תמונת מצב
ההתבהמות בתמונותיה של עדן אברג'ל עם העצירים הפלסטינים היא הפנים של כולנו. הכיבוש מחלחל לנו לתוך הדנ"א
לאף אחד אין כוח באמת להתעסק בגורלה של המדינה, אלא אם כן מדובר על פרשה שיש בה שמות נוצצים דוגמת הרמטכ"ל, יועצי תקשורת, דובר צה"ל ואלופי צה"ל ותיאוריית קונספירציה כזו או אחרת שמחכה לפתרונה.
לעומת כל אלה עומדת איזו חיילת, שנורא הצחיק אותה להצטלם עם פלסטינים כפותי ידיים ומכוסי עיניים, ולהעלות את זה לפייסבוק, כי זה הרי אחלה דאחקה. ככל הנראה היא גם לא היחידה שצילומים שכאלו מביאים אותה להתרגשות מיוחדת ולסוג של חוויה "מדהימה".
העדן הזאת, שיכול להיות שאפילו הוריה כבר נולדו אל תוך מציאות של שלטון כיבוש של עם אחר, אינה מבינה מדוע יש להתייחס לפלסטיני עצור באופן אחר מהתייחסות לאיזו חיית מחמד, שאם לא תעשה מה שאומרים לה אדוניה תיענש על ידיהם.
מה ההבדל בין פלסטיני כפות ובין כלב עם רצועה על צווארו, היא חושבת. למה לא להראות לעולם כולו כמה זה כיף שיש לך פלסטיני כזה במשמרת שלך. וחוץ מזה, עיניו סגורות. הוא ממילא לא יודע שמישהו נהנה על חשבונו. תנו לעשות קצת חיים. אל תהיו כאלה כבדים. הבעיה היותר מציקה, שהייתה אמורה להדיר שינה מעיני רבים מאיתנו, היא הראיונות שהעניקה עדן לעיתונאים, כשהמרתק מכולם היה עם אילנה דיין בגלי צה"ל.
להקשיב, ולהבין הכל. כל בעיות ההסברה של מדינת ישראל ניתנו לנו בקליפת אגוז, ואפילו לא אגוז גדול במיוחד. ומשום כך צריך להמשיך ולדון בעניין, אפילו בקיץ, אפילו שלמי יש ראש להתעסק עכשיו בדברים החשובים באמת.
אחרי שהביעה פליאה אמיתית על כך שהתמונות שלה עם עציריה אינן ראויות לפרסום קבל עם ועולם, החלה אברג'ל להשמיע את הטענות הרגילות על כך ש"העולם כולו נגדנו, ומה שלא נעשה לא ימצא חן בעיני העולם, וככה זה ואין מה לעשות". כאילו הקריאה מתוך דף מסרים של ששיגר אליה יולי אדלשטיין, השר הממונה על ההסברה.
בראיון אחר, הפעם ב"מעריב" קבלה על כך שהייתה מוכנה לתת את החיים שלה בשביל צה"ל, והנה, כך גומלים על נכונותה למות למען המדינה. כאלו אנחנו, וכאלו הם. הרעים. אנחנו תמיד קורבן. תמיד סובלים מאנטישמיות, על אף שאנחנו צחים וטהורים.
איך זה קורה שהעולם לא מקבל אותנו כשאנחנו שולטים על עם אחר כבר 43 שנים, מפרים כל זכות
ומשום שכך אל לנו להעלות אפילו על הדעת לבדוק מה לא בסדר אצלנו. לנסות להבין שהכיבוש הוא יותר בעיה ישראלית, בכך שהוא מצמיח אברג'ליות כאלו, מאשר בעיה של העולם, ואפילו של הפלסטינים.
אותו דנ"א שלנו כחברה השתבש לחלוטין, עבר מטמורפוזה שתוצאותיה הם בעיקר פנימה, בתוכנו. חוסר הכבוד לאדם, היכולת להפעיל כוח כי אנחנו החזקים ולכן יכולים, לא נעצרים במחסומים בגדה. ההתבהמות שהפגינה החיילת היא הפנים של כולנו.
אין יחסי ציבור טובים להתנגדות לכיבוש, בעיקר משום שהשמאל הקיצוני השתלט על השיח עם עמדותיו הפוסט ציוניות, שמרתיעות שמאלנים אמיתיים רבים. רק שנזכור שלעולם הנאור בעיקר כבר אין כוח אלינו, ולאו דווקא מפני שהם אנטישמים. גם עליהם עובר קיץ לא קל.