רצח הילדים בנתניה – מישהו במערכת כשל
המקרה של האב שרצח את שלושת ילדיו אינו עוד ביטוי לאלימות החברה הישראלית, כיוון שהוא אינו נמצא על שום סקאלה אנושית מוכרת
הרי זה אבא שלהם. הוא אמור לשמוע את תחנוני ילדיו. מה הם יודעים, הילדים הקטנים הללו, על מחלת הנפש שלו? על כך שאמם ניסתה לזעוק את זעקתם ולשכנע את מחלקת הרווחה של כפר יונה שלא לאפשר לו להיות לבד עם שלושת הילדים? אבל איש לא שמע אותה.
מחלת נפש היא עניין מורכב. במקרים רבים נראים הלוקים בה כאילו הם מתפקדים כרגיל. העובדים הסוציאלים שאישרו לאיתי להיות לבד עם ילדיו לא ראו, לא אבחנו, או גרוע מכך - לא הבינו לאן זה יכול להוביל.
מחלת הנפש של איתי שבגינה אושפז לא אחת בבתי חולים פסיכיאטריים לא הייתה סוד. בקיבוץ יראון, בו גדל, אחרי שאומץ על ידי זוג ממייסדי הקיבוץ, הכירו את עברו הבעייתי. הוריו כמובן. גם גרושתו. ולמרות זאת הפקידו בידיו חיים של שלושה ילדים עם שיער שחור וחיוך ענקי, שבטחו בו שישמור ויגן עליהם. הרי הוא אבא שלהם.
אבא החליט שחייהם יהיו מאחוריהם
בלילה שבין שישי לשבת הפך האב הזה למפלצת שרוצחת את ילדיה. איך ייתכן, שואל את עצמו כל מי ששומע לראשונה על המקרה, שאבא ירצח את ילדיו, אחד אחרי השני? ידקור למוות ילד אחד, יעבור לילד השני, ימשיך לשלישי? בלי לעצור, בשיטתיות ובנחישות מזעזעות?
ואכן, זה לא ייתכן. אבות אינם רוצחים את ילדיהם, אלא אם כן מסתתרת במעמקי נפשם אישיות פסיכופטית, שרוב הזמן הם מצליחים להסתיר אותה היטב. המקרה המחריד הזה אינו עוד ביטוי לאלימות החברה הישראלית, כיוון שהוא אינו ממוקם על שום סקאלה של התנהגות אנושית מוכרת, אף שכבר היו מקרים שאבות רצחו את ילדיהם.
המקרה
הזה הוא כן ביטוי, לפחות על פניו, לחוסר מקצועיות גובל ברשלנות של המערכת שאמורה להגן על ילדים שכאלו מפני אבות שאסור לאפשר להם להיות לבד עם ילדיהם.
שלוש גופות קטנות, מכוסות בסדין לבן, נישאו על כפיים מביתו של איתי בן-דרור. שלושה ילדים קטנים, בחופש הגדול, עם חלומות ותוכניות והמון חיים שהיו עוד לפניהם, עד שאבא שלהם החליט שמעכשיו חייהם יהיו מאחוריהם.
וגם חייה של אמם, של סבא וסבתא שלהם, של כל המשפחה המורחבת. שלושה ילדים קטנים שאמרו להם שהשבת הזאת הם אצל אבא, כי זה התור שלו, אז הם הלכו אליו, ולא שבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם