עדיין מאמינה בחופש הביטוי - גם שלכם
למרות הקללות והנאצות, למרות התגובות המחרידות שהביאו את עורכי האתר להחליט על חסימת הטור שלי לטוקבקים, אני מאמינה שאפשר לנהל דיון נעים בין שמאל לימין - ומזמינה אתכם לקחת בו חלק
קיוויתי שהמאמר שפרסמתי על חופש הביטוי יעורר דיון ענייני אבל התגובות המשיכו להיות גסות ומשתלחות עד כדי כך שהמערכת החליטה בצער לחסום את הטוקבקים כעבור כ-12 שעות.
נשארו רק התגובות בפייסבוק:מעטות,ארוכות יותר מטוקבק ,אבל גם הן, ללא רחם. אני לא יודעת אם חסימת תגובות היא פעולה שכיחה אבל היא מדגימה את הנושא שאנחנו עוסקים בו כאן - גבולות חופש הביטוי.
חייבים, אמרתי לעורך, להסביר לקוראים שההחלטה לחסום הייתה של המערכת ,לא שלי, כי היעדרה של הבנה זו שימשה את המגיבים להמשיך ולתקוף כאילו אני זו שמונעת את הדיאלוג.
וחייבים גם לשוב ולהבהיר שלא אני פרסמתי את מספר הטלפון שלי, שזה היה טוקבקיסט מתוחכם שפרסם כאילו בשמי. הפעם קראתי, בתקווה שאכן מתקיים שיח רציני, מעמיק.
בתגובות שקראתי עלתה השאלה: "איך היא רוצה דיאלוג אם היא לא קוראת תגובות". זו הערה מעניינת מאוד שאני מברכת עליה ואני רוצה להתייחס אליה, ובשני קולות: הקול הראשון מזכיר שכתבתי שהפסקתי לקרוא תגובות בשל מטח ההשמצות שאיננו מאפשר דיאלוג. אשמח לקרוא בעיון כל תגובה שחולקת, שואלת, מבקרת, אבל שמתייחסת לנושא. לא כזו שעוסקת בי באופן אישי ופוגעת ללא רסן.
הקול השני הוא קולם של הכותבים. הייתה לי הרגשה שאני שומעת בהערה הזו עלבון. שההימנעות שלי מקריאת התגובות נחווית כהתעלמות
לא ממקום של נקמה, חלילה, אלא מהמקום שבו אם, בלי להתכוון, הצלחתי לגרום לתחושה של אי נעימות מסוימת, הרי שזו הזדמנות לחוש מה עובר על מי שקורא על עצמו עלבונות בשפע.
כי אולי כל עוד כותב הטוקבק הלא מזוהה מרגיש מוגן מפני תגובה נגדית, הוא יכול להרשות לעצמו להיות אלים, כפי שאכן מראים מחקרים המצביעים על רמת אלימות גבוהה בחסות האנונימיות. אבל ברגע שבו גם הוא עלול להיפגע, או אז כולנו נמצאים באותה הסירה.
במקרה הזה הוא נפגע גם, והפעם במכוון, בכך שנחסמה זכותו לחופש הביטוי על מנת להגן על זכויות אחרות של הנפגע. זהו פתרון בעייתי שיש הסכמה שהוא ממש לא מומלץ.
שהרי הרעיון של הטוקבקים הוא לאפשר דמוקרטיזציה של השיח הציבורי, כלומר שכל איש ואישה המעוניינים להגיב יכולים לעשות זאת ללא מנגנוני פיקוח שפוגעים בחופש הביטוי הישיר והעצמאי וזאת בשונה מאמצעי התקשורת המסורתיים.
השאלה היא לאן לקחו המגיבים את הרעיון. במסמך מרתקשפרסמה מחלקת המידע והמחקר של הכנסת באוגוסט 2006 , נדונות השאלות על מקומם של הטוקבקים בשיח הציבורי בישראל.
הטענה המאתגרת ביותר בעיניי שמוזכרת בו היא שלמרות הנטייה השכיחה לראות בטוקבקים זירה אלימה, הם יכולים לשמש דווקא מרחב ליצירת סולידאריות חברתית. הטענה היא גם שהמרחב המקוון בישראל כבר הדגים סולידאריות בעבר, כלומר היא קיימת בטרמינולוגיה שלו. יחד עם זאת, יש לומר ,שאפשר למצוא בטוקבקים עדויות לניסיון להדיר אוכלוסיות הנתפסות כמאיימות על הסדר ועל הסולידאריות החברתית.
ובכן, אני יכולה להיות פסימית ולהבין את ההדרה, גם זו שלי, משום שאני בבחינת איום, ואני יכולה להיות אופטימית ולהזמין אתכם להימנע מלהדיר את מי שמרגיז אתכם או שאתם לא מסכימים איתו.
אני מבטיחה לקרוא כל מילה שלכם, בתנאי שהיא תעסוק בעניין ולא תהיה שלוחת רסן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם