אמא מתה, אנו מנסות לזכור כמוה. מונולוג
"אמי השביעה אותנו כי לאחר מותה, לא נשכח את אחינו מאיר, שנהרג ביום כיפור". רותי קדוש מנסה להמשיך לשמר את הזיכרון
במשך השנים אימא השביעה אותנו כי לאחר שתלך לעולמה, לא נשכח את בנה הבכור, אחינו מאיר, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ונמשיך לפקוד את קברו ולטפח את זכרו. בביקוריה בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, בימי זיכרון ובימים רגילים, הייתה אימא שולחת מבטים דואבים אל הקברים המיותמים, "שכניו" של מאיר בחלקה ובחלקות מרוחקות יותר, שנראה היה שאיש, למעט הגנן, אינו פוקד אותם. המחשבות על ההורים שנפטרו, האחים שהפסיקו לבוא, הבדידות של החללים מתחת למצבות האחידות וכאב השכחה, הוסיפו עצב על לבה, לב שבור של אם שכולה.
"מחלקת הקבר של מאיר צופים על קבריהם של הרוגי ששת הימים וההתשה. עוד כשהיינו ילדות קטנות, אימא הייתה מבקשת מאיתנו, שלאחר שאבא והיא ילכו לעולמם, לא נזנח את מאיר ונמשיך לבוא אל קברו," נזכרת אחותי, אורלי. "התחינה הזאת שלה צרובה עמוק בתוכי, עד כי לאחרונה אני מוצאת את עצמי אומרת לילדי שלא ישכחו אותו, את הדוד שלא הכירו."
בתום השבעה ליד קברה של אימא, שבה אורלי והתחייבה לקחת על עצמה את תפקיד שומרת הזיכרון. "זו החלטה שקיבלתי ביני לבין עצמי. נהגתי ללכת עם אימא למפגשים בבית יד לבנים ולאזכרות השונות, וכשהציעו לי להיות הנציגה הממשיכה של המשפחה, הבהרתי ש'כל עוד אימא בחיים, אני רק מלווה אותה. כשיגיע היום אכנס לתמונה.' כעת אני מגלה כי הכאב והגעגועים לאימא, עושים את זה קשה למימוש," מגלה אורלי.
מאיר קדוש ז"ל, אחינו הבכור, היה בן יחיד להוריי, ואח לחמש אחיות שנולדו אחריו. "כשהייתי יוצאת איתו לטיול בעגלה, אנשים זרים היו עוצרים אותי ברחוב, מתפעלים מהתינוק עם עיני התכלת, התלתלים והלחיים האדומות," סיפרה פעם אימא.
הגורל שיחק איתנו מחבואים, עד שאמר את דברו וגזר את דינו של הבן היחיד, הזכר, הנסיך המוגן, העטוף והשמור מכל. שלוש פעמים נדחה שירות המילואים הראשון שלו. לבסוף, שבועיים לפני שפרצה המלחמה, הוא התייצב במודיעין של פיקוד הדרום וסופח לחטיבה הירושלמית.
ביום חמישי נחת עם מפקדו במעוז מילנו ב' בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. שם, בצהרי יום הכיפורים, תפסה אותו המלחמה. ב8- באוקטובר 1973 (יב' בתשרי תשל"ד) מאיר יקירנו נפל, אך רק מאוחר יותר נודע לנו מה שאירע.
ביום ראשון בלילה, כשהתקבלה הפקודה לנטוש את המעוז, יצאו ממנו 43 חיילים בדרכם לחבור לכוחותינו. בעיר קנטרה הסמוכה נתקל הכוח במארב מצרי והתפצל לשניים. 24 חיילים ובראשם המפקד רס"ן יענקלה טרוסלר, נאספו בשלום על ידי הטנקים הישראלים, ואילו 17 החיילים הנותרים, בחלקם פצועים, התמקמו באחד הבתים בעיר. למחרת, כשאיתרו המצרים את בית המסתור, לחיילים, שתחמושתם אזלה, לא היה סיכוי. שמונה מהם נלקחו בשבי ותשעה אחרים נהרגו, ובהם גם מאיר שלנו.
"כשנשמעה האזעקה דאגתי יותר לילדות הקטנות.
היגון העמוק על מות מאיר בכורו, שבר את אבא שלנו, שמואל. הוא חלה ונפטר בגיל צעיר למדי. אימא לא הרשתה לעצמה לשקוע באבלה. היא גייסה כוחות ותעצומות נפש והמשיכה לדאוג למשפחתה. "בשעות הערב, לאחר שהילדות הלכו לישון, הייתי בוכה בסתר על המרפסת. לא רצית שיראו או ישמעו. השתדלתי שלא להיות לטורח על אחרים. אלה היו ימי אסון בלתי נשכחים שאני לא מאחלת לשונאי," אמרה.
"לו הייתי חלשת אופי יתכן שהייתי עושה את הדברים אחרת, אבל כנראה שניחנתי בכושר עמידה, וביחד עם תחושת מחויבות עמוקה המשכתי למלא את חובותיי כלפי בנותיי, בעלי ואימא שלי. חינכו אותנו לחשוב שאנחנו, הנשים, שייכות למין החלש, אבל זה רחוק מהאמת," קבעה בחוכמה. האופטימיות הכובשת של אימא הציצה תדיר משתי עיניה הירוקות. היא האמינה, כך אמרה, שהחיים חזקים יותר מהכול ואהבה את החיים גם כשהיו כואבים.
שולמית (שולה) קדוש לבית ארואץ, נולדה בתל אביב, דור שביעי בארץ ישראל. בסוף המאה ה,19- כ30- משפחות יהודיות מיפו ובהם גם זו של אביה (סבי) שלמה ארואץ, עזבו את בתיהם, וירדו לעזה להקים שם התיישבות יהודית. המעשה הציוני של אנשי יפו היה מענה לקריאה של הנהגת 'חובבי ציון' להקים ישובים יהודים בעזה, בשכם ובלוד ולהכינם לקליטת החלוצים שהחלו להגיע מרוסיה לארץ ישראל.
במלחמת העולם הראשונה גירשו העותמנים את המתיישבים היהודים מעזה ומחוות רוחמה שהקימו בסמוך, ומשפחתו של סבי הותירה מאחור 72 דונם של אדמות חקלאיות ושבה ליפו. בדיוק בזמן הזה, סבתי, אסתר (ברזל) שהייתה עדיין ילדה, משפחתה ורבים מיהודי יפו וא"י גורשו על ידי הטורקים למצרים, והתיישבו באלכסנדריה. עם כינון המנדט הבריטי חזרו ליפו, וכאן נפגשו הורי אמי, סבא וסבתא שלי. בקושי שלוש שנים ארכו נישואיהם.
שלמה ארואץ (אבא של אמי) טבע בבריכת השקיה בפרדס שליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, לשם עקר עם משפחתו הצעירה כדי להגשים חלום ולהקים לו מחלבה עברית. הוא הותיר אחריו אלמנה צעירה שהייתה אם לפעוט, יוסף, ומצויה בחודשי ההיריון הראשונים עם אימא שלי, שבלידתה נקראה שלומית על שמו של אביה שלמה.
אימא נולדה לעולם של יתמות ועוני, אבל היא התגברה והתחשלה. דומה כי תכונות אלה שעצבו את אופייה ודמותה, עמדו לה גם בימי האבל והשכול על מאיר. בשנה האחרונה לחייה אימא חלתה, ולמרות סבלה הרב לא ויתרה ונאבקה בסרטן בגבורה.
היום נציין יום זיכרון ראשון בלעדיה, שיהיה יום הזיכרון האחרון בביתה. בערב, לאחר הטקס השנתי ליד אנדרטת הנופלים בחולון, נתכנס שוב בבית של אימא, כמנהגנו לאורך השנים, אך בפעם הזאת נהיה בלעדיה.
"אנחנו מצויות תחת ההשפעה של הפרידה ממנה ועושות באדיקות את כל מה שהיא עשתה בחייה. כאילו אנחנו אומרות לה 'אימא, אל תדאגי, הנה תראי, אנחנו ממשיכות בדרכך ועושות את הדברים בדיוק כמוך, פי שרצית," אומרת אחותי אתי.
אימא שלנו החשיבה מאד טקסים. נראה כי מכל התאריכים וימי הזיכרון של מאיר, ובהם תאריך נפילתו העברי והלועזי, יום קבורתו ויום הולדתו, היא הוקירה וקידשה יותר מכל את יום הזיכרון לחללי צה"ל. "ביום הזה אימא הרגישה שיש שותפים לכאב ולאובדן שלה. החיבור של האבל הפרטי עם האבל הלאומי נראה לה הכי נכון, והיא התייחסה למפגש המשפחתי כמו אזכרה למאיר," מוסיפה אתי.
יותר מחמישה חודשים חלפו מאז הלכה אימא לעולמה, ואנחנו, חמש בנותיה, הספקנו לפנות את מרבית חדרי הבית. למיין, למסור, לזרוק, להוציא בגדים, כלים וחפצים. ורק פינת ההנצחה הצנועה למאיר, נותרה במקומה בסלון הבית.
38 שנים הוא צופה בנו מן הקיר, תמונה בתוך מסגרת, צעיר נצחי כפי שבחור בן 23 יכול להיות.
בקרוב נמכור את הדירה, ועדיין לא מצאנו עוז בנפשנו להסיר את פינת הזיכרון. מעת לעת אנחנו קובעות להיפגש בבית כדי להשלים את המלאכה, אך תמיד, מסיבה כזאת או אחרת, הפגישה נדחית. בלב פנימה כולנו יודעות שאנחנו רק דוחות את הקץ. אבל המחשבות מטרידות. איך וכיצד נבצע את 'המשימה' הכואבת. כיצד נחלק בינינו את הצילומים והפריטים שמרכיבים את תמונת הזיכרון שלנו וגם של ילדינו, 12 הנכדים של אמי, שמכירים את מאיר כתמונה על הקיר.
"אולי היינו צריכות לעשות את זה יחד עם פינוי הבית. עכשיו זה נהיה קשה מדי. הרי אף אחת מאיתנו לא תפתח בביתה פינת הנצחה, זה כואב מדי," מצרה אחותי אביבה. "זה תפוח האדמה הלוהט שלנו. המקום הזה בבית קדוש בעיני," מוסיפה אורלי. "גם אני לא יודעת איך לגעת בזה," אומרת אתי. "ברור לגמרי שמקומה של פינת הנצחה הוא בבית ההורים, מאידך זה לא מתקבל על הדעת שנכניס לתוך ארגזים את התמונות, ספרי הזיכרון, פסל הקובייה של החטיבה הירושלמית, ועוד, שיעלו אבק בבוידם."
ואילה, האחות הצעירה, מוסיפה: "אני מנסה להרחיק את המחשבות על הנושא, זה פוגע בי. אני מתאבלת על אימא. ומאיר? מאיר הוא כבר חלק בלתי נפרד ממני, בתור הבת הקטנה, ספגתי לתוכי את האבל של אימא."
קשה הפרידה מאימא, קשה לסגור את דלת הבית שאוצר בין כתליו ולדעת שבעוד זמן מה יגורו בו אנשים זרים. לעתים, כשאני ואחיותיי חפצות להרגיע את הגעגועים, אנחנו מתנחמות במחשבה שאולי עכשיו, אימא ואבא ביחד עם מאיר, כמו בתמונה התלויה בחדר השינה שלהם - הורים צעירים המציגים בגאווה ואהבה את בנם הבכור. אנחנו, אימא, לא נשכח את מאיר. איך נשכח אותו? אחינו הוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם