הרומן שלי עם פולנסקי
קווים לדמות האיש שאהב נשים קטנות וש"שם ידיים" גם על החברה בת ה-21 שלי, אי שם באילת של שנות השמונים
אנחנו יוצאים בסירת דיג מטרטרת לבדוק איזה אי. כולנו בבגדי ים, רק רומן בג'ינס צמודים וחולצה לבנה מכופתרת. רפי משקה אותנו בבירה. הים חלק והנשים שאיתנו יפות ושזופות. אני קופץ למים לצלילה (רפי נלסון היה מוזג לנו בירה לתוך השנורקלים כך שהצלילות שלנו היו מאוד קצרות ומאוד מסוכנות).
כשאני חוזר בחיים לסירה, אני רואה שהחברה שלי - ג', בת 21 וחטובה בצורה לא חוקית - מאוד מוטרדת. היא בעצם קרובה לדמעות כשהיא מספרת לי שרומן כל הזמן "שם עליה ידיים", שזה היה השם להטרדה מינית בימים ההם.
כשאני מתלונן על הבמאי בפני ארנון, ארנון אומר לי שהוא "שם ידיים" על כל אישה יפה ושצריך ללמוד לחיות עם זה. כשחזרנו לחוף, החלטתי לקחת את רומן לשיחה.
"זאת החברה שלי", אמרתי לו, "מה פתאום אתה מתעסק איתה?"
"ניסיתי", אמר פולנסקי, "אבל אם זה מפריע לך, תשכח מזה.
"אתה קצת אלים עם נשים, נכון?", החלטתי להרחיב את השיחה.
"כן", אמר רומן, "לפעמים".
"יכול להיות שאתה שונא נשים?"
"לא", אמר הבמאי, "אבל אני אולי אוהב אותן יותר מדי".
"יכול להיות שאתה הומוסקסואל?"
"לא", הוא אמר, "But I Like The Atmosphere"
בעברית : לא, אבל אני אוהב את האווירה שלהם. את הדרמה והאסתטיקה של הגברים שלפעמים לוקחים את כל הדברים היפים ביותר של המין הנשי.
אימצתי את התשובה הנפלאה הזאת, שהפכה להיות גם התשובה שלי בכל פעם כשאני מתבקש להביע דעה על ידידיי ההומואים.
לא זוכר מה עוד נאמר בשיחה הזאת, שהייתה בעיקר על סרטי פיראטים, אבל בסופה כמעט הייתי מוכן לתת לו את החברה שלי, רק שימשיך לספר את הסיפורים האפלים שלו באנגלית עם מבטא צרפתי-פולני, וכדי להיות מוקסם מהאיש הקטן עם האף הגדול היה עליי להדחיק לגמרי את העובדה שכבר אז הוא היה מבוקש באמריקה בעוון יחסים עם קטינה והיה מוכן לשלם חצי מיליון דולר לאמא שלה כדי לסגור את הסיפור הזה (הקפיטליזם ידע תמיד להמיר מעשי פשע בכסף, אבל לא לבקש סליחה).
פולנסקי רגיל לברוח
החדשות על שחרורו של רומן פולנסקי, אחרי שנה שבה היה במעצר בית משודרג בחווילה שלו שבאלפים, שימחו אותי מאוד, למרות שברור לי שאם סמנתה גיימר הייתה הבת שלי, הייתי מרסס אותו בתת מקלע, לא לפני שאני חותך לו את האף כמו שהוא עשה לג'ק ניקולסון ב"צ?יינה טאון".
ב-1977, סמנתה הייתה לכאורה בת 13 כשפולנסקי לכאורה תקף אותה מינית. זה היה בבית של ניקולסון. גם אנג'ליקה יוסטון הייתה שם (ואחר כך שוחררה בערבות כשהודתה באחזקת קוקאין).
זה היה לילה קשה. "אם הייתי רוצח מישהו זה לא היה מעניין כל כך", אמר הבמאי הגאון, שאומר בגלוי שהוא רודף נשים ללא הבדל דת, גזע וגיל, "אבל סקס זה תמיד מוכר עיתונים".
סמנתה, ילדה אישה, נשלחה על ידי אמא שלה לאודישן לסרט חדש של הבמאי. בראיונות שהם תמיד "בלעדיים" היא מספרת שעוד לפני שפגשה את פולנסקי היה לה כבר "ניסיון די עשיר בסקס ובסמים".
מעומק הג'קוזי של ניקולסון טלפנה סמנתה העירומה כמה פעמים לאמא שלה וסיפרה לה איפה היא ומה היא עושה. האמא האמביציוזית הקשיבה לה ולקח לה די הרבה זמן עד שהגיעה לבית של ניקולסון לחלץ אותה, להזכיר לה בת כמה היא ואחר כך גם לתבוע את הבמאי באשמת אונס.
פולנסקי ברח מאמריקה ב-1978 ומעולם לא חזר אליה.
אם יש דבר שלא זר לפולנסקי זה בריחות. באביב של 1943, כילד יהודי שקוראים לו ריימנד ליבלינג, הוא נמלט בעור שיניו מגטו קרקוב אחרי שאמא שלו נרצחה באושוויץ.
בסוף הקיץ של 1969, אחרי שמשפחת מנסון שחטה את אשתו ההריונית שרון טייט, הוא ברח לפריז. ב-1978 הוא שוב ברח לצרפת, אחרי ההסתבכות עם סמנתה.
ובסוף הם תפסו אותו, בציריך. כשהאמריקאים מתחילים משהו, הם לא גומרים לעולם (כמו המלחמה בעיראק, למשל). הקלון של הלילה המסומם ההוא רדף אחרי פולנסקי כל חייו.
ולמרות שהוא שוחרר וחזר לפריז, אין ספק שבתי המשפט האמריקאים ימשיכו לרדוף אחריו ולבקש את הסגרתו.
סמנתה, שהיום היא ילדה בת 46, ביקשה מתחילת הפרשה לעזוב את הבמאי הסורר וכשהוא שוחרר, כל מה שהיה לסמנתה לומר זה "אני מאוד מרוצה, די כבר, תסגרו את התיק הזה לתמיד".
התיק של אמא שלה, כמובן, נשאר פתוח.
אין ספק שפולנסקי הוא גבר מתוסבך, אם לא ממש לוקה בנפשו, בכל מה שקשור לציד נשים. שנה אחרי פרשת הילדה בג'קוזי של ג'ק, חי הבמאי עם חברתו לחיים נסטסיה קינסקי. היא הייתה בת 15, הוא בן 43, ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.
הסנגורים העיקריים של רומן - הפילוסוף הפטפטן ברנר אנרי לוי ונשיא צרפת סרקוזי - עשו הכל לשחרורו של הבמאי. אולי גם הם, כמוני, נשבו בכריזמה המגנטית של הבמאי שסרטי המופת האפלים שלו היו ועודם תרפיה לילד הזקן שעדיין לא ממש פרץ
את חומות גטו ורשה, לא נרגע מרצח אשתו שהייתה בחודש השמיני, ועכשיו גם הסמנתה הזאת שלא תרפה ממנו לעולם.
לפני כחודש הוקרן בטלוויזיה סרט על מועקתן של דוגמניות בנות 12 וחצי ו-14 שהצלם מבקש מהן תנוחות מפתות. בראיונות גלויי לב אמרו האמהות שהן בהחלט דוחפות את הבנות לקריירה של חשפנות ומכירת גופן.
קצת אחרי שהזדעזעתי מהבנות האלה וקצת נגעלתי מההורים שלהן, חשבתי שוב, בכאב ובזעם, על הלילה הנורא שבו הבמאי פולסנקי קיים יחסי מין עם ילדה בת 13.
וכן , אנחנו צריכים להיות מרוצים שפה ושם אנחנו תופסים איזה פדופיל מפורסם ורוצים להעניש אותו בכל חומרת הדין, אבל תמיד עלינו לזכור שאמהות של כל כך הרבה ילדות ממשיכות לדחוף את הבנות שלהן למקומות מסוכנים.
והאמהות האלה עדיין חופשיות, לא בורחות לשום מקום, לא נרדפות, ואיש אינו מבקש את הסגרתן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם