אחת-אפס לטרור מול אובמה
הכומר האמריקאי שאיים לשרוף ספרי קוראן הוא אולי טיפש גדול, אבל חושף אמת מכוערת: אמריקה של אובמה מצטיירת כאומה בעלת ממשל פחדני, המוכן לוותר על ערכיו אל מול איומי הטרור
בתגובה להתנגדותם של מרבית אזרחי ארצות הברית, שחשו נפגעים עד נימי נשמתם הדקים ביותר לנוכח התכנית להקים מרכז דתי אסלאמי בקרבת הגראונד-זירו, בחר הנשיא האמריקאי להתערב, ולגונן בלהט רב על חופש הפולחן הדתי. למרות שאיש מעולם לא איים על חופש זה, ורבים אף הציעו אתרים חלופיים להקמת המרכז הדתי, החליט הנשיא האמריקאי לנקוט עמדה "חוקתית" וקורקטית. הוא הטעים שחופש הפולחן הדתי הוא מערכי היסוד של האומה האמריקאית, והסביר באריכות שיש להגן עליו דווקא בשעת מבחן קשה, כאשר הדבר איננו נוח. תחושת העלבון הצורם שהביעו מרבית אזרחיו לא נתפסה בעיניו כגורם שיש להביא בחשבון בוויכוח הציבורי. הקריאה לביטול התכנית, קבע, לא תצא מלשכתי.
מסיבה זו ציפו אחדים שהנשיא אובמה יגן גם על חופש הביטוי של הכומר ג'ונס, אזרח אמריקאי שווה זכויות. כמו חופש הפולחן, גם על חופש הביטוי יש לגונן, במיוחד כשהדבר איננו נוח, ובעיקר כשהוא מציב אתגרים מוסריים וערכיים. כמה ממחברי הטורים בעיתונות האמריקאית, אף המליצו לנשיא לנזוף במאיימים ברצח, במקום באזרח אמריקאי המממש את חופש הביטוי המובטח לו בחוק. חלקם עדיין תמהים כיצד קורה שהנשיא גוער בכומר התימהוני אל מול מצלמות הטלוויזיה, אך לא זועם בפומבי על אנשי דת המאיימים לפתוח בג'יהאד עולמי ולטבוח בחפים מפשע בגלל מעשיו של איש סהרורי המנהיג כנסייה זעירה בפלורידה.
תחת זאת, קורא היום הממשל האמריקאי לאחד מאזרחיו שלא לממש את זכותו האלמנטרית ביותר. אישים רמי דרג טלפנו לכומר והפצירו בו שיוותר על מפגן המחאה. מנהיגי האומה גינוהו בתקשורת בטרם הדליק גפרור. משפטנים בכירים החלו לגבש בתקשורת את הקייס של "ארצות הברית של אמריקה כנגד טרי ג'ונס" בחשד להפרת הסדר הציבורי וסיכון חיי אדם. היו אפילו מי שפנו למכבי האש בעיירת מגוריו של ג'ונס, על מנת שימנעו את קיום המפגן באמתלה קלושה של חשש מהתלקחות שריפה.
כמו רבים באמריקה ובעולם כולו, גם אני סבור ששריפת כתבי קודש היא פעולה פסולה וגועלית, המעידה יותר על השורף מאשר על השרוף. אולם גם מתנגדיו הגדולים ביותר של הכומר ג'ונס מודים ששריפת הקוראן עומדת במבחן חופש הביטוי לפי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית.
בדיוק משום כך נהפכו על פניהם פסקי דין שהרשיעו מפגיני שמאל בגין שריפת דגל הלאום האמריקאי בשנות השמונים. ג'ורג' לי ג'ונסון, אקטיביסט בליגה הקומוניסטית המהפכנית הצעירה, שרף את דגל ארצות הברית במהלך הפגנה בדאלאס, טקסס. הוא נעצר והורשע בגין פגיעה בסמלי הלאום והפרעה לסדר הציבורי. לאחר סדרה של ערעורים, זיכה בית המשפט העליון בוושינגטון את ג'ונסון, ביטל את החוקים האוסרים על השחתת דגל הלאום, וקבע שהבערתו, קריעתו וחילולו בפרהסיה מהווים אמצעי לגיטימי להבעת עמדות, ולפיכך מוגנים בחופש הביטוי. זה מכוער, זה מעליב, זה פוגע עמוקות ברגשות הלאומיים – זה אף עשוי להיות מנוגד לאינטרס הציבורי – אבל זהו חופש הביטוי, לטוב ולרע.
אותו הדין אמור היה לחול גם על הכומר מפלורידה. אולם במקרה הנוכחי, בוחר הממשל האמריקאי לוותר על מימושה של חירות יסודית באתוס האמריקאי,
טרי ג'ונס הוא אולי טיפש גדול, אבל במעשהו הטיפשי הוא חושף אמת מבהילה ומכוערת: אמריקה של אובמה מצטיירת כאומה בעלת ממשל פחדני, המוכן לוותר על מימוש ערכיו אל מול איומי הטרור. קל להבין את מי שהרימו גבה למשמע נאומו של הנשיא אובמה, שהבטיח כי "לא נקריב את החופש היקר לנו ולא נתכופף תחת קירות החשדנות ואי האמון". חירותו של אזרח אחד אכן הוקרבה, ומישהו מיהר לכופפו תחת קירות האיומים.
"מי שאינו מסוגל לסבול את חופש הביטוי של זולתו, אינו יכול לבוא בכפיים נקיות בתביעה לממש את חופש הפולחן שלו", אמר הכומר ג'ונס. לי זה נשמע הגיוני. שריפת ספרי קודש הינו אקט דוחה, אבל הוא מייצג אזרח בודד וככל הנראה לא שפוי במיוחד. מאידך, הפעלת מכבש של לחצים מצד הממסד במטרה למנוע מאזרח לממש את חופש הביטוי בגלל החשש מנקמה – שכל בר דעת מבין שתבוא בכל מקרה – היא כבר סימן מדאיג, המעיד על שקיעה ערכית, ולא על עוצמה מוסרית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם