ההפקרות מתחילה עם נסיבות פריצת השריפה

חוסר היכולת להשתלט על האש הוא רק החולייה האחרונה בשרשרת המחדל. הציבור הופתע, אבל מי שעוקב אחרי מצבם של שירותי הכיבוי יודע: כתובת האש הייתה על הקיר

אביב לביא | 3/12/2010 5:24

תגיות: שריפה בכרמל

הרגע הזה, לעזאזל, היה מוכרח להגיע. הרגע שבו לא תהיה ברירה אלא להשתמש בקלישאת כל האסונות: כתובת האש היתה על הקיר. שנים היא בערה שם, התחננה שמישהו יקרא אותה, אבל מקבלי ההחלטות במדינת ישראל התעקשו להתעלם.

הכתובת הייתה על הקיר:

- 10/9/09: האוצר משחק באש
- 21/11/10: ההזנחה בכיבוי האש תמשך עד שיקרה אסון

מליוני אזרחים ישבו אתמול המומים, בהו בתמונותיו של חבל ארץ שלם עולה באש, ונדהמו לשמוע שישראל הגדולה, הגאה, מעצמה כלכלית וצבאית, עומדת מול הלהבות חסרת אונים. אין חומרי כיבוי, אין מטוסים, אין מה לעשות חוץ מלהתפלל ולהתחנן לעזרה בפני כל מדינה בסביבה שרק מוכנה להקשיב.

הציבור הופתע, אבל מי שעוקב אחרי מצבם של שירותי כיבוי האש יודע שלא קרה כאן שום דבר לא צפוי. התקציב של מכבי האש הוא עשירית מזה של המשטרה ומאית מזה של מערכת הביטחון. מדובר בזרוע הצלה לאומית שעובדת בתנאים של להקת חובבים במתנ"ס. הכבאים חירפו אתמול את נפשם - הם מחרפים אותה כבר חודשים ארוכים בשריפות נוראיות - אבל שריפות כאלה לא מכבים עם צינורות.

שריפות כאלה מכבים באמצעות צי של מטוסים המסוגלים להמטיר טונות של חומרי כיבוי ביעף אחד, אבל מדינת ישראל סירבה בתוקף להצטייד במטוסים כאלה, בטענה שחבל על הכסף. אחד השרים שההפצרות לרכוש מטוסים הגיעו אל דלת לשכתו, פטר את המבקשים באמירה ש"מה הבעייה, יש מטוסים ביוון והם יכולים להגיע לכאן בתוך שעתיים". אתמול התברר שהמטוסים מיוון זקוקים לקצת יותר משעתיים כדי להגיע.

מדובר בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש לא רק בגלל מצבם העלוב של שירותי הכיבוי, אלא גם מפני שישראל עולה בלהבות כבר יותר מחצי שנה. במהלך הקיץ הארוך, החם והיבש שמסרב להסתיים, נשרפו מאות אלפי דונמים טבעיים. זה היה אסון גדול, אבל גם מזל גדול - כי כששטחים כאלה נשרפים ושום אדם לא נפגע, זה כמעט נס.

מכת מדינה: אתרי פסולת פיראטיים

אלא שנסים לא נמשכים לנצח. ההתעלמות ממגיפת השריפות נבעה מהזלזול התהומי שמפגינה ההנהגה הפוליטית כלפי ערכי הטבע. שריפה של שמורת טבע לא נחשבת אצלינו לאסון, אבל בהשאלה מהמשפט הנורא ההוא, אתמול למדנו שבמקום שבו נשרפים עצים, שם נשרפים גם אנשים.

חוסר היכולת להשתלט על האש הוא רק החולייה האחרונה בשרשרת המחדל. ההפקרות מתחילה בנסיבות פריצתה. בזמן כתיבת הטור, הגורמים לשריפה עדיין לא ידועים בבירור. אחת ההשערות הייתה שהכל התחיל באתר פסולת פיראטית ליד עוספייה.

במשרד להגנת הסביבה אומרים שזה לא המקור, אבל זה כמעט לא משנה: אם האתר בעוספייה לא הבעיר את המדינה אתמול, הוא עלול לעשות את זה מחר. וכמוהו עוד עשרות ומאות מוקדים

מסוכנים כאלה הפזורים בכל הארץ.

מדובר במכת מדינה: אתרי פסולת פיראטיים, או כאלה שבהם מובערים גזם ופסולת חקלאית בשטחים פתוחים, הם איום איסטרטגי במדינה צמאה ומיובשת. זה מתחיל בערימת אשפה שנדלקת, ועלול להיגמר באסון המוני.

בעיתוי מצמרר, שיגרה שלשום קואליציה של עשרים יישובים - מהגליל ועד השרון, מכוכב יאיר ועד הנגב - מכתב לראש הממשלה נתניהו, בו הפצירה בו לקחת אחריות, להפסיק את ההפקרות בשטחים הפתוחים, להפעיל אכיפה נוקשה ולהחזיר להם את הביטחון ואיכות החיים. אבל בישראל נהוג לזהות עם המושג "ביטחון" רק מה שקשור בשמירת הגבולות לנוכח איומים מבחוץ; אתמול התברר שהביטחון - או, אם לדייק, חוסר הביטחון - מתחיל בתוכנו.

aviv67@gmail.com