדולים נשארים.
ויצמן: "כדי להתייעל אנחנו מציעים איחוד רפתות. ייתנו לנו רפת מודרנית, ילדים שלא רוצים לא יצטרכו להיכנס אליה, יהיה חיסכון בהקמה, איכות הסביבה תשתפר כי הפרות יצאו מהמושב והאדמות יישמרו מפני פולשים".
ורפל: "לראות רפת עולה על משאית ונוסעת לג'נין זה בושה גדולה, ואנשים איבדו את הבושה. מחסלים חופשי".
רק בגלל הבושה אתה לא מחסל?
"קודם כל הבושה, אבל אני גם מחנך את ילדיי לא לוותר על מפעל חיים. תמיד אני אומר להם שאני קם בכל בוקר כמו לחליבה אחרונה".
יצחק, ולמה אתה כן מחסל?
ויצמן: "אחרי ארבע שנים יגזלו לי 24 אגורות לליטר. אני רק אפסיד".
יצחק ויצמן הוא איש עם זקן נבואי. נולד בקזבלנקה לפני 67 שנה. כשהיה בן 10 וחצי עלה לארץ על סיפון האונייה האיטלקית אורליה. תחילה הונחתה המשפחה במושב רינתיה שבין פתח תקווה ליהוד. אבל אמא רצתה לראש פינה, "היא רק לא הבינה שבמקום ראש פינה תקבל את חצור הגלילית". חצור הגלילית הייתה ספונה אז בין עשבים לנחשים. בכל ערב נשרף איזה צריפון של 40 מ"ר שאכלס משפחה עם 8 ילדים, ובבוקר שאחריו היו הילדים מקוששים סמרטוטים כדי לבנות כדור. עד שהמורה שושנה גילת מיסוד המעלה עברה במעברה וקוששה ילדים לבית הספר החקלאי בנהלל. "הפרה מוציאה ממך את כל הרוך", הוא מסביר רומן שנמשך 50 שנה, "גורמת לך לחבק אותה, ללטף אותה".
לאחר שנות חליבה ביד קיבל ויצמן פרס: לחלוב 11 פרות במכונה ניידת. בספטמבר 68', לאחר שירות בחרמ"ש, עלה בעקבות חברים לגולן. כעבור ארבע שנים נבחר למזכיר היישוב וקלט עגלות מקנדה שיהיו בסיס העדר. היום יש לו 55 פרות ומכסה של 550 אלף ליטר חלב בשנה. כל ארבעת בניו קצינים. אחד מהם, נבו, עוטר בצל"ש אלוף הפיקוד יצחק מרדכי לאחר היתקלות עם מחבלים בלבנון. בן אחר, שלומי, נפצע בלבנון.
צביקה ורפל (62) נולד בחיפה לאב שהיה ממקימי תל-עמל (ניר דוד). אבל את האהבה לרפת קיבל מהגנים של אמא: משפחתה החקלאית בטרנסילבניה גידלה פרות וסוסים, אחיה במושב קדרון החזיקו עדר פרות. "כשהייתי ילד הכי נחמד היה לי לרכוב על חמור לרפת", הוא מספר.
הריח לא הרתיע?
"דווקא אהבתי אותו".
כחקלאי בכפר גלים הלך לפלחה בגלל הטרקטורים. התגייס לצנחנים, סיים בה"ד 1 והצטרף לגרעין ברמת רחל. בקיבוץ הכיר מתנדבת משווייץ, דוריס, שהתגיירה לקראת נישואיהם. ב-75', בעקבות חבר שבסוף לא התקבל, הגיע לגבעת יואב. בהתחלה היו אלה שוב הטרקטורים והירקות, אבל ב-82' הקים את רפתו. כשהתערער הענף בגלל משבר ארגוני הקניות, עבר לעבוד כקב"ט באל על. דוריס, בת למשפחה חקלאית, החזיקה כ-20 שנה את הפרות. ב-2007 חזר "על ארבע אל הרפת".
בנו עופר היה נער פרוע. אופנועים, גלישה, כל דבר עתיר אדרנלין. למרות הדיסלקציה שלו עשה אבחון לסיירות והתקבל לשייטת. בשירותו הכיר את לי קורזיץ, שתהיה לחברתו הטובה. בקיץ 2003, בתקרית שבה נהרג רענן קוממי בשכם, נפצע עופר מכדור ברגל. לא חלפו חודשיים והוא חזר לשירות. כשנה אחר כך (6 ביולי 2004), שוב בשכם, יצא ללכוד שני מבוקשים. הייתה הערכה מאיזה מסלול יגיחו והוא ביקש ממפקד הצוות מורן ורדי להתחלף, כדי שיתייצב מולם. אחד המחבלים זינק מהטראסה והם ירו זה בזה בו זמנית. הכדור שחטף עופר עבר ביד, חצה את האפוד הקראמי, המשיך לריאה ולטחול ופגע בעמוד השדרה. כשהוא מוטל פצוע על גבו המשיך לירות במחבל והרג אותו. המחבל נפל עליו. מורן ורדי, שניסה לחלץ את עופר, חטף כדור בראש ונהרג. עופר פונה לתאג"ד, והחובש תום חזן מגבעת יואב טיפל בו.
בלילה הקריטי ההוא היה האב ורפל בקייב במסגרת עבודתו באל על. האם דוריס ישנה בבית כשב-3:30 בלילה צלצל הטלפון. קול של אישה אמר לה: "מישהו רוצה לדבר איתך". עופר הספיק לומר רק "אמא", וניתק. האחות לקחה את השפופרת וביקשה ממנה לצאת מיד לדרך. "אבל אין מי שיחלוב לי", ענתה נואשת. דוריס התחילה לחפש מחליף. לבסוף הצליחה בתה הדס לגייס את החבר אייל בן נר. רק לאחר שווידאה שיתייצב לחליבת הבוקר עלתה על מונית. "כל הדרך הייתי קצת בהכרה וקצת מעורפלת".
כשהגיעה לתל השומר מצאה את כל השייטת ליד בנה. די מהר התברר שעופר משותק בפלג גופו התחתון, ושיזדקק כל חייו לכיסא גלגלים. כעבור זמן זכה בצל"ש הרמטכ"ל. לאחר שהחלים לא חזר אפילו לרגע הביתה, אלא המשיך כמו כולם את חייו בתל אביב. כיום הוא עוסק ביזמות שקשורה לטורבינות רוח. הוא התחתן עם שחר, ויש להם שלישייה: עמית, אייל ונילי. פעם אחת אפילו יצא עם לי קורזיץ על גלשן לים. למחבל ההוא, אגב, הוא קורא שימי תבורי. "בגלל התלתלים שלו".
בגלל הפרות התעכבת בדרך לבנך הפצוע קשה. אין בך משהו שרוצה עכשיו להיפטר מהן?
דוריס: "במשק חקלאי אתה עובד עד מוות. אנחנו לא נחסל, כי עדיף רפת קטנה שמאפשרת להמשיך לעבוד. נגדל עוד קצת ונרוויח פחות, אבל נגלגל את הכסף, לא נאכל את החסכונות".
את לא מתגעגעת לפרות בשווייץ?
"אני מתגעגעת לפרות בצבע חום בהיר עם השערות באוזניים. כל כך יפות. יותר מאלה בשחור-לבן".
החלפת דת, החלפת מדינה, את אם לבן על כסא גלגלים. כל המהפכים האלה היו כדאיים?
"תראה את הגולן היפה הזה. האביב שמקיף אותנו. אני לא עושה השוואות. טוב לי בארץ. לא הייתי רוצה לחזור לשווייץ. מבחוץ היא נראית כמו סוכרייה מתוקה, אבל בפנים היא חמוצה".
מה הכי חסר לך כאן?
"שוקולד שווייצרי יש גם בישראל".
ורפל מצא לי את החיבור בין ההרואיקה של בנו עופר ובין רפת: "עופר היה מגיע לחופשה ומבלה עד 4:00 בבוקר. כשהייתה לי בעיה ברפת הייתי מעיר אותו כעבור שעה. הוא היה מסתכל על שעון 'ימין' שלו, כפי שהם עונדים בשייטת, ומזנק מהמיטה. ככה הם הילדים שלי. הרפת לימדה אותם לקחת אחריות".
כ-100 מטרים מפרידים בין צביקה ורפל לאודי אהרונוב. כדי להתגבר עליהם כדאי להיכנס לפורד ולהתפרע עם המזגן. ב-12:00 בצהרים מתעלף הגולן בטמפרטורה של 38 מעלות. החום האילתי זורק את הפרות של אהרונוב אל מצען, מייבש בהן כל רסיס התנגדות לזבובים שנוחתים וממריאים סביב עיניהן. בעל הבית, במצב הזה, מנסה להשיב את נפשן ב"דוש" דחוף.
אז איך עושים דוש לפרה, אתם שואלים? כחצי דקה מתיזים עליה מים בקילוח עדין, ומפעילים כחמש דקות את המאווררים הענקיים שברפת. אין ספק שבקצה התהליך תקבלו עדר אסיר תודה, משום שלפרה אין מנגנון הזעה טבעי שיצנן אותה. טמפרטורת הגוף שלה היא 38.5 מעלות צלסיוס, שתי מעלות יותר משלנו. מכת חום, אם תחטוף, תהיה ממושכת. היא מתחילה לעתים ביולי ומסתיימת רק בנובמבר. "כשחם לה היא פשוט נגמרת", מלמד אותי אהרונוב, "היא לא מסוגלת כמעט לכלום, גם לא להיכנס להיריון".
אודי אהרונוב הוא איש בן 68 שנולד בקיבוץ אלומות. כשהיה בן 11 נפגש לראשונה עם הרפת. מרכזת הענף, "יקית עדינה" ושמה חווה, אמרה לו שילך לחלוב את דליה, הפרה הכי שקטה בגן. אבל אחים תאומים, "ממזרים כאלה", כיוונו אותו אל נוגה המסוכנת. "רק שמתי יד על הפטמות שלה וחטפתי זץ לא נורמלי".
"תחילה חלבה כדרך המתחילים, רק בין אצבע לאגודל", כותב שלו על יהודית מ"כימים אחדים", "וכשהסכינו הפרות עם מגעה והיא עם קרבתן, לימד אותה משה את החליבה בארבע אצבעות המהדקות את הפטמה זו אחר זו, מן האצבע המראה ועד הזרת. זרועותיה כאבו מן המאמץ ואצבעותיה רעדו, אבל אחר כך התחזקו שריריה וכבר אפשר היה לשמוע בנגינתם של סילוני החלב על דופן הדלי את חליבתו של חולב מנוסה".
לחולב המנוסה שפגש אהרונוב קראו שמעון פרס. "שימון" מהרפת עמד בדיוק לעזוב את אלומות, ולאודי הנער לא יצא הרבה לעבוד אתו. בכל זאת הוא זוכר איש נחמד ומסביר פנים. הם שבו להיפגש כעבור שנים, כשנשיא המדינה ביקר ברפת של אהרונוב בגבעת יואב.
ברפת של אלומות נקשרה האהבה בין אודי לעדנה אשתו. הוא היה בן קיבוץ, היא באה לשנת שירות וביקרה אותו ברפת. כשהוריו עזבו את הקיבוץ קיבל אודי את ריכוז הרפת. ב-69' עזב גם הוא כדי לטפל במשק של אלמנת ששת הימים מבית יצחק. שנתיים אחר כך הוצע לו לעבור לשדות שבפתחת רפיח, אבל כששמע שאין רפת החליט לוותר. ב-73' הגיע לגולן, "בעקבות חברים שהכירו חבר מפה". הוא הקים את מכון החליבה שלו, שהיה לדבריו הראשון בגולן. בעזרת חבר בנה אחר כך את מכוני החליבה בכל המושב.
"בעלי ואני יחד 100 שנה ברפת", עדנה צוחקת. לפני 11 שנה לקתה בלבה ונאלצה להיפרד מפרותיה. אבל היא עדיין "מטורפת על הפרות", שהחזירו לה אהבה. אחת מהן, שירין, הייתה מתחילה להשתולל בכל פעם שהריחה אותה. כששירין הפילה ונלקחה לשחיטה, נמנעה במשך שנה מבשר. "לא יכולתי לאכול בשר שהיה אולי של הילדה שלי". במקום שירין, היום ישנה אלונה, שנולדה לה בידיים. "שחורק'ה", היא מכנה אותה.
ב-50 שנותיך ברפת, מה למדת על הפרות?
"הן נותנות יחס תמורת יחס. כמונו. הייתי מדברת אליהן. מילים כמו: 'את חמודה', ' את נותנת חלב טוב', 'אל תזוזי בבקשה'".
את חושבת שהבינו אותך?
"עובדה, אף פעם לא השתמשתי במונע בעיטות. רק אצלנו אורחים יכולים להעביר יד על ראשן, כי הן היו רגילות למגע אדם".
עדנה ואודי המשיכו לתת שמות לפרות ונמנעו מלצרוב מספרים בבשרן. רק כשעדנה עזבה את הרפת הופיעו המספרים, כדי להקל על הפועל שהחליף אותה. אבל לצדם עדיין לכל פרה יש שם. "שלא ירגישו שהן באושוויץ", עדנה אומרת.
יש להם שני בנים ושתי בנות. אחד היה מיועד להמשיך ברפת אבל הלך לקריית אונו לעבוד בהייטק. גם שלושת האחרים עזבו את הגולן. זאת אחת הסיבות לכך שעדנה ואודי נאלצים לסגור. "אף אחד מהילדים שלי לא רוצה את המשק", הוא מסנן, "מתווה לוקר נותן לנו הזדמנות בלתי חוזרת לפרוש".
ברור שזאת הייתה החלטה כואבת שהתקבלה לאחר לילות לבנים. עכשיו, כשהרפת מתפרקת, הם מרגישים שהילדים שלהם שוב עוזבים את הבית.
למי מכרתם?
אודי: "בא ישראלי שרצה לקנות את כל הרפת, אבל לא הייתה לו אפשרות. בסוף מכרתי 40 פרות לסוחר מג'נין".
יש בגולן רפתנים שנחושים לא למכור לפלסטינים משאב ישראלי.
"זה עניין מסחרי. יש פה רפתות ויש שם רפתות. ויש שם גם בני אדם שצריכים לאכול, לשתות ולהתקיים כמונו".
אז אין לך בעיה עם זה?
"אין לי. רציתי קודם כל למכור לנו, אבל זה לא הסתייע. לפחות 13 הפרות שנותרו הולכות למישהו שרוצה לחדש את הרפת שלו בגבעת יואב".
אחר כך יצאנו החוצה ומצאנו רפת בראשית השיממון. מצע הפרות היה יבש. הייתה דממה ורק רחש המאווררים נשמע. אודי הלך להתנחם בחיקה של "רגבה". "בואי, חמודה", אמר לה. הוא הכניס את ידו לפיה והיא לעסה לו את האגודל. ניסה לנשקה על החוטם הלח, אך רגבה התחמקה. האם הרגישה פרידה ממשמשת? אחריה באו יערה, על שם נכדתו, ויולי, שנולדה ביולי, ומופלטה, שהגיחה במימונה, ואיזבל "מא-בל", שהיא פשוט יפה, וכולן הקיפו את אודי. עדנה נשארה בבית והציצה דרך החלון. אל הרפת המתרוקנת שלה אין היא מסוגלת להתקרב.
מנכ"ל מועצת החלב שייקה דרורי התייחס ליישום מתווה לוקר ואמר כי "מתווה לוקר הוא פשרה הוגנת, שהושגה בהסכמה. הוא הפתרון הטוב ביותר לענף ותוצאתו תהיה התייעלות במשק. מועצת החלב העמידה לרשות הרפתנים מערך יועצים עסקיים המתמחים בניהול פיננסי של רפתות, כדי שכל רפתן יוכל להגיע להחלטה נבונה ומושכלת באשר לעתידו בענף. המועצה מממנת 70 אחוז מעלות הייעוץ. בנוסף, מועצת החלב העמידה את מחלקת התכנון לטובת הליך ניוד המכסות וזאת כדי לקצר ולייעל את תהליך הניוד ולמנוע ביורוקרטיה מיותרת לרפתן. לרפתנים הפורשים מתוכננת סדנה שתעניק להם כלים להתמודד עם השינוי בחייהם, ובנוסף תעניק המועצה לרפתנים ייעוץ בנושא השקעות הכספים שהתקבלו מניוד המכסה, בעיקר באפיקים של פנסיה וגמל".
ממשרד החקלאות נמסר: "מתווה לוקר נועד להוביל להורדת המחיר לצרכן באמצעות הפחתה במחיר המטרה ומאידך להבטיח את המשך פריסת הענף בהתיישבות באמצעות שיפור יעילות הרפת והבאתה לכדי יחידת ייצור מינימלית. הציבור יהנה מהורדת המחירים ומחיזוקה של ההתיישבות בפריפריה".
שר החקלאות יאיר שמיר אמר כי "מטבע הדברים, המתווה טומן בחובו קשיי הסתגלות אך גם הזדמנות להתבססות וצמיחה של הענף החלב והעוסקים בו".
.
בעקבות מחאת הקוטג', ביוני לפני שנתיים, מונתה ועדה בראשות מנכ"ל משרד הכלכלה לשעבר שרון קדמי, כדי לבחון את מחירי מוצרי המזון. מסקנותיה העיקריות היו הטלת רגולציה כבדה על רשתות השיווק, הקלה משמעותית על ייבוא המזון לארץ, והפחתה של כ-60 אגורות מהמחיר הסופי לצרכן לליטר חלב. מועצת החלב הכריזה שמסקנות הוועדה שירתו את בעלי ההון ופגעו ברפתנים. שלוש פעמים נעצרו מסקנות קדמי על סף ישיבת הממשלה שעמדה לאשר אותן.
החלב רתח ומנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר גויס לגבש מתווה מוסכם. מטרתו: עידוד רפתנים קטנים (שמוכרים למדינה פחות מ-700 אלף ליטר בשנה) לסגור את הרפתות ולהעביר את המכסה שלהם (כמות החלב שהרפת מוכרת למדינה על פי חישוב שנקבע מראש) לרפתות הגדולות, כך שבסופו של דבר יפעלו במדינה רפתות גדולות בלבד - אולם הדבר יגרום לירידה במחירי מוצרי החלב לצרכן.
לרפתן עם רפת קטנה מציעה המדינה שתי אפשרויות: הראשונה היא לקנות את מכסת החלב מרפתנים אחרים תמורת 20 אגורות לליטר (עסקה כדאית רק לרפתות בינונית שיהפכו לגדולות, משום שמכסת הרפת שתוצא למכירה מוגבלת).
האפשרות השנייה היא לפרוש מרצון ולמכור למדינה את המכסה ב-2.8 שקלים לליטר (2.6 שקלים מהמדינה ו-20 אגורות מהיצרנים הרוכשים). לדוגמה: רפתן בעל רפת בעל מכסת חלב של 500 אלף ליטר בשנה, יקבל תמורת הפרישה סכום חד-פעמי של 500,000*2.8 שקלים = 1,400,000 שקלים.
למתווה יוקצו 200 מיליון שקלים מהמדינה והוא יצא לפועל בשנים 2016-2013. המתווה אושר בממשלה, בהתאחדות מגדלי הבקר ובמועצת החלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם