המובארקים שלנו: מה בין ישראל למצרים
איפה אנחנו ואיפה מצרים, אנחנו הרי דמוקרטיה, נמשיך לשנן. האמת שונה: גם כאן שולטים המובארקים, ולא בכוח - אלא בזכות האדישות
הם מלווים אותנו כבר עשרות שנים. בדיוק כמו הנשיא המצרי. מקבלי ההחלטות שתמיד היו שם. שקולים, מנוסים ויציבים. נכון - קצת פחות מוצלחים ממובארק המקורי, אבל חיבקנו אותם ממילא. דמויות קבועות בחיינו ואורחים לא-קרואים בסלונינו. ראינו איך שיערם מאפיר וכרסם משמינה. לא נכחיש זאת: אלה המובארקים שלנו.
צפינו כיצד ניצחו, הפסידו ושוב ניצחו. לבסוף הבנו שזה לא משנה אם ינצחו או יפסידו, כמו מובארק, הם תמיד איתנו. התבוננו בפליאה בקשרים העסקיים שארגו לעצמם, בחסות הכוח ובעזרתו. התבקשנו לפרגן לבכירים שבהם כאשר פיתחו טעם יקר לדירות יוקרה, לבתי נופש, לסיגרים, לחברים עשירים מאמריקה ולתאגידי ענק עלומים. מדי פעם כשל אחד מהם בפרשייה "מביכה"; בשחיתות, במעשים מגונים, באונס או רק בהפרת אמונים. כמה שנים של קלון, ידענו, והם יחזרו. הם תמיד חוזרים.
שטויות, נלחש לעצמנו. הרי אנחנו דמוקרטיה, בסופו של דבר. איפה אנחנו ואיפה המצרים, שיכולים לבחור רק במפלגה אחת, מפלגת השלטון ובראשה מובארק. למעשה, נדע היטב: גם אצלנו יש מפלגת שלטון. למעשה, גם אצלנו בשלטון ישנה רק מפלגת השלטון.
היא מפלגה בלתי מוכרזת. מפלגת רפאים, אך מפלגת-על. כולנו יודעים את שמות חבריה, והם כולם חברים של כולם. הם באים והולכים ובכל שנתיים יישבו בממשלה.
המים עומדים בפוליטיקה שלנו. הנשיא לינקולן החליף שבעה מצביאים עד שניצח במלחמה שלו. בארצות הברית מועמד שנכשל לא מתמודד שוב על הנשיאות. באירופה מקדשים פוליטיקאים צעירים שמביאים רוחות חדשות. אצלנו שולטים המובארקים. לא באגרוף ברזל, אלא בכוח חזק בהרבה: אדישותנו.
המובארקים אפילו קשורים למחירי החלב. בישראל משלמים את אחד המחירים הגבוהים בעולם לליטר חלב. בוא נעשה את זה ספציפי: בבריטניה, נניח, משלמים לליטר חלב בערך 3.5 שקלים. המחיר בישראל, לליטר חלב (בפיקוח, זה שאי אפשר למצוא) יהיה 4.46 שקלים. המובארקים קבעו את המחיר הזה. פער של יותר מ-20 אחוז.
המשכורת הממוצעת בבריטניה היא בערך 2,000 ליש"ט לחודש (נכון לשנת 2009), שהם כ-12 אלף שקל. המשכורת הממוצעת בישראל באותה שנה הייתה כ-8,200 שקל. זה פער של כ-50 אחוז בין השכיר הממוצע הבריטי והישראלי. שם יש פרות, וכאן יש פרות. אצלנו המחירים בפיקוח. מספרים לנו שהמחלבות הן מהמתוחכמות בעולם. אבל אנחנו נשלם יותר. וחשוב מכך: נרוויח פחות.
או דלק לרכב. במדינות החלשות יותר באירופה, פולין ופורטוגל, משלמים פחות על דלק מאשר במדינות העשירות, כמו בריטניה, נניח. זה קשור למילה חשובה בשוק חופשי אמיתי: תחרות. אצלנו, למחיר אין קשר להכנסה הממוצעת במשק. תגידו: דלק וחלב הם מוצרים מורכבים לשיווק. צריך שווקים גדולים כדי להציע מחירים תחרותיים, וישראל היא שוק קטן.
אז בוא נלך, נגיד, על שמן זית. לבריטים אין עצי זית. לנו יש. שם אפשר להשיג, ברשתות הגדולות, ליטר שמן זית איכותי ב-30 שקל או פחות. בערך בחמישה ליש"ט. הקורא החרוץ מוזמן להיכנס לאתר של "טסקו" הבריטית ולבדוק, ולאחר מכן לנסות למצוא מחיר שמתקרב לזה בארץ הזיתים הגאה, ישראל. ואם מצא מחיר כזה, הוא יכול להרהר - איך מספרים לנו שהמכוניות, הדלק ומוצרי החשמל יקרים כאן בגלל עלויות ההובלה, אבל אז מתברר שגם שמן זית יקר. וצריך להוביל אותו מהגליל.
המסקנה היא שאנחנו מרוויחים פחות ומשלמים יותר. הכי גרוע: אנחנו גם מקבלים פחות. על פי צוויהם של המובארקים, אנחנו משלמים יותר מסים. נניח על הדלק. משרד האוצר מספר לנו שדלק מצדיק מיסוי גבוה משום שיש לו "עלות חיצונית שלילית" - במילים אחרות, עומסי תנועה, סלילת כבישים, מכוניות מזהמות אוויר שגורמות נזקים בריאותיים, שישולמו על ידי מערכת הבריאות הציבורית.
אבל מתוך העודף התקציבי של חודש ינואר 2011 לבדו, 4.7 מיליארד שקל, העודף של המסים שנגבו מכולנו, כמה יופנה להוספת מיטות בבתי החולים, למחלקות הפנימיות העמוסות מיטות במסדרונות? תחשבו על מספר עגול, וקצר, ואכזרי. לאן ילכו המיליארדים? רק המובארקים יודעים.
ראו את המטריקס. אנחנו חיים בתוכו. בסרט, רואים בני אדם שהפכו לסוללות למען המכונות. הם חולמים חיים מדומיינים במציאות הווירטואלית של המטריקס, בשעה שהמכונות מנצלות את חום גופם כדלק, כאנרגיה לעצם קיומן. גם כאן בנו לנו עולם דמיוני. אנחנו מספרים לעצמנו שזו מדינה עם שוק חופשי ותחרות. האמת היא שהטייקונים מנהלים את המשק שלה, בריכוזיות אדירה.
חברי ועדת הכספים, אלה שזועקים מרה עכשיו נגד העלאת הדלק, הם גם אלה שהצביעו בעד העלאת מס הבלו (חוץ משלי יחימוביץ'). הם תמכו במס גבוה יותר על כל הדלקים. חוץ מאחד, בעצם: זה שמשמש מפעל מסוים של טייקון מסוים. זה המשק החופשי שלנו - שבו מחירי השיחה הסלולרית הם, פחות או יותר, זהים. ומחירי האינטרנט. והמחירים של חלב ברשתות השיווק. וכדי לקנות דירה צריך להשתעבד לבנק של הטייקון, שבונה גם את הדירה אגב, והשותף שלו מוכר את המוצרים ברשת השיווק.
הבטריות - שזה אנחנו - עובדות קשה מאוד. לא כל הישראלים, כמובן - רק אלה שעובדים. אנחנו ממש מציאה. מוכנים לעבוד תמורת משכורת ממוצעת נמוכה, ולשלם מחירים גבוהים. על הכל, מדירה דרך רכב ועד לעמלות בבנק. במציאות הזו, תאוות הבצע היא המלך. המובארקים והטייקונים מכתיבים מגמה. כדי לשרוד, גם הקטנים חייבים ליישר קו.
התמונה המצטיירת היא של מדינה שהפכה למושבה שמייצרת רווח בשביל בעלי מטעים, שטסים במטוסים פרטיים ושולחים את רווחיהם, פרי השעות הנוספות של כולנו, לחו"ל - להשקיע במזרח אירופה ולקנות בניינים היסטוריים בניו יורק.
למרבה מזלם הנדיר של הטייקונים, ישראל היא אי מבודד מבחינה מסחרית וגאוגרפית. אם אפשר להגביר את התחרות - להתיר ייבוא, להגביל מונופולים - ישכרו הטייקונים לוביסטים שילכו אל המובארקים, וכולם יחד יסכלו את האפשרות שמר וגברת ישראלי יצליחו לחסוך קצת כסף לדירה של הילדים.
אומרים לנו שאנחנו שוק חופשי, כמו באמריקה, כמו באירופה, אבל האמת מבצבצת. אנחנו רק סוללות קטנות שעובדות קשה מאוד ומדמיינות חופש כלכלי שאיננו.
חוץ מהטייקונים, שותפיו של המשטר המובארקי בישראל הם הסקטורים. הם דווקא לא עובדים קשה. למעשה, הם לעתים קרובות לא עובדים בכלל - או עובדים בשביל המדינה בקולוניות שלה. בתמורה לתמיכתם הקבועה במשטר, מתגמלים אותם ב"תקציבים מיוחדים" שבאים על חשבונן של מיטות אשפוז, תרופות לחולים במחלות קשות, מערכת חינוך סבירה וכו' וכו'.
נוסף על כך, ישנם כמובן הרגולטורים. הם מבינים היטב את המציאות, ולפעמים אפילו ייתנו תחושה שיילחמו בה. אל תאמינו. זה חלק מההונאה. אחרי סיום עשור שנים או פחות במשרד האוצר או בממשלה, הם יתפנו במהירות כדי להתחבר לטייקונים ולהפוך לאדונים לעצמם. הם מבינים איך זה מתנהל. בסוף יהיו רק שני מעמדות בארץ הזו. בעלי המטעים, ומי שעובד בהם. יש לזה שם. כמו עובד, רק בלי ו'.
בראש הפירמידה הפוליטית ישנם המובארקים שלנו. רבים מאוד מהם לא יודעים מה זה ללכת לקופת חולים. לחכות בתור במשרד ממשלתי. הם פשוט שכחו. אין להם מושג איך נראית מיטה במסדרון בבית חולים. כמה מהם אף פעם לא נהגו ברכב. אולי בצבא איזה שנתיים, לפני שקיבלו את הנהג. הם ומובארק - האמיתי, לא הדימוי - מנהלים חיים נטולי בעיות של אנשים כמונו.
המובארקים שלנו הם החלק המשמעותי ביותר. הם מספקים לנו רושם כוזב שאפשר להחליף מקבלי החלטות, וכך להשפיע על חיינו. באמצעות איזשהו סם מערפל, אנחנו כנראה לא שמים לב, שאלו תמיד אותם פרצופים. כשהם כושלים, מזמרים לנו סייעניהם על ה"ניסיון" שצברו. בכלל, הרעיון של החלפת פוליטיקאים כושלים ומושחתים מסכן את המציאות המדומה שנוצרה לסוללות הקטנות (שוב: אנחנו). לכן הממסד קורא לכך, בלשון גינוי, "עריפת ראשים".
זו שלישיית הארכיטקטים של המטריקס הישראלי: המובארקים, הטייקונים והסקטורים. יחד, הם יצרו לעצמם חווה קטנה של בטריות זריזות ונחושות שיעבדו קשה, ישלמו הרבה, יקבלו פחות ויספרו לעצמן שהן ממש מרוצות מהחיים. המובארקים, לדידם, ישלטו לנצח. הטייקונים כבר עשירים מספיק בשביל ניני-ניניהם. הסקטורים ימשיכו ליהנות מכספי המסים שלנו. והמהפכה? רק במצרים. בינתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם