העין העקומה של ישראל היום
בחינמון של אדלסון מנסים להטעות את הקוראים: לא רק אסופת מאמרים נגד נחום ברנע, אלא קמפיין שלם נגד ידיעות אחרונות
דן מרגלית לא זקוק להגנה מפני איש. הרקורד שלו גלוי לכל. יש המכבדים אותו על התנהלותו, ויש המבקרים אותו עליה. כידוע, מרגלית אינו כבד פה, ונוכחותו המסיבית בטלוויזיה מאפשרת לו להגן על עצמו, אם נפגע.
נחום ברנע, חתן פרס ישראל, הוא כתב מחונן ועיתונאי דעתן, אך אינו "רב מג", כדוגמת דן מרגלית, וסביר להניח שאיננו מתחרה במרגלית על שליטה בטריטוריה תקשורתית. מדוע אפוא נזעקים כתבי ישראל היום למלחמה אישית בנחום ברנע באמתלה שהם בעצם יוצאים להגנה על דן מרגלית?
במשחקי כדור נהוגה טכניקת "העין העקומה" כדי להטעות את היריב: הוא אמור לחשוב
שכוונתנו למסור את הכדור לצד ימין, אך האמת היא שאנו מוסרים את הכדור דווקא שמאלה.
גם המתבונן מן הצד יכול להבין שכתבי "ישראל היום" פועלים בטכניקת העין העקומה: לנו נראה שהם מתכוונים להגן על דן מרגלית ולפגוע בנחום ברנע, אך האמת שונה לחלוטין.
כלב השמירה מכשכש בזנבו
למלחמה הזאת יש פן כלכלי ופן פוליטי: הפן הכלכלי מבקש לקבוע מי ינצח כלכלית ויזכה בנתחי פרסום "שמנים" יותר. הפן הפוליטי מבקש להגן בכל מחיר, לאו דווקא על דן מרגלית, אלא על בנימין נתניהו. הסיבה למאבק האישי נגד ברנע פשוטה ביותר. היא נקראת "ידיעות אחרונות". ישראל היום לא מבקש את ראשו של ברנע. הוא מחפש את ראשו של נוני מוזס.
למלחמת העיתונים יש עוד פן. ידוע לכל שלרוב העיתונאים יש אג'נדה. בעיתון פלורליסטי יש קיזוז הדדי של בעלי אג'נדות מנוגדות.
בעיתון מגמתי וחד כיווני – אין אג'נדות מנוגדות. יש רק אג'נדה אחת. דהיינו – כלב השמירה של הדמוקרטיה נובח רק לצד אחד ומכשכש בזנבו לצד השני. כך נפגעת זכותו של הציבור לדעת.
לא צריך להיות פרנואיד כדי לנחש מה יקרה אם איש יקר, תרתי משמע, ירכוש נוסף על החינמון שברשותו גם שליטה במקומונים, בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה. סביר להניח שפניו של דן מרגלית ייראו וקולו יישמע. השאלה היא מה יהיה על ה"נחום ברנעים" של התקשורת? והכי חשוב: מה יהיה עלינו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם