שתי ידיים שמאליות
בשיטתיות ובעקביות, מצליח כמעט כל קמפיין של השמאל לבסס את האדישות הציבורית כלפיו או לעורר אנטגוניזם נחרץ
קחו למשל את מרצ, המשקיעה בימים אלה אנרגיות ומשאבים במבצע לגיוס מתפקדים חדשים. בסוף השבוע, נתבשרנו כמעט מכל כלי תקשורת בדבר התפקדותו של הסופר עמוס עוז למפלגה. באתר האינטרנט של המפלגה הוקדש לאירוע מקום נרחב, לצד הדיווח על הצטרפותם של החברים החדשים: עמוס לויתן, נילי אושרוב, יהושע קנז, ויודית שחר. אכן, חיזוק מרשים.
אלא שכעת יש לשאול, מהו בדיוק ערכם האלקטוראלי של הכוכבים החדשים? האם בכוחם להעניק למרצ את הדימוי שהיא מבקשת לגבש לעצמה, לפחות בהצהרותיה, כתנועה חברתית, הרגישה לשכבות החלשות בחברה? מבלי לזלזל במעמדם של עמוס עוז וידידיו מעולם השירה והסיפורת, סביר להניח שההתרברבות המוחצנת ברכש החדש, דווקא מעצימה את התדמית שדבקה במרצ כמפלגה מתברגנת ואליטיסטית. לעומת זאת, לתמונה צנועה של ג'ומס עם מתפקד חדש, אנונימי, עובד בתחנת דלק מקריית מלאכי או פועלת במפעל עופות בקריית שמונה, עשוי היה להיות ערך תדמיתי רב יותר.
באתר הקמפיין, תחת הכותרת המבטיחה "מרצ חורשת את הארץ", מופיעה רשימת הישובים שבהם ערכו ראשי המפלגה חוגי בית ומפגשים עם פעילים. תמצאו שם כמה קיבוצים, ולאחריהם את רעננה, רחובות, מושב גני יהודה (ליד קריית אונו) וכמובן תל אביב. בפשטות, בדיוק אותם מקומות הנתפסים בציבור הרחב כמחוזות המובהקים של נינוחות, בורגנות ושובע. גם התמונות המצורפות לדיווחים מנבאות רעה: מעגל חברים על הדשא, על אבטיח ושתייה קלה, משוחחים בנחת על פוליטיקה ותרבות, ונהנים מהבריזה הצוננת.
מדוע שלא ייצא מסע החריש לעיירות הפיתוח, לשכונות המצוקה, ולכפרים הערביים? ואם אכן יצא, מדוע אין באתר תמונות של ג'ומס והורוביץ, מתרוצצים בחמסין עם אגלי זעה על המצח ועיגולים רטובים על החולצה, בשיחה עם פועלים ליד שער המפעל, מחלקים פליירים באזורי תעשייה, משוחחים עם יגיעי הכפיים ברובעי המוסכים והסדנאות המיוזעות? משום שאת המחוזות האלה נוטה מרצ להשאיר, לפחות בתודעה, לסניפי הליכוד ולגני הילדים של ש"ס.
ואם המפקד של מרצ הותיר אתכם אדישים, מהקמפיין החדש של חזית הסירוב התיאטרלי קשה להתעלם, ועוד יותר קשה שלא לגחך למשמע פטפוטי הסרבנים ברדיו ובטלוויזיה: בעוד מחזאי אחד מסביר שמחברי המכתב לא רוצים להיות עבריינים על פי החוק הבינלאומי, חברו השחקן מתגאה בכך שעבר על החוק וישב בכלא כסרבן גיוס והשני חתום על המחזת משפטי הסרבנים בפסטיבל עכו. דרמטורגית אחת מסבירה שהתיאטראות לא אמורים לפעול מחוץ לגבולות הארץ, ואילו חברתה דווקא מתפארת בנסיעותיה עם התיאטרון, במימון הציבור, לפסטיבלים בלונדון, בלוס אנג'לס, בברלין, בבייג'ינג ובסידני, בעוד ידידתה מצהירה שהיא משתוקקת להופיע ברמאללה.
על השאלה הפשוטה, האם ראוי לגרור מוסדות ציבור, על נכסיהם, עובדיהם, מנהליהם ולקוחותיהם, למאבק אידיאולוגי המבוסס על מצפונם האישי, איש מהם לא ידע לענות. התוצאה, כמובן, היא תגובת נגד חריפה: ביטולי מנויים, הוקעה פומבית כלפי מופע הסירוב הסלקטיבי, וגל אדיר של אמפתיה ציבורית לעיר אריאל, לתושביה, ולעומד בראשה.
כמה מחותמי המכתב התגוללו בזלזול על שרת התרבות, שקבעה כי אין לערב פוליטיקה בתרבות. כמצופה, הם דיברו בלהט על תרבות, מחאה ומחויבות אינטלקטואלית, וסיפרו על מורשת של אנשי רוח והתנגדות למשטר. לו היו טורחים לרדת לסוף דעתה, היו מבינים כי השרה התכוונה לרעיון פשוט ביותר: כפי שהיא, כשרה המופקדת על הקצאת מימון
בצעדם הילדותי, ובעיקר בתגובתם הפזיזה לדברי השרה, פתחו האמנים במו ידם את הדלת להתערבות ממשלתית בעשייה האמנותית בישראל, משום שלשום נבחר ציבור אין מנדט להוסיף תקציבים למוסדות שעובדיו מסרבים במוצהר לתת שירותים לאזרחים משלמי מיסים. החכמים שבין חותמי המכתב כבר הבינו לאיזה פלונטר הכניסו את עצמם ואת הממונים עליהם, ומשכו את שמם מן היוזמה.
ערב חידוש המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים, היינו מצפה לאיזה קמפיין נמרץ להכשרת הלבבות בציבור הישראלי. אלא שמפלגת השמאל הבולטת בישראל שקועה בשלאף שטונדה, וארגוני השמאל יושבים על המרפסת ומשליכים ביצים על עוברי אורח. בנקודה ההיסטורית שבה היה עליהם להתגייס ולמצוא נתיבות אל אהדת העם, מעדיפים דוברי השמאל להבאיש את עמדתם בציבור, ועוד מתבשמים מנפיחותיהם העצמיות באקסטזה נרקיסיסטית.
שוב הצליח השמאל הישראלי לגלגל את הכדור לשערו ולתקוע גול עצמי לתשואות יריביו. הבשורה הטובה היא שמהרגלים ישנים קשה להתפטר, ולעוקבים בהתמדה אחרי הפרופגנדה השמאלנית, צפויים עוד מופעי בידור מרהיבים של שלומיאליות לתפארת. מהרו ורכשו כרטיסים, הולכים לרוץ פה קטעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם