הולכים לקלפי: בריטניה בוחרת ממשלה חדשה
קרב המאסף המביך של ראש הממשלה, עליית השמרנים ופריצתם המפתיעה של הליברל-דמוקרטים: מי נגד מי בבחירות בממלכה המאוחדת
היבשת רועדת בין אתונה ללונדון. בין האלימות הלא מרוסנת של האלפא השחורה המרוחה על הפוליטכניק - המעוז הבלתי כבוש של האנרכיסטים היוונים - לבין הפארקים השקטים, השנינות הדמוקרטית הבריטית ודיוויד קמרון. ענן גדול ושחור נפרש מעל אירופה, והוא איננו ענן של אפר אלא ענן החובות. כמו תופעת טבע, כמו הפרעה אלקטרו-מגנטית, הוא משבש ומשנה מהיסוד את המציאות הפוליטית הקודמת.
בבריטניה הלייבור נדחק לאחור, הליברלים מאיימים להחליפם, והממלכה ניצבת בפני אפשרות יוצאת דופן של ממשלת מיעוט. ביוון, מדינה שלווה ובטוחה בעלת שיעורי פשיעה נמוכים מאלה הבריטים, נהרגים שלושה אנשים בפעולה של אלימות פוליטית מזוככת. ובין אתונה ללונדון, ענן החובות סוחף את פורטוגל ואירלנד, ספרד ומזרח אירופה. המחיר כבד והוא מתחיל להשתלם רק עכשיו.
המיתון הכלכלי העולמי בא עלינו בשני גלים. הגל הראשון היה הקריסה שליוותה את שוק המשכנתאות ונגזרותיו בארצות הברית, ההתמוטטות הפיננסית שלאחריה (ליהמן ברדרס) והנשורת שהחלה לנחות על העולם כולו כתוצאה מכך. באירופה, לפחות בחלקה, הגיבו למשבר הכלכלי הזה כפי שהגיבו תמיד, מאז מלחמת העולם השנייה: בתמיכה כלכלית-סוציאלית נרחבת.
למעלה מ-20 אחוז מאוכלוסיית ספרד מובטלת, והזכאים נהנים מקצבאות מסוימות המאפשרות להם לא לרעוב וגם לא להמתין בתורים ארוכים למרק. בבריטניה נטל ראש הממשלה בראון החלטה אמיצה
ביוון הממשלה הייתה חסרת אחריות הרבה לפני המשבר, וכאשר הגיע נאלצה להיכנס לגרעונות עמוקים יותר. לכל מדינה הסיפור שלה, אבל התוצאה - מאתונה ועד לונדון - היא אותה תוצאה: זהו עידן החובות. חובות כלכליים כבדים שמובילים לצורך בקיצוץ בתקציבי הממשלה, שמובילים לערעור הסדר החברתי הקיים. הערעור הזה מורגש בכל אירופה. ביוון שורפים בנקים, בבריטניה מחזירים (אולי) את השמרנים.
אכן, אין הוכחה טובה יותר למצב הזה מהבחירות בבריטניה. בחירות של תקדימים. תקדים ושמו ניק קלג, שנבנה באמצעות תקדים העימות הטלוויזיוני ועשוי להוביל לתקדים של ממשלת קואליציה.
במצב כזה, התקדים הבריטי הוא שראש הממשלה המכהן, גם אם קיבל פחות קולות מהמפלגה הנגדית, מקבל את זכות הראשונים להרכיב ממשלה. ואולם, דיוויד קמרון מתעתד, כנראה, לערער על התקדים ולטעון כי אם קיבל יותר קולות מבראון, על המלכה להטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה. הוויכוח הזה מאיים לסחוב את המלכה- המלכה! - לעימות פוליטי. כאן הבריטים מאוחדים: זה לא יקרה בשום אופן.
ברחוב זה נראה כמו מאבק חריף, עיקש, מאוד לא בריטי. נשים הולכות בהמפסטד עם סרט כחול על דש מעילן, ראיה לתמיכתן בדיוויד קמרון, מנהיג השמרנים וצאצא ישיר של ויליאם ה-4. קמרון, יותר מכל מנהיג אחר של המפלגה השמרנית מאז תחילת המאה ה-20, הקיף את עצמו בחברים מהפנימייה שבה למד - איטון, המקום שבו הוכשרו בעבר ראשי האימפריה.
הרבה מים זרמו בתמזה מאז, והבריטים חשבו שההגמוניה של איטון, קיימברידג', אוקספורד והאצולה הלכה לבית עולמה. זו הייתה טעות: 14 מראשי המפלגה השמרנית, הספסל הקדמי, הם קולגות של קמרון באליטה הבריטית העתיקה ביותר. כולם הלכו לאיטון.
ברחוב הולכים גם הפעילים הצעירים, הנמרצים, של ניק קלג. השלטים הכתומים שלהם מהבהבים באור הבריטי החיוור. הם הולכים כמו מטיפים; המסע שלהם הוא סוג של ניסיון קצת נואש לשבור את הפוליטיקה הבריטית המסורתית. הרבה מדברים בישראל על הפער הקטן בין ניק קלג, מנהיג הליברל-דמוקרטים - המפלגה השלישית בגודלה בבריטניה כמעט מאה שנה - לבין דיוויד קמרון וגורדון בראון, ראש הממשלה.
מעט מדברים על כך שהפער הזה הוא כאשר סופרים את אחוז התמיכה הכללי בציבור ולא את המושבים בפרלמנט: הלייבור בראשות בראון מקבל, נניח, 29% מהקולות לפי הסקר האחרון של "האינדיפנדנט", ואילו הליברלים בראשות קלג מקבלים 26%. אבל כאשר מתרגמים את האחוזים לפי מחוזות הבחירה, מתברר כי ללייבור יש מאות מושבים בפרלמנט, ולקלג יש רק כ-70. הסיבה היא, כמובן, השיטה האזורית-רובנית של הבריטים, שיטה שבה המנצח לוקח הכל; שיטה שמקדשת את היציבות על פני הייצוג.
עם כל הכבוד לפוליטיקה שלנו, המשחק הפוליטי בבריטניה מורכב ומסובך מאוד כעת. השמרנים מנסים לתת את הרושם שהניצחון בכיסם כדי לסחוף אליהם מצביעים שנהו אחרי הסקס-אפיל והכריזמה של ניק קלג. הם עושים זאת באמצעות פרסום "תוכנית מאה ימים" ופציחה בקמפיין מטורף, אל תוך הלילה והבוקר, של דיוויד קמרון.
קמרון המתין אתמול לפנות בוקר, נניח, כדי לקדם בברכה דייגים ששבו מליל דיג מול חופי יורקשייר. השמרנים גם הדליפו את דבר קיומה של ברית פוליטית עם מפלגה פרוטסטנטית מצפון אירלנד; יחד, אמרו בכיריהם, יהיה לשמרנים רוב בפרלמנט. זה לאו דווקא נכון - מדובר במפלגה שכלל לא בטוח שתשגר חברי פרלמנט.
הלייבור, מצדו, נע מהתרסקות לאסון, מספין לא מוצלח להודעת דובר כושלת. הטקטיקה האחרונה הייתה לומר למצביעי הלייבור במחוזות שבהם ברור כי המפלגה לא תנצח, להצביע דווקא לליברלים כדי לחסום את קמרון. הצבעה טקטית כזו מרמזת על תבוסתנות.
בראון נאלץ אתמול, שוב, לבצע בקרת נזקים ולהודיע כי הטקטיקה הטובה ביותר היא פשוט להצביע לייבור. התקווה של הלייבור היא שאם לא יזכה במרבית המושבים (אם זה יקרה, זו סנסציה), הוא לפחות יוכל ללכת לקואליציה עם הליברלים - מפלגה שאיננה רחוקה מהלייבור בעמדותיה. עצם המילה "קואליציה", צריך להזכיר, לא מקובלת בפוליטיקה הבריטית.
הליברלים, מצדם, ממשיכים לשחק את ברק אובמה. הולך להם, צריך להודות, לגמרי לא רע. התמונה שהודפסה אתמול בכל העיתונים הראתה חיבוק אמיץ שהעניק ניק קלג לפנסיונרית בריטית מאושרת, מוקף קהל מריע. זה היה חיבוק אמריקאי, קלינטוני. ההתלהבות סביב קלג מדבקת ואיש אינו יודע כיצד תסתיים.
בדרך כלל נהוג לומר על בחירות ש"הלילה נדע" מי יהיה המנצח. מה שעושה את הבחירות בבריטניה מעניינות כל כך הוא שהלילה, כנראה, לא נדע; אם נדע, זו תהיה הפתעה. הבריטים משתבחים עכשיו בדרמה שלהם: קואליציה, מקח וממכר, קולות צפים. אצלם זה קורה פעם בשלושים-ארבעים שנה; הלוואי עלינו.
נדב איל הוא עורך חדשות החוץ של חדשות 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם