חופשה בחיק המיקרוגל: פה וחם בארץ ישראל
בשוך הג'ט לג, יושבים להם אב ובתו וחושבים על בילויים בארץ הזאת. אם הילדה שלי לא הייתה איתי, לא הייתי יוצא מהבית עד סוף ספטמבר
גם ככה קשה לעניין טינאייג'רית בת 14 שרק להעיר אותה זה מדע. היא כבר לא בייבי ועדיין לא בייב, וכל מה שהיא אהבה לעשות לפני שנה זה היסטוריה של ימי הביניים.
גם קשה לשבור שיאים. יומיים לפני סוף חופשת הקיץ האחרונה פיזזנו בהופעה של ליידי גאגא במגרשי התערוכה. היה לי כרטיס וי-איי-פי ואחרי שנטאשה והחברה הישראלית שלה טחנו אותי, לקחתי אותן לחדר ההלבשה של ליידי גאגא שבמקרה שלה אפשר לקרוא לו חדר ההפשטה.
נכנסנו וכל החדר הקטן היה מלא בתחת העירום של הליידי. הסתכלנו על זה קצת עד ששומר ראש ענק וקירח העיף אותנו משם. ההופעה הייתה נפלאה. כשנטאשה ידעה את כל המילים של השירים הבנתי שבכל זאת אפשר ללמוד משהו בפייסבוק. והנה היא מגיעה לחופשה השנה, ואתה יודע שלעולם לא תוכל לשבור את שיא הקיץ שעבר, שהיה לכל הדעות הישבן החטוב והעצוב של ליידי גאגא.
בשוך הג'ט לג, יושבים להם אב ובתו וחושבים על בילויים בארץ הזאת ועל חופשה בחיק המיקרוגל. הרעיון לצאת מהמיזוג אל מזג האוויר האמיתי הוא כבר מדכדך. אם הילדה שלי לא הייתה איתי לא הייתי מתמסר לדיכאון הקיץ הישראלי ולא יוצא מהבית עד סוף ספטמבר, אבל כדי לתקוע בה מחסנית של זיכרונות נעימים מארץ ישראל אני מבין שאנחנו צריכים ממש לצאת מהבית.
מגוון אופציות לבילוי ישראלי
הרעיון הראשון היה לנסוע לאילת. אבא שונא את אילת (ויום אחד תקום ועדת חקירה שתבדוק איך עשינו לאילת את מה שעשינו לעזה). באוגוסט, השהייה באחד המלונות הצפופים באילת איומה אפילו יותר מאוגוסט, אבל מה לא עושים כדי לנטוע בלב הילדה אהבת מולדת?
אני כבר בטלפון מזמין טיסה וחדר בדרום השוקק ואז אנחנו שומעים בחדשות שנחתו כמה טילים באילת ובעקבה. אני יורד מהטלפון, הדבר האחרון שאני רוצה זה שאמא של נטאשה תראה אותנו בסי-אן-אן מתראיינים על איך אנחנו לא מפחדים וממשיכים את החופשה שלנו חרף כל ארגוני הטרור.
טוב, יש עוד אתרי בילוי מלבד אילת.
ניקח אולי איזה צימר בגליל. יש לי חברים טובים בכפר גלעדי שלא ראיתי הרבה שנים וגם האריה בתל חי לא זר לי. תוך כדי אריזה לקראת הפלישה לצפון, אני שומע ברדיו שיש אירוע-פיגוע בצפון, בגבול הידידותי שלנו עם לבנון. אין לי שום עניין שאמא של נטאשה תראה אותנו בפוקס ניוז מספרים באומץ ובשלווה כיצד אנחנו רגועים וששום נסראללה לא יקטע את החופשה הצפונית שלנו!
אחרי שאילת והגליל נחשפו כמסוכנים, עלה הרעיון של ירושלים השלמה. נטייל בשוק של העיר המזרחית, אולי נשלשל איזה פתק לכותל שכתוב עליו "אלוהים שמור על אילת והגליל", ויש גם את פסטיבל "חוצות היוצר". יהיה נחמד.
אני מברר לגבי שעות היציאה של רכבת ישראל ואז מגיעה הידיעה על תאונת הרכבת המחרידה. שבעה הרוגים. לא, אני לא מוכן לקחת על עצמי את האחריות הזאת, אפילו שאמא של נטאשה לעולם לא תשמע על תאונה אווילית של רכבת ברשתות הזרות שמדווחות רק על אסונות גדולים.
אנחנו נשארים בבית, רואים קצת את האבא שרצח את שלושת הילדים שלו, בטלוויזיה היחידה בעולם שבה מגישי החדשות אומרים לא רק מה קרה, אלא גם מה הם צריכים להרגיש. וזה הצליח להם. אנחנו עצובים. נטאשה מנסה לעודד את רוחי ואת רוחה ומציעה שנלך לים. עד כה לא היו פיגועים בים, לא טילים וגם לא תאונות רכבת.
בצהריים לוהטים ככבשן אנחנו עולים על המזדוש לכיוון הים התיכון ופנינו לשלום. לוקח לי שעה למצוא חניה ובסוף אני נכנס לחניון של "הילטון" (אני אשאיר שם מאה שקל כשאחזור). מסע כומתה עם כל הציוד אל חוף הילטון. החוף מלא כיסאות נוח לא נוחים שעליהם רובץ רוב העם הצרפתי.
אנחנו שוכרים שני כיסאות (24 שקל). הילדה רעבה ואני עומד בתור הארוך והערום כדי לרכוש לה צ'יפס שמנוני (60 שקל. לדעתי הצ'יפס היקר ביותר בעולם). כדי להצדיק את ההוצאות, אנחנו נכנסים למים ותופסים איזה גל חביב עם תוספות של קליפות אבטיח, כנפונים ונגיעות של שקיות קטשופ קטנות.
אנחנו חוזרים לחול, שלשמחתנו הוא עדיין שם. המציל, שלא סותם את הפה לרגע וצורח כדי להתגבר על המוזיקה הלטינית בפול ווליום, שואג שהחוף נסגר לרחצה עקב מחסור במצילים, כלומר מחסור בעצמו, שהרי הוא עצמו מציל.
סרט נמתח בין דגלים שחורים, ובגלל שאין לי כוח להתאבל גם על הים, אנחנו חוזרים הביתה. גם הים היקר של תל אביב פלט אותנו, ומעניין אם הים הוא הוצאה מוכרת.
למחרת, אחרי שהארץ שלי נסגרה על הילדה האמריקאית מכל הכיוונים, נסענו לרחוב שינקין, מעוז השמאל והכי רחוק מהשכול, בתקווה שאולי שם ייתנו לנו מנוחה ושמחת חיים. ליד הפיצרייה "עגבנייה" קלט אותנו איזה צלם פפראצי, אולי אפילו בוצ'אצ'ו עצמו, ואם יש דבר שהילדה
שלי באמת שונאת בגילה ובמעמדה זה להצטלם. אפילו לי היא לא נותנת לצלם אותה.
וכך, מה שהיה צריך להיות טיול קניות ב"קרנבי סטריט" של תל אביב, הפך למשחק מחבואים וילדה שבורחת מבשורה ולבסוף נכנסת לחנות תכשיטים ואם היא כבר שם - מדוע שלא תעשה לה עוד חור באוזן, ולו כדי להרוויח זמן מסתור מהצלם השאפתני. ובהחלט יש מצב שחור הוא המזכרת הנכונה שיכול עולה רגל לרכוש בארץ הקודש לפני שהוא חוזר לארץ פחות מחוררת.
נשאר לנו עוד שבוע לחפש בילוי לא מפחיד בארץ, שלא רק אוכלת את יושביה אלא גם מקיאה אותם. אולי ניסע לגני התערוכה ונפלוש שוב בסודיות לחדר ההלבשה מאחורי הבמה הגדולה. אולי הטוסיק של ליידי גאגא עדיין שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם