מי לי ומה אני?
הלל הזקן, הושע הנביא ובתי קפה באבן גבירול. מסקנות בעקבות תשעה באב
ובכל זאת, בלילה שעבר, למרות שתכננתי טור בנושא אחר, החלטתי לכתוב על תשעה באב. מתוך כעס שהתחלף בצער, מתוך פולמוס המבקש פיוס. גם השנה לקחתי חלק בערב "הלילה לא לומדים תורה" בגן העיר בתל אביב. יוזמה בת עשור כמעט, פרי שליחותה של גל נקדימון, בחורה שלקחה על עצמה משימה - להחזיר את תשעה באב לציבוריות הישראלית החילונית, לנסות ליצוק תוכן שיהווה הזדמנות לדיאלוג בין השבטים הקרועים בישראל. בסיום הערב ירדתי ממדרגות גן העיר לרחוב אבן גבירול. בתי הקפה, המכונים בחוקי העזר העירוניים "בתי עינוגים", היו מלאים עד אפס מקום.
האינסטינקט הראשוני התבשל בטמפרטורה צדקנית וזועמת. תשעה באב אינו רק יום תענית המציין את חורבן הבית הראשון והשני, את נפילת ביתר וכישלון מרד בר כוכבא, את גירוש יהודי אנגליה וספרד. ב-31 ביולי 1941, תשעה באב תש"א, הורה במכתב הרמן גרינג לריינהרד היידריך להתחיל בהכנות לפתרון הסופי. במכתב כתב גרינג: "בזאת אני ממנה אותך לביצוע כל ההכנות הדרושות לפתרון הסופי של הבעיה היהודית בכל אותם שטחים באירופה הנמצאים תחת השפעה גרמנית". הרכבות הראשונות מגטו ורשה לטרבלינקה יצאו בתשעה באב, כנראה מתוך החלטה מודעת וצינית של הנאצים.
העובדה שבעלי עסק ומבלים ישראלים מצפצפים על חוקים אינה חדשה. אני מניח שאם הקנס היה גדול בעשרות אחוזים, בעלי בתי הקפה היו חושבים פעמיים. אולם דרך של איומים וסנקציות לא תשיג את המטרה העיקרית, רק תוסיף אנטגוניזם ושנאה. המטרה היא חיבור להיסטוריה, לשורשים, לעצם זכות קיומנו על האדמה הזו. בימים שבהם הלגיטימיות של מדינת ישראל עומדת בספק, לפרהסיה יש משמעות.
זר לו היה מבקר בתל אביב והיה עד לזלזול הבוטה ביום שכל כולו טעון משמעות היסטורית, בקלות יכול היה להתחבר לטענות הערבים והפוסט ציונים כי המפעל הציוני הוא עוד פרק בתולדות הקולוניאליזם. פרק שסופו להסתיים. אם אין משמעות להיסטוריה העברית, לתרבות, לשורשים, כמו חולות נודדים סופנו להיעלם.
בפרקי אבות פרק א' משנה י"ד קובע הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". מעבר לפרשנות המסורתית למשנה, אפשר לקרוא בה גם את הסיפור הלאומי. הציוני. מדינת ישראל, הציונות, הם במהותם הגשמה של הקביעה "אם אין אני לי, מי לי".
לקראת סוף המאה ה-19, עם ישראל, החילוני בעיקרו, קם והתנער מהתפיסה החרדית הפסיבית שעל פיה יש להמתין בציפייה ובחוסר מעש לגאולה מטאפיזית, והחליף אותה בתזזית עשייה, התיישבות והגנה. התוצאה, בלי מירכאות וציניות, היא המפעל האדיר של מדינת ישראל, תקומה של הריבונות השלישית. רחוב אבן גבירול בתל אביב על בתי עינוגיו,
גם אם אינכם רואים במדינת ישראל עניין נסי, תחילת תהליך הגאולה, לא ניתן להתעלם מההזדמנות החד פעמית שניתנה לעם ישראל. וכאן אנו מגיעים לחלק השני של המשנה - "וכשאני לעצמי, מה אני" - דהיינו, עלינו לברר בינינו לבין עצמנו שאלות מהותיות על זהות, על חזון משותף. מי אנחנו, מה אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע. החלק השלישי של המשנה, "ואם לא עכשיו, אימתי", מדבר על הדחיפות. בנינו מדינה, אנחנו תלויים בעצמנו, עכשיו השעה לבירור, לקביעת חזון משותף. יש לנו את ה"איך" כבר 60 שנה, הגיע השעה לעסוק ב"למה".
תשעה באב, על הלקחים ההיסטוריים והחברתיים הטמונים בו, היה צריך לשמש לנו כמצפן, כמגדלור בוער מהעבר. כדי שלא נחזור על טעויות. שנאת חינם, פלגנות, עושק, פערים חברתיים, תופעות הרסניות שסופן חורבן. תל אביב כעיר קוסמופוליטית, בירת מדינת כל אזרחיה, היא לעניות דעתי פיקציה מבית מדרשם של הוזים וחולמים. אין לנו זכות על האדמה בלי ההקשר ההיסטורי והדתי. ולראיה, המתנחלים הצרפתים באלג'יר שסולקו מעל אדמתם.
אלמלא הקשר שלנו לארץ, קשר שמהותו התנ"ך וממלכות ישראל, התפילה והכיסופים היומיומיים לשוב למולדתנו, אנו גזלנים בני גזלנים. הרעיון הפוסט ציוני ההולך ותופח דווקא בין האליטות, שעל פיו תקום חברה אזרחית על חשבון הריבונות היהודית, מדינה שתחרות על דגלה קיום חילוני ושוויוני, שלדמוגרפיה לא תהיה בה משקל, הוא רעיון שכישלונו הוודאי פירושו נהרות דם. מהי זהות? מהו עם? שאלות עצומות וכבדות משקל בשעה שהבורות נוגסת וחלקים נכבדים בתרבות הישראלית הם בבואה אינפנטילית של המערב ולבנטיניות בגרוש.
לפני שבועיים כתבתי פה על השנאה. אני מוצא אותה הרסנית לכולם. אני אמנם חוטא בשנאה כמו כולם אך בזמן האחרון אני יותר ויותר מודע לממד הסרטני שבה. בניגוד לחרדים המתבצרים בתיבת נח ואחריהם המבול, התפיסה היהודית המקורית מדברת בראש ובראשונה על ערבות הדדית. הייאוש והוויתור על חלקים בעם משמעותם חורבן לכל.
הנביא הושע בן בארי, הראשון בין נביאי תרי עשר בתנ"ך, פעל בימי בית ראשון בממלכת ישראל על סף החורבן. בראשית שליחותו דורש ממנו הקב?ה לשאת אישה זונה, גומר בת דבליים. האל מצווה על הושע להוליד איתה שלושה ילדים. ילדים בחשש ממזרות. אני מניח שלו הרבנים של היום היו אמונים על הכנסת הושע לתנ"ך, יש לשער שהסיפור היה מצונזר. מזלנו שלא. באמצעות המטאפורה הנוראה שנכפית על הושע, עליו להוכיח את ישראל על חטאיהם הדתיים והמוסריים. רוב נבואותיו תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה.
במסכת פסחים (פ"ז, עמ' א) מביאה הגמרא אגדה מאירת עיניים העוסקת בציווי הנורא להושע. מעין הסבר המקיים בתוכו ממד פסיכולוגי ולאומי. על פי הגמרא, הקב"ה כעס על חטאי בני ישראל, והושע, במקום לבקש רחמים על אחיו, הציע לקב"ה להחליף את העם באומה אחרת. "אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה?'". אמר להושע: "קח אישה זונה שתוליד לך בני זנונים". לאחר שנולדו להושע מאשתו הזונה שני בנים ובת ספק ממזרה, מצווה הקב"ה על הושע להשליך את אשתו וילדיו מעל פניו. הושע מתחנן בפני ה', "ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה". אמר לו הקב"ה: "ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים, הן כך ישראל שהן בניי... ואתה אמרת להעבירם באומה אחרת".
אני לא יודע אם זו הקריאה המקורית של חז"ל אבל לתחושתי הם אומרים לנו - במידה כזו או אחרת, כולנו בני זונות. אבל אחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם