"פשיזם" בישראל – קריאה פופוליסטית
מדוע כל מי שמבקש למנוע את הישנותן של קריאות להטלת חרם על ישראל הוא פשיסט, וכל מי שחפץ בהחלתו של החרם הוא אדם נאור?
השיח הציבורי-אקדמי בישראל מתנהל כבר תקופה ארוכה במגמה חד-סטרית לחלוטין: זה מכבר הודיע שר החינוך גדעון סער על כוונתו לנקוט, בצדק מוחלט לדעתי, צעדים אופרטיביים שימנעו ממרצים הקוראים לחרם אקדמי וכלכלי על ישראל, להמשיך ולהחזיק במשרות אקדמיות הממומנות על חשבון משלם המיסים. מיד עם פירסום הידיעה, עטו על השר חוקרים בכירים מכל קצוות האקדמיה הישראלית וזעקו כאיש אחד נגד פגיעה פוטנציאלית בחופש הביטוי האקדמי ונכון לעכשיו – סער בחר לסגת.
מבחן המציאות מראה כי זהו למעשה חופש ביטוי במעמד צד אחד משום שכל מי שלא מתיישר בהתאם לנורמה המקובלת – מוצא עצמו מנודה אל מחוץ לברנז'ה האקדמית במקרה הטוב, וללא עבודה במקרה הגרוע יותר. רק אתמול התבשרנו על עשרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית שביקשו למחות נגד פיטוריו של ד"ר רן ברץ, מרצה בחוג לפילוסופיה, שזכה להערכה מקצועית רבה בקרב תלמידיו ועמיתיו, אך העסקתו הופסקה וזאת ככל הנראה על רקע השתייכותו הפוליטית, מאמרים אותם חיבר, ודוחות שלכתיבתם היה שותף. אך אבוי, כל אלה לא תאמו את המיינסטרים האקדמי. פלורוליזם? לא בבית ספרנו.
מדובר בתופעה רחבה ביותר כאשר בשנים האחרונות, כמעט מדי שבוע, תוכלו למצוא פה ושם כותבים המתייחסים לישראל כאל מדינה פשיסטית שמקדשת את ערכי הלאום על פני אלה של זכויות היסוד האחרות ובראשן זכויות האדם. מאחורי כל ההצהרות הללו עומדות שתי רעות חולות שראוי לתת עליהן את הדעת – הפופוליזם והצביעות.
בראש ובראשונה זהו הפופוליזם משום שבחינה אמיתית מעמיקה ואובייקטיבית של מאפייני העידן הפשיסטי יגלה בנקל כי הקשר בין מדינת ישראל לפשיזם הינו מקרי בהחלט. האם בנימין נתניהו מזכיר לכם בצורה כלשהי את בניטו מוסוליני ששלט באיטליה ביד ברזל ועשה כל העולה על רוחו? האם מתנגדי משטר נעצרים פה על ימין ועל שמאל ומוצאים להורג ללא עוול בכפם? האם מדינת ישראל של שנת 2010 היא מקום בו זכויות האדם נרמסות חדשות לבקרים?
התשובה לכל השאלות האלה היא כמובן שלילית, אך ישנם כאלה שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם ועושים שימוש מוטעה ומטעה במונחים שנזרקים סתם לחלל האוויר. הדבר המעניין ביותר הוא שההצהרות האלה מושמעות תדיר דווקא על ידי בני אדם שמכירים את ההיסטוריה הפשיסטית ובקיאים בקורותיו של הדוצ'ה. ואף על פי כן – דבקים בעמדתם. אלה אמירות
ונשארנו עם הצביעות, זוהי אותה תכונה הרסנית שאוכלת כל חלקה טובה בשיח הישראלי. אין ספק שכולנו חוטאים בחטא הצביעות בשלב זה או אחר בחיינו, ולא מדובר בחטא חד פעמי; אך חומרתו מקבלת משנה תוקף עת היא נתקלת בניגודים חמורים כל כך שדוקרים את העין ומקוממים את הלב.
כיצד ייתכן שהשמירה על זכויות האדם הפכה לחובה יחסית שמוטלת רק על מאיישי צדו האחד של המתרס – מדוע פעולת צה"ל לבלימת המשט הטורקי זוכה לגינויים חריפים אך תקיפתם המכוונת של החיילים על ידי "פעילי השלום" על סיפון המרמרה, אינה זוכה להתייחסות? מדוע המצור על רצועת עזה גורר אחריו אינספור מאמרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית אך כשמגיעה העת להתייחס לעצם שבייתו של גלעד שליט על ידי החמאס או שיגורי הקסאמים לעבר ישראל - העט או המקלדת יוצאים להפסקת צהריים? ולבסוף, מדוע כל מי שמבקש למנוע את הישנותן של קריאות להטלת חרם על ישראל הוא פשיסט, וכל מי שחפץ בהחלתו של החרם הוא אדם נאור?
זה מה שקורה כשהצביעות גוברת על השכל הישר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם