הוועדה החליטה לנתק אותנו מתומאס
ללא הודעה מראש, ללא נימוק, כרעם ביום בהיר, הודיעו לתומאס, בן הזוג של בני ניר שנרצח בברנוער, שעליו לעזוב את הארץ
למה אנחנו? אני. עד הרצח בברנוער בתל אביב, באחד לאוגוסט 2009, גם אני הייתי חלק מהרוב הדומם. גם אני לא יצאתי מהבית. התנדבתי פה ושם, בקטנה. לא יצאתי מהבית לעשייה חברתית משמעותית, לא השתתפתי בהפגנות. גם היום אני לא רצה לכל הפגנה בשטח. גם היום אני לא משתתפת בכל מאבק ציבורי ראוי, גם אם הנושא חשוב. אני אפילו לא כותבת על כל מאבק שבעיני הוא משמעותי, כמו המאבק על מחירי הלחם והדלק. למה? לא תמיד יש לי תשובה. לא תמיד אני יודעת.
גם בנושא היחס שלנו (ועוד לא לגמרי ברור לי מי זה ה״שלנו״ או ה״אנחנו״ כאן) לזרים לא ממש עסקתי. אפילו בתוכי אין לי תשובה לשאלה מה נכון לעשות, איך נכון לפעול ומהי הדרך בה עלינו כחברה, כמדינה לנהוג בה. כמו בכל נושא, אני מחפשת את הדרך בה טובתם העליונה של כל המעורבים תהיה המפתח לפתרון. ולא תמיד יש פתרון כזה. לעתים טובתו של האחד מהווה פגיעה באחר. עצוב, אבל זו המציאות.
נושא היחס לזרים בתוכנו הוא אחד המורכבים, מעורר תגובות רגשיות עזות יותר מאשר טיעונים לוגיים או ערכיים. אמצעי התקשורת משקפים הקצנה בתגובות לזרים. הטוקבקים הרבה יותר אלימים מהכתבות. כתיבה בכמה מילים לא מאפשרת דיאלוג. היא חותכת, לעתים כואבת. חוקי מדינת ישראל לא ממש מוכרים לכולנו. אבל המסר עובר. אם אין לך תעודה שאתה יהודי, אין לך מה לחפש כאן.
במקום לעסוק בנושא באופן כללי, להביא טיעונים, משכנעים יותר או פחות, אני מעדיפה להתבונן השבוע מתוך הסערה הפרטית שלי.
לפני שנה וחצי נרצח בני, ניר כץ ז״ל, בפיגוע הירי בברנוער בתל אביב. נשארנו המומים וכואבים יחד עם מדינה שלמה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביקר במקום הרצח. הבטיח לסייע לנפגעים, לפעול למען שוויון זכויות לקהילה הגאה. על הבמה בככר רבין עמדו נשיא המדינה, שרים ואחרים, שבוע אחרי הרצח, ריגשו את כולנו במילותיהם הישרות והאמיצות. האמנו כי הפעם יקיימו את הבטחותיהם.
יחד איתנו נשאר גם תומאס, אזרח גרמניה, המום וכואב. תומאס, אשר איבד את אחיו התאום בגיל 16 ואת ניר, בן זוגו, בגיל 25, נותר המום לא רק מהאירוע המזעזע ומהאובדן הפרטי, אלא גם מהעובדה שמדינת ישראל הפסיקה באחת את התהליך בו החלו הוא וניר, לקבלת אשרת תושב קבע בארץ. פחות מחודש אחרי הרצח התבקש תומאס לעזוב את ישראל בתוך שבועיים.
אנחנו לא יכולנו להיפרד ממנו, והוא לא יכול היה להיפרד מאיתנו. כאלמנת צה״ל, ברור היה לי כי תמיכת המשפחה והחברים היא המפתח העיקרי להתמודדות עם אובדן, בעיקר עם אובדן בן זוג. גם היום, עשרים שנה אחרי נפילתו של בעלי, הקשר עם משפחתו משמעותי ומחזק. בעזרת האגודה לזכויות האזרח פנינו למשרד הפנים ותיקו של תומאס עבר לדיון בוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטריים.
הוועדה נתנה לו אשרה עד פברואר 2011. בראייתנו, הם קיבלו את
בראשית השבוע, בעת שהגיע תומאס למשרד הפנים לקבל הארכה לאשרה, התברר לו כי עליו לעזוב מיידית את הארץ. התברר כי הוועדה החליטה, ללא נימוק הידוע לנו, שלא להאריך את שהותו בארץ. הסתבר גם שהיה מכתב בתיק עם ההחלטה שלא להאריך את שהותו כאן מעבר לפברואר. הוא לא ידע על כך דבר, ולא נאמר לו דבר על כך בפגישה במשרד הפנים ביוני.
ביום ראשון נפלה, עליו ועלינו, כרעם ביום בהיר, ההודעה כי הוא חייב לעזוב את ישראל בתוך שבועיים. מעבר לחוסר ההבנה שלי למה עליו לעזוב, הצטרפה הדרך האכזרית בה זה נעשה. תחשבו לרגע על עצמכם. חיים, עובדים, עם משפחה וחברים, עם התחייבויות ועם תוכניות. ופתאום חייבים להתנתק מהכל, כאשר בשום מקום אחר בעולם לא מחכה לכם דבר. לא משפחה, לא עבודה, ואפילו לא מקום לגור. אפילו לא ניתנה לכם שהות להתכונן נפשית לשינוי הקיצוני הזה בחייכם. לי, כאדם, כאמא, זה מרגיש בודד, תלוש, קשה מנשוא.
איך הייתם אתם מרגישים אילו היה זה בן משפחתכם? אדם קרוב, שאכפת לכם ממנו, שאתם אוהבים ורוצים לדאוג לרווחתו?
אחרי הרצח בברנוער היו פוליטיקאים רבים שהבטיחו לסייע, לדאוג לנפגעים, לסייע למשפחות. בפועל לא ניתן כל סיוע. לא לפצועים פיזית, לא לפגועים נפשית. תהליך ההחלמה, ההתאוששות מהאירוע, עודנו רחוק מסיום. את הרוצח מדינת ישראל עדיין לא תפסה. עדיין יש רבים הסובלים ממתקפות הומופוביות. עדיין יש אנשים עם פחדים בעקבות האירוע. תומאס הוא אחד הנפגעים האלה שכולם הבטיחו לסייע להם. אבל לתומאס לא רק שלא סייעו, עכשיו גם פוגעים בו פגיעה אנושה, כפולה. גם לא מאפשרים לו להישאר, וגם עושים זאת בדרך שלטעמי היא אכזרית.
כאזרחית מדינת ישראל אני מתביישת דרך בה אנו מתנהלים, בדרך בה אנו מגרשים אדם שמרגיש רק כאן בבית. אדם עדין, אוהב, עובד ותורם, שאינו נופל לנטל על אף אחד. כאזרחית במדינת ישראל אני מתביישת בכך שהידיעה על היחס לתומאס יוצאת מגבולות הארץ, מעוררת הדים במדינות אחרות, בקרב אירגונים יהודיים בעולם. עדיין אפשר לעצור את זה. לאפשר לו להישאר כאן, ולהקטין את הנזק. אני עדיין מאמינה כי יימצא האדם האחראי שיתעשת, יבין כי המחווה האנושית לתומאס ולנו היא הדרך הנכונה לפעול.
דובר שר הפנים אלי ישי מסר ביום חמישי לתקשורת כי תומאס לא יגורש. אשרת התושבות הארעית שלו תוארך, ובמקביל, תיבחן הסדרת מעמדו האזרחי בישראל. כולנו, תומאס ומשפחת כץ-שנהר, מודים מעומק הלב לשר אל ישי ולאנשי משרדו על ההחלטה האמיצה וההומאנית שקיבלו. השפעתה של החלטה זו, לטובה, על חיינו בהחלט משמעותית.
אני מודה לאגודה לזכויות האזרח, שמלווה אותנו כבר שנה וחצי, לבני המשפחה ולכל החברים שסייעו בכל דרך שיכלו. כולי מלאת התרגשות מהתגייסות של רבים אשר לא מכירים אותנו אישית, אבל האמינו ומאמינים, כי היחס האישי, האנושי, לאדם במצוקה היא הדרך הראויה. 3721 אנשים הצטרפו לדף בפייסבוק, אשר נפתח אתמול בבוקר, ועדיין מצטרפים. אני עדיין בהתרגשות עצומה מהתמיכה, מה"לייק" של כל אחד ואחת. רבים התגייסו ביומיים האלה, בארץ ובחו"ל, מתבססים על ערכי המשפחה והאחריות ההדדית. הצטרפו גם ראשי ארגונים יהודיים בארה"ב, מובילי ארגונים בארץ, משרדה של ענת שור ורבים אחרים.
תחושת ההקלה היא עצומה. שלנו ושל תומאס. אנחנו יודעים שיש עוד דרך לפנינו, ומאמינים כי נעבור גם אותה. צעד אחר צעד, מתמודדים עם מה שבא, ומקווים לשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם