יומן מסע: נעצרים לומר קדיש ליד בורות קבורה
נראה כי הכל כבר נכתב על אושוויץ, אבל יש עוד כל כך הרבה לומר. השופר בתיק, אני צועדת קפואה בשלג המקפיא. חלק אחרון ביומן
אושויץ. הכל כאילו כבר נכתב על המחנה הוותיק שהוכן עוד לפני המלחמה. מצטיידים באוזניות, ומתחילים. בביתן המוקדש לעם היהודי אנחנו עורכים טקס צוותי "לכל איש יש שם". כל אחד מזכיר את קרוביו, את השמות של האנשים שהביא מהבית, כמה שהיו כאן וניצלו, כמה שהיו כאן ולא שרדו.
- לחלק הקודם ביומן
עוברים ליד קיר הירי, מסיירים בביתנים עם תצוגות השיער, המזוודות, הציוד שנלקח מהיהודים ועדיין לא נשלח לגרמניה. מכשיר קטן מושך את תשומת ליבי. מטחנת בשר. מה חשב מי שארז אותה בחפציו לפני שעזב את ביתו? יש שם גם הרבה מפתחות. נעלו את הבית ולקחו את המפתח. בטח חשבו שהבית יחכה להם עד שישובו.
מכונת ההסתרה של הנאצים פעלה לאורך שנים, איפשרה את מה שהיה. האם זו התמימות של היהודים שסייעה? האם הייתה זו אופטימיות מופרזת? אולי הגירסה האנושית הידועה של "לי זה לא יקרה"? אולי אמון בסמכות שמצווה לנוע ומחוייבת גם להגן? מיום ההכנה הראשון אנחנו מדברים על המושג "כצאן לטבח". מדברים ממקום שרואה את התמונה הגדולה, שמתבונן בדברים כאשר התוצאה כבר ידועה.
היום, כשאני רואה, כאילו בפעם הראשונה, את מה שלקחו איתם היהודים לדרך החדשה, למסע למזרח, כמעט ברור לי שהם לא ידעו שהם מובלים אל מותם. כאן עולה בי השאלה "ואילו ידעו, מה יכלו לעשות?", מה היו עושים? מה אני הייתי עושה? מה החברים שלי היו עושים? גם על השאלות האלה אין לי תשובות.
אני נזכרת בסיפורים של סבא חיים, בהחלטות שהוא קיבל ב- 1932, אחרי שראה את ספרו של היטלר. אני נזכרת בעצב שלו כאשר סיפר לי על תושבי העיירה שלו בפולין שאמרו לו שהוא משוגע, לוקח את האישה ושני הילדים הקטנים לפלשתינה, לשום מקום. רוב אלה שאמרו לו לא לנסוע, שהרגישו הכי בטוחים בעולם בעיירה הקטנה, בגליניאני, לא שרדו את השואה.
אני נזכרת בסיפורים של סבא חיים על סבא שלו, אשר יחד עם עוד שני ילדים בני 12 הוברחו מרובנו אל מעבר לגבול, אל האימפריה האוסטרו-הונגרית ב- 1838 כדי למלט אותם מחטיפה לצבא הצאר. כך הגיע סבא של סבא לאיזור גליציה, לעיירה גליניאני, אשר הצילה את חייו. שם סיימו את חייהם רבים מצאצאיו. על משפחתו שנשארה ברובנו אין לנו מידע. אבדו בין דפי ההיסטוריה כמו רבים אחרים.
את הדרך של "מצעד החיים" המתקיים כאן ביום השואה, אנחנו עושים ברכב. הכל מלא שלג. אני נזכרת בהליכה כאן לפני חמש שנים, בין שדות ירוקים, בתים קטנים, מטופחים, מוקפים
הטריף אותי איך יכלו להתרחש מעשים איומים כל כך בתוך ירוק ופריחה. עכשיו אני קולטת שהטבע יפה בכל מצב. גם בירוק ובפריחה וגם בשלג. הטבע נמצא וממשיך להתקיים, והאדם ממשיך גם הוא, בכל תקופה, לחיות את חייו, ממשיך לנהוג בדרכו שלו, בלי קשר לטבע. שהרי אילו היה מחובר לטבע, מן הסתם היה נוהג אחרת. אני כבר לא צריכה לבקש שיזכירו לי למה רציתי לבוא לכאן בשלג.
מתארגנים לכניסה למחנה אושויץ 2, בירקנאו. שוב מתארגנים בשלשות, זורקים את התרמילים בכניסה. אני מורידה מעצמי את המעיל הזרוק שעלי. לא מכובד להיכנס איתו בצעידה למקום הזה. "בואי, את בקבוצה הראשונה, אחרי הדגלנים" קוראים לי. נכנסים למחנה בשמאל-ימין, בתוך התרגשות עצומה. אני שומעת באוזני את מצעד הקצינים, את אשר שמדי פעם מכוון את הקצב.
"המשכיות" הולמת בי שוב. תחושה של גאווה לאומית. כבוד גדול להיות עם המשלחת הזו כאן, להיכנס בצעידה למחנה אליו נכנסו כה רבים, ממנו יצאו כה מעטים. "מי שיצא מכאן, לא ממש יצא; מי שנכנס לכאן, לא ממש נכנס" ציטטה מירית מישהו שכרגע אני לא זוכרת את שמו.
אני קולטת שכל הנסיונות שלי לדמיין איך חיו כאן, איך מתו כאן – נידונים לכשלון. שלג קל יורד, ואנחנו ממשיכים לסיור במחנה, הולכים מהפלטפורמה לאורך המסלול בו הלכו אלה שהובלו ישירות אל מותם. השלג יורד, צובע הכל בלבן, חגיגי כזה, ובלב הרבה שחור. הרב מבקש ממני לשמור בתרמיל שלי על השופר. להגן עליו מפני השלג. אני מתרגשת מאד, ואפילו לא ממש מבינה למה. משהו בתוכי הופך את הבקשה הזו למחווה אדירה.
בקצה המחנה, ליד תאי הגזים והמשרפות שהופצצו, מבקשת מאיתנו מירית להתבונן לאחור, אל היער הקטן שמעבר לגדר. "זה המראה האחרון שראו אלה שנכנסו לכאן, לתאי הגזים" היא אומרת ואני מתבוננת על העצים הגבוהים, מחפשת משהו בין הגזעים, בין הצמרות, ולא מוצאת.
הולכת עם הצוות, אבל לגמרי לבדי במקום הזה. מחשבות מתרוצצות, ואני נותנת להן לחלוף, לא מתעכבת להיות איתן. השופר בתרמיל מזכיר לי מדי פעם את קיומו, מנחם משהו. "אולי הגיע הזמן להתפייס קצת עם הבורא?" עולה בתוכי מחשבה חדשה. "אולי קצת אמונה בכוח עליון תעניק קצת יותר חסד וחמלה" עולה עוד אחת. אולי. מוצאת את עצמי מקשיבה בנחת, לא פוסלת בקשיחות או בציניות את המחשבות האלה. אולי זה השופר בתרמיל.
ליד בורות הקבורה, הנוצצים מהשלג המכסה אותם, נעצרים לומר קדיש. אחרי הקדיש, הרב מתפלל, מתפלל ובוכה. תפילה שיוצאת מהלב ונכנסת ישר ללב, מעירה משהו בתוכי. השופר בתרמיל שלי רוצה גם הוא להצטרף לתפילה. כולנו דמומים, אני מצטרפת בלב לתפילה שאת מילותיה אינני מכירה. רוצה לחבק אותו, לומר לו שהוא לא לבד, ולא מעזה להתקרב.
ממשיכים לצריפים, מציצים פנימה, לראות מה היה. שומעים סיפורים קצרים על החיים במחנה. על כל החלטה שיכלה, בשנייה אחת, להביא על אדם את מותו, להאריך במעט את חייו. מיקום בצריף, מיקום בתור לאוכל, תיזמון הליכה לשירותים – כל פעימה כזו יכלה להשפיע על החיים. כל רגע נדרש אדם לקבל החלטות בתנאי חוסר ודאות קיצוניים, בלי לדעת אם הפעם שמאל מוביל לחיים או למוות. "כל מי שהיה לו מספר על היד – היה כאן. לא כל מי שהיה כאן – היה לו מספר על היד" אומרת מירית, ובעיני רוחי עולה דמותה של דודה ארנקה.
כילדים לא ממש הבנו מהו המספר שהיה לה על היד, בדירה במרכז הכרמל. רהיטים אירופאים כבדים, וילונות מוגפים, ותמיד היה גם שוקולד לילדים, לנו. אמא סיפרה לי שהיא הייתה באושוויץ, עברה את צעדות המוות. ילדים לא היו לה, גם לא אחרי שהגיעה לארץ והתחתנה כאן עם ליוש. שמות מוזרים היו להם, משהו לא מוכר. נזכרתי בה, ולפתע קלטתי כמה עוצמה הייתה בה אם שרדה, אם יכלה להעביר כאן ולו גם חורף אחד.
קר לי בתוך כל השכבות והטכנולוגיה, הרגליים קופאות מקור בעמידה של חצי שעה בשלג. הם עמדו כאן, בלי גרבי סקי, חמש שעות בשלג. בלי גופיה תרמית. אי אפשר לדמיין את זה בכלל, אי אפשר לקלוט. דבר אחד אני מבינה עכשיו, והוא הכוח של רוח האדם. עוצמת הרוח שיכולה לחומר, עוצמת הרוח שיכולה לעמוד בתלאות הגוף, להביס את הקשיים הפיזיים ולשרוד למרות הכל.
יצאתי למסע בחיפוש אחר מהות החיים, חיפוש אחר עוצמת החיים, אחר אותו משהו לא מוגדר שמאפשר לצלוח אובדנים, משברים, מצוקות – ולחיות. לחיות ממש, לא רק לשרוד, לא רק לשמר חיים. לחיות מעומק הנשמה, לחיות וליצור, לחיות ולמצוא שלווה, אושר, שמחה, נתינה. לחיות מתוך אמונה שהחיים בעלי ערך, שיש להם משמעות. אולי במפגש כאן, עם דודה ארנקה, מצאתי משהו קטן לקחת לדרך.
חוזרים לקצה המחנה, למשרפה נוספת, ומתארגנים לטקס הסיום של המסע בפולין. עומדים בקצה המחנה, מול פסי הרכבת, מולנו השער המפורסם של בירקנאו. הכל מסביב לבן. עצים גבוהים מסודרים בשורה ישרה מפעימים את ליבי.
מניחים בצד את התרמילים, מתארגנים בשלשות. הפעם אני כבר בשורה הראשונה. זה בסדר. תרועת חצוצרה, דגל ישראל עולה. ציונות בלי ציניות. קטעי שירה, קריאה, נגינה, תפילה, דבר המפקד. הרב מוציא את השופר. שניהם לא מורגלים לקור המתגבר בשעת בין הערביים. קולו של השופר, במקום הזה, מול כל הקצינים, מעורר בי הרבה התרגשות.
אילו ידעו מי שהלכו כאן אל מותם כי כמה עשורים אחר כך יעמדו כאן 150 קצינים מצבא ההגנה לישראל ויקיימו טקס לעילוי נשמתם, היו יכולים ללכת אחרת אל מותם. כל הטקס אני בתוך חלום, בתוך התרגשות עצומה, עם תערובת רגשות שמכילה הכל. העצב, הגאווה, ההתרסה, הכאב, המשמעות, הכל יוצר בליל אחד שאני לא מנסה להחביא. בערב אמר לי אשר שהוא הסתכל עלי כל הטקס, ראה את ההתרגשות שלי, התחבר אליה כאשר ניהל את הכל.
צעידה החוצה. שוב שלשות, שוב אני בקבוצה הראשונה אחרי הדגלנים. השלג ממשיך לרדת, מכסה מעט על הקרח בשביל ליד פסי הרכבת. צועדים החוצה, שמאל-ימין, כאשר לפתע פורצת שירה ספונטאנית. "ירושלים של זהב" מפי 150 קציני צה"ל על האדמה המקוללת הזו, בקור איום, תחת השלג שיורד שלינו. אני מנסה להכיל את ההתרגשות הגואה, מנסה להדביק את קצב הצעידה המהיר שפיתחו המפקדים, ובקושי מצליחה.
אני עם כולם, אני עומדת במבחן עד הסוף, מתמודדת עם כל מה שבא, גם עם הצעידה המהירה הזו על השלג/קרח. רק להגיע על שתי הרגליים לסוף.
ביום שישי אנחנו כבר בארץ, נוחתים לחמסין. בערב יגיעו הילדים. הבטחתי לעצמי שאראה להם את מעט התמונות שצילמתי, שאשמיע להם את "עלה קטן", השיר שליווה אותנו במסע העוצמתי והמעצים הזה. הבטחתי לעצמי להמשיך ולעבד בתוכי את המסע המופלא הזה, לכתוב אותו, לחיות אותו ולשמר לעצמי כמה מהתובנות שעלו בתוכי בדרכים המושלגות.
אילה כץ היא אלמנתו של רס"ר רמי כץ ז"ל, נפל באסון צאלים א', ב 17 ביולי 1990, בהיותו בן 32. אמא של ניר כץ ז"ל, יזם, סטודנט ומדריך נוער. נרצח בבר-נוער בתל אביב ב 1 לאוגוסט 2009, בהיותו בן 26. ניר שירת 6 וחצי שנים בצבא, ביחידת המחשוב של חיל המודיעין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם