השיבה לאפריקה: סיפורים מטנזניה (חלק א')
שישה חודשים תכנן זהבי מסע לסוואנה של טנזניה. כמה שבועות לפני הנסיעה התגלו בגופו תאים ממאירים ושינו את התכניות. כמה ימים לאחר הניתוח הוא טס לפגוש אריות ופילים
העסק דפק כמו שעון דיגיטלי, הפסדתי רק עשרים דקות מתחילת החצי השני. בטרקלין ישבו עוד משוגעי כדורגל, היו צעקות, קריאות עידוד, נשנושים (אחלה סלט אבוקדו וסלט טונה), הייתה הארכה, היה מתח היסטרי, התוצאות ידועות.
ב-1:20 לפנות בוקר המראה בנתיבי אוויר אתיופיים לכיוון אדיס אבבה. המושבים הצרים בלתי נסבלים, אני במושב משולש עם עוד שניים בגובה ממוצע 1.90 מטר וכתפיים ברוחב ארון קיר. כדור בונדורמין מציל אותי, ואני חצי מעולף.
נחיתה באדיס אבבה והמתנה של כמה שעות בשדה התעופה למטוס הבא בדרך לשדה התעופה קלימנג'רו עם חניית ביניים בניירובי, קניה.
אנחנו ארבעה. אחרי טיפול מהיר בביקורת הגבולות ובמכס (הלוואי עלינו בישראל) אנחנו נושמים אוויר טנזני צח. המדריך-נהג שלנו צפניה, שחור מקומי חייכן, ממתין לנו עם שלט "קבוצת מקסי" מחוץ לשדה. הרכב שלנו-טויוטה לנד קרוזר חדישה ומאובזרת, לתפארת הספארי שבדרך.
התחנה הראשונה: מחנה אוהלים מרנבוי על שפת אגם מניארה, צמוד לשמורת טרנגירי. סמוך למחנה אנחנו נפגשים עם הזברות והגנו. "חיות ראשונות מימין", צועק מקסי, והצלם החובב אבי נכנס להתקף צילום של החיות, אפילו שמסבירים לו שבימים הבאים נראה אלפי חיות, שיירגע.
שקיעה נפלאה מעבר לאגם. על קו החוף צלליות של מאות בעלי חיים ועופות ענקיים יוצרות תמונת טבע פסטורלית כמו בגלויות ובספרי הצילום מאפריקה.
האוהלים חמישה כוכבים - יש מקלחת, שתי מיטות משובחות, כילה נגד יתושים, סבונים ריחניים, מגבות, מים מינרליים (אסור לצחצח שיניים במי ברז), ארוחת ערב מפוארת לאור נרות כאילו אנחנו בירח דבש. במקום הרבה תיירים, דיבור שקט, הכול עובד כמו שעון, נימוס מדהים של הצוות, כמויות מזון אדירות, בירה ויין בזיל הזול. הכול סבבה, קולות הג?ונגל נעימים הרבה יותר מהמוזיקה הצווחנית-בכיינית במסעדות תל אביב.
יום שלישי בבוקר. מתרגשים כמו ילדים לפני ההליכה לבית הספר ליום הלימודים הראשון בכיתה א'. רק נכנסנו לאזור החיות, ופיל ענקי התגלה במלוא הדרו. מקסי, שדר של מירוצי פורמולה בערוץ הספורט, נתן צעקה כאילו שומאכר האגדי מתהפך בסיבוב. המסע בארץ החיות החל.
להשתין ולצפות בזברות
כאן המקום להדגיש שכל מי שמגיע לאזורים נידחים באפריקה כדי לראות חיות חולם לצווח ראשון "אריה" או "נמר", ושוב אחרי שכולנו, כולל המדריך, עוסקים בחיפושים אחרי סימבה או בת זוגו נשמע קולו של מקסי "לביאה עם גור מימין, מאתיים מטר בין השיחים".
האמת שהלביאה הייתה מוסווית היטב בעשביו של הסוואנה, ונראתה די גרוטאה. חיכינו לאקשן - הוא לא הגיע - והמשכנו הלאה.
שמורת טרנגירי שאנו מסתובבים בה היא שמורה בינונית עם מבחר ענקי של אלפי זברות וגנו, שמשמשים טרף לאריות ולטורפים אחרים. אחרי כמה שעות חיפושים הגיע זמן האקשן האמיתי: כמה מכוניות עמדו מול אריה ובת זוגו, שעשו מצוות פרו ורבו בלי לדרוש תשלום. אשכרה סרט כחול. רק תנועות פזיזות ורעש מצד אחד הצופים גרמו לסימבה שחור הרעמה, שנראה אריה כמו בסרטי טרזן, לנהום נהמות זעם מקפיאות ולהתקדם בתנועה מאיימת לעבר מכוניות הצופים הנלהבים.
הייתה תדהמה לרגע, ואז הסתובב האריה, ובצעדים של מלך הפנה את גבו, צעד לעבר ואדי ונעלם בסבך. גולי הדייג הצליח לתפוס תצלום מרשים של האריה מאחור, ובו בולטת תנועת אשכיו המדולדלים לתפארת אריות אפריקה.
אחרי שקלטנו עוד מבחר בעלי חיים חזרנו למחנה. זה יישמע מוזר, אבל תמונה מופלאה נתגלתה לעיניי תוך כדי השתנה מבעד לחלון: במרחק כמה עשרות מטרים עדר זברות רועה באחו. איפה בעולם אדם יכול לעמוד ולהשתין ולהזין את עיניו בעדר זברות מקסימות המזינות את עצמן בשיחי הסוואנה?
יצאנו לטייל לכיוון האגם. צפניה מדריכנו המסור מוציא לנו שורשי שיחים מהאדמה ומציין למה כל שורש נועד-מריפוי צרבת עד שיפור מערכת השתן. הוא מזהה כל עקבה בחול, נותן לנו תיאור מפורט מהיכן הגיעה ולהיכן הלכה, הוא לא מחמיץ שום גוש חרא, ונותן הסבר מרשים מי החיה, מה אכלה ומתי.
אנחנו צועדים, אוחזים ביד מקלות שהוא סיפק לנו - מקלות שלוחמי המסאי נוהגים לאחוז כשהם רועים את עדריהם או סתם עושים סיבוב בשטח. אפילו שכולנו חיוורי פנים ועור, לרגע אנחנו מרגישים לוחמים דגולים של השבט האגדי, ונראה איזה אריה, גנו או נמר יעז להתקרב אלינו.
צועדים על אדמת המלח שהופכת להיות בוצית ומעצבנת. לאורך האגם אלפי ציפורי טרף, פליקנים, חסידות, פלמינגוס מרחפים באוויר. ציפורי הטרף נוחתות מדי פעם לאסוף פגרי דגים, השמש מתחילה לנחות לכיוון ההרים, החבורה ממשיכה לכיוון כפר דייגים הנמצא כקילומטר צפונה.
האמת, אני לא ממשיך אתם כי אין לי חשק להגיע למקום שאולי אינני רצוי בו. חזרתי לבד, נהנה מקולות הציפורים והחיות הקטנות שבשטח. גולי הדייג גילה אצל עמיתיו למקצוע כמה דברים חדשים, ובהם שיטות שימור דגים, שעל פי עדותו טעמם היה בכלל לא רע. הדייגים משתמשים בשיטות פרימיטיביות, אבל מביאים פרנסה.
אגב, מחירם של הדגים שאכלו החבר'ה היה, לא תאמינו, שלושה שקלים. וואו.
לא כמו הישראלי המצוי
ביום הבא אנחנו במסע לעבר שמורת אגם מניארה, שם היינו אמורים לפגוש אריות על העצים. אריות לא מצאנו, אבל מצאנו אלפי בבונים שצעדו בשיירות מאזור לאזור. עוד היו לנו מפגשים מרגשים כמעט ראש בראש עם פילים פצפונים, בינוניים וענקים, זעפנים, שלפחות אחד מהם הוריד עץ לנגד עינינו המשתאות. כמו ילדים צייתניים אנחנו חונים לארוחת צהריים שהוכנה לנו בקרטונים. שלא כמו הישראלי המצוי, שומרים על ניקיון מוחלט, ואפילו, עד כמה שזה ייראה מוזר, מדברים בשקט יחסי, כדי שלא לעצבן את הטבע.
הטויוטה בידיו האמונות של צפניה מתחילה לנסוע לכיוון מחנה הנקרא "קסימה", שיש בו שבעה אוהלים, ובו נעשה את הלילה. הדרך מאובקת עם מהמורות. הגב שלי מנגן לי צרות בדרך, שני רכבים תקועים. נהגיהם, שאכלו אותה בגדול, חצי מיואשים, מחכים לישועה. כשרצינו לעזור אמרו שיסתדרו בלעדינו. כוס אומום, משחקים אותה מקצוענים עם כבוד. נסענו. האמת, גם אנחנו כמעט נתקענו, אבל לא נספר על פשלות.
קסימה הוא מחנה מופלא על גדות אגם קסום ששמו אייסי. התקלחנו, התארגנו ונהנינו מארוחת ערב מפוארת עם שירות הלוואי עלינו בארץ הקודש. ניקיון מופתי, עטלפים עשו סיורים ממש ליד הראש ובדקו את השטח, מדורה מגזרי עץ ריחניים הפיצה ניחוחות, שכחתי
היום שאחרי. הצוות יוצא לשבט פרימיטיבי בשם אדזבה, ובו כ-800 לוחמים ובני משפחותיהם. הם צדים את מזונם, קופים, ציפורים, אימפלות וכל מה שזז. אני מודה ומתוודה שלא בא לי לראות איך מחסלים חיות ועוד גובים בשביל זה תשלום, ונשאר במחנה.
החברים יוצאים למסע שמתיש אותם לחלוטין. לצוד הם לא צדו, אבל לעומת זאת ראו את אנשי השבט מעשנים גראס בכמויות וממסטלים את הכלבים שלהם, מדליקים מדורה כמו האדם הקדמון - באמצעות חיכוך עצים - ועוד כהנה וכהנה חוויות שתועדו למען ההיסטוריה במצלמה של החובב שהחל להשתפר.
ציוד הצילום החדיש הפיק כ-1,500 תצלומים , וגם גולי הדייג, צלם חובב, הוסיף את יצירותיו לאוסף ההולך ומצטבר, ובעזרת טכנולוגיות שלעולם לא אבינן התמונות מועברות ללפטופ שאני כותב בו. גם אם תהרגו אותי, אני לא מבין איך המכשירים האלו מתפקדים באמצע הג?ונגלים של טנזניה כאילו אנחנו יושבים במרכז ההיי-טק ברמת החי"ל.
כחובבי בצל סגול על סמוקט סלמון יצאנו לכפר שאחד המרכזים הגדולים בעולם לגידול בצל סגול נמצא בו. ראינו את העובדות המסורות עומדות בפוזה שאם ישראלי ממוצע עושה אותה, הוא נשאר גיבן לכל ימי חייו ונזקק לטיפול יומי בחוליות הגב ולכל המשחות המשככות כאבים הקיימות בעולם. תהרגו אותי אם אבין איך הנשים האלו עומדות שעות ארוכות, שותלות, קוטפות, מטפלות, והכול בשכר של כחמישה שקלים לשעה.
בלילה עשינו ארוחה מפוארת, אלכוהול, צחוקים. צפניה שלנו בכה מצחוק, וכל העובדים שהתקבצו מסביב התגלגלו מהשיחה שהתנהלה באנגלית חצי עילגת. המשך יבוא.
(הכותב, שלא כמו רבים מעמיתיו, נסע על חשבונו הפרטי, והמחיר המלא היה כ-5,000 דולר)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם