הוא שימליך: ההמראה המטאורית של ניק קלג
הוא רהוט, יפה, צעיר ורענן. מנהיג הליברל-דמוקרטים כבש את לבם של הבריטים המתוסכלים והפך על פיה את מערכת הבחירות
זה היה סיפור שהוביל את הציבור בבריטניה להכרה שהמערכת זקוקה לשינוי עמוק. העובדה שהבוץ דבק בשתי המפלגות הגדולות וכמעט פסח על הליברלים-דמוקרטים, מפלגתו של קלג, היא סיבה מרכזית לנסיקתו.
אפשר להתחיל את הסיפור על קלג גם במקום שבו עשה את חופשת הסקי האחרונה שלו: בדאבוס שבשווייץ, בבקתה המשפחתית הצנועה בת 20 החדרים. למעשה, הבקתה הזו אינה שלו, אלא של משפחת אמו, שהיא אזרחית הולנדית. דאבוס היא מקום נעים כל השנה, אבל יש מקומות טובים ממנה: בצר לו, יוכל קלג לחצות את התעלה לשאטו הפרטי של אביו, בחבל בורדו שבצרפת.
מנהיג הליברלים-דמוקרטים בן ה-43 זוכה להשוואות עם ברק אובמה האמריקאי, אבל למעשה הוא בשר מבשרה של האליטה הבריטית: בית ספר פרטי, לימודים בקיימברידג', קריירה קצרה כמדריך סקי, עבודה באיחוד האירופי ובחברת לובינג מבוססת, משפחה בינלאומית ממוצא רוסי-הולנדי, רעייה ספרדייה וכך גם שמות שלושת הילדים: מיגל, אנטוניו ואלברטו.
ואפשר להתחיל את הסיפור הזה במקום שבו רוב הפרשנויות מתחילות, ואולי בצדק: בעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה של בריטניה, לפני 11 ימים. מעולם לא הסכימו כל המועמדים לראשות הממשלה בבריטניה לעימות בשידור חי. תמיד טענו כי עימות כזה יהיה פופוליסטי ויפגע באפשרות להכרעה נבונה של הבוחרים.
בפעם הראשונה שעימות כזה התרחש קרה דבר בלתי נמנע, דומה מאוד לדרמה שאחרי העימות הטלוויזיוני הראשון בארצות הברית, בין ריצ'רד ניקסון לג'ון קנדי: המועמד הרהוט והיפה יותר, זה שהפנה את מבטו אל הצופים, לקח.
והמועמד הזה, וזו הפתעה אדירה, הוא מנהיגה של מפלגה המדשדשת במי האפסיים של המקום השלישי התמידי בבריטניה, מפלגה של אריסטוקרטים אליטיסטיים, ירוקים מושבעים, מאוכזבי לייבור ושמרנים, תומכי איחוד אירופי מובהקים, ובעיקר מעמד בינוני-גבוה.
במערכת הפוליטית הבריטית, הרצינית והברורה, הליברלים היו סוג של בדיחה עתיקה. מול ההתכתשות הבלתי פוסקת של דיוויד קמרון, מנהיג השמרנים, וגורדון בראון,
פוליטית, זה דימוי מדויק: סקר של הטיימס הבריטי קבע כי 61 אחוז מהצופים סברו שקלג ניצח, ורק 22 אחוז שסברו כי קמרון, הפייבוריט לניצחון, היה משכנע יותר. בראון קיבל רק 17 אחוז. צריך אולי לציין שהטיימס תומך בדיוויד קמרון והשמרנים.
בכלל, הסיפור של הבחירות בבריטניה הוא סיפור על הברנז'ה העיתונאית, לא פחות מאשר על ההתמודדות הפוליטית. בשבוע שעבר נערך העימות השני, ואחריו כבר היה ברור שהעיתונים הבריטיים קיבלו הוראות מגבוה, אולי מהמוציאים לאור.
הסאן, לדוגמה , הודיע בכותרתו הראשית והענקית כי דיוויד קמרון הוא ה"קמבאק קיד", כותרת שהייתה מבוססת כולה על סקר שבו ניצח קמרון, לאחר העימות הטלוויזיוני השני, בפער של אחוזים בודדים - פחות מטעות הדגימה, כנראה. הטיימס, שגם הוא תומך מובהק של קמרון, שינה את הכותרת שלו מ"ראש בראש" ל"קמרון לקח" (תרגום חופשי).
אגב, רק הסקרים של הטיימס והסאן גילו כי המועמד שבו הם תומכים - קמרון, כמובן - ניצח. שאר הסקרים, גם אחרי העימות השני, הבהירו כי המנצח עודנו קלג. לדיילי מירור, צהובון התומך בגורדון בראון, הייתה דווקא זווית ראייה אחרת: "קמרון מפספס בשנית, בשעה שגורדון בראון משיב מלחמה". התמונה ברורה: כל עיתון וסדר יומו.
מאחורי ההתרגשות המובנת סביב עימותים טלוויזיוניים, המפה הפוליטית מתחילה להתבהר: אלא אם תומכיו של דיוויד קמרון יחזרו הביתה ברגע האחרון - וזה בהחלט ייתכן - הפרלמנט שייבחר ב-6 במאי לא ייתן רוב לאף אחת מהמפלגות. הבריטים, למרבה החרדה, ייאלצו להתמודד עם חיה משונה: ממשלת קואליציה, שבה ממליך המלכים יהיה ניק קלג. הם חוששים מסחטנות, עסקות מתחת לשולחן, חוסר יציבות פוליטית ועוד רעות חולות שאת כולן אנחנו, כאן בישראל, מכירים היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם