הורדת ביפ: ממש לא בכיף
היום שבו תסיר הוט את ביפ יהיה אחד הימים העגומים בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל ובו אדע שאין לי מה לחפש יותר בכבלים
ביפ לוח שידורים חדש יוסי צבקר
כשרבים ממכריי המירו את דתם, והעמידו תחת פלאזמותיהם הנוצצות את הממיר האלגנטי, זריז תגובה וההייטקי של הלוויין הפוזיטיבי, אני נשארתי בהוט. גם כשאצלם כבר אפשר היה להקליט, להעביר קדימה/אחורה/פאוז, לדלג מעל פרסומות וקדימונים מייגעים, נותרתי בהוט.
אפילו כשסיימתי לפענח את כל תיקי הרצח ב CSI (לרבות לוס-אנג'לס, לאס-ווגאס ומיאמי – בקרוב כנראה גם CSI ממפיס-טנסי ורמת-גן, יזראל), את הוט לא עזבתי. אפילו לא חשבתי לעזוב. למה? כי בהוט יש את ביפ. לא בתשלום נוסף ולא כחלק מחבילת אקסטרה. כמצטרך יסוד, חלק ממוצרי הבסיס בסל הקניות הטלוויזיוני.
געגועיי למונטי
כמו רבים לפניי, גם הדייטים הראשונים שלי עם ביפ היו גרועים ביותר. לא הסתדרתי טוב עם התפאורות המחופפות, הטקסטים המרושלים, ניבולי הפה, ואווירת המתנ"ס. מה לעשות, כנראה שאני בחור עם סטנדרטים נוקשים וטעם אליטיסטי. פעם אפילו ידעתי בעל פה את מולייר ומונטי-פייטון. שבוע אחרי שבוע מצאתי את עצמי צורך הומור וסאטירה איפה שלא מזלזלים בצופה: מעל הבמות המכובדות של הערוצים המרכזיים, שם יודעים איך להגיש מעדני יוקרה מהוקצעים ומסוגננים, בלי פגמים ובלי תאריך תפוגה.
אלא שעם הזמן חלחלה לתודעתי תובנה מאד לא משעשעת. כל כמה שיכריזו על עצמן כתכניות סאטירה, גם "ארץ נהדרת" וגם "תכנית הלילה" של ליאור שליין
לא ממש הצחיקו אותי. מהראשונה חדלתי לצחוק מאז שגנזו שם את אומלטה, ואת תמונתו של השני גזרתי והדבקתי במילון שלי, תחת הערך "שביעות רצון עצמית". לא רק שהן לא גרמו לי לחשוב או להתעצבן על מצבנו, שהרי זו תכליתה של הסאטירה, הן אפילו הפכו אותי סופית לשק תפוחי אדמה הרובץ על הכורסא מול המרקע המרצד.
נשארנו עם "מועדון לילה" של ארז טל (שהיה ונותר לדעתי השנון והמבריק מכולם). זו אמנם תכנית מצחיקה מאד, אבל היא לא סאטירה. לזכותה ייאמר לכל הפחות שהיא גם לא קושרת לעצמו כתרים מיותרים, ואולי זה מה שהופך אותה למוצלחת. מה לעשות, חשבתי, כנראה שמוצר נשכני באמת לא יכול לצאת מלב הממסד הרפרטוארי.
לילה בכיף
סלמוניקו נציג גרינפיס
כמה ממכריי נשואי האף, לא הבינו מה אני מחפש בערוץ שכל כולו "ערומות", "תאומות סיאמיות", "זאת עם הדוגי", כלב אחד מדבר, מועמד לראשות ממשלה, פתיח גראפי, ובאסם זועמת זכרונו לברכה. בשיחות הנזיפה על טעמי הטלוויזיוני הקלוקל, עלו בהגרלה הביטויים הבאים: "תת רמה", "וולגאריות", "בדיחות פיפי-קקי", "גסויות", "הומור זול" ו"דביליות קטלנית".
לא התעצלתי. פתחתי את המחברת הישנה מהקורס "הקומדיה בתיאטרון הישראלי", שם הסביר לנו דוקטור נכבד שאלו בדיוק הביקורות שהוטחו במחברי הסאטירה הגדולים של ישראל בראשית דרכם: חנוך לוין, למשל, ואפילו חבורת סחב"ק ו"ניקוי ראש". פרופסורית נחמדה אחרת, ששמה את כולם בכיס הקטן, הסבירה לי שכך נראית פארסה אמיתית, וככל שהיא מעוררת אנטגוניזם אצל אנשי תרבות אניני טעם, כך יש למהר ולרכוש כרטיסים.
שפה טלוויזיונית ייחודית וסוחפת
האחות הקטנה צילום: נעם וינד
מטבעו של אוונגרד מחדש הוא לעורר בתחילה התנגדות, אי נחת ורתיעה. עד היום יש מי שרואים ב"לילה בכיף" למשל מוצר רדוד וחלטוריסטי. שיהיה להם בכיף. מי שוויתר על המניירות, יודע היטב שאם יש היום במדבר הטלוויזיוני נווה ירוק אחד של תעוזה, חוצפה ומקוריות, תמצאו אותו בביפ. זהו אולי המרחב הטלוויזיוני היחידי שבו הכותבים באמת מחדשים משהו, וששגרת יומם איננה כוללת קופי-פייסט של פורמטים מחו"ל או גרסאות כיסוי מהוהות למה שכבר ראינו.
יש לי יסוד סביר להניח שכל פוליטיקאי היה מוכן לשים כסף טוב כדי שיחקו אותו ב"ארץ נהדרת", אבל ברכיו היו משקשקות לו היו נטפלים לדמותו ב"רצועה". אני מוכן להמר שכל סלב ישראלי בהתהוות מתאווה לבדיחה קטנה על חשבונו באולפן המהודר של "מצב האומה", אבל לא היה רוצה להתגלגל למרתף העינויים של "האחות הקטנה". זה מה שהופך את תכניות האולפן של ביפ לסאטירה אמיתית. והעובדה שלמרות הריטואלים הקבועים, הפאנצ'ים הצפויים והקאטצ'-פרייז השגרתי, עדיין כל תכנית שונה מקודמותיה ומעמידה רף חדש של סקרנות וגילוי, הופכת את ביפ, לעניות דעתי הבלתי מקצועית לאלתר, לדבר החשוב ביותר שקרה להומור הישראלי מאז "קרובים קרובים", וליצרן העיקרי של הומור ישראלי מקורי וחתרני.
ידעו נא פרנסי הוט ומקבלי ההחלטות: ביום שבו על ערוץ מספר שש יתמקם ערוץ טלוויזיה אמריקאי, צפו לטלפון מלקוח נאמן, שיבקש לבטל את המנוי. וגם את הקנס לא תרוויחו ממני, כי בדיוק החודש גמרתי את תקופת ההתחייבות. שיהיה לכם המשך צפייה. בלעדיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם