יומן מסע: היתומים היהודים ירו בקצינים
רוב בני הנוער היו יתומים, ובכל זאת המשיכו להיפגש, לפעול, להפעיל את הצעירים יותר. כאן, בחצר הזו, יצאו לפעולה ממנה לא שבו
-לטור הקודם
יום בקרקוב. בבוקר, במלון, מתכנסים להקשבה לעד המשלחת. סיפר מקטעים ממה שעבר כילד, כנער, בתקופת השואה. הנסיעות ברכבת, המחנות. הוא מגדיר כנס את הנסיבות לכך ששרד את השואה. צירופי מקרים, אוסף מקרי של נסיבות הביאו אותו לסיום המלחמה.
אנחנו שרים את ירושלים של זהב בעוצמה, בליווי צחי על החצוצרה. בסיום השיר עולה סא"ל שכבר הפתיעה באחד הטקסים עם שיר ביידיש, מבקשת לשיר אחרת את "ירושלים של זהב". היא שרה בשקט, ודממה משתררת בחלל בית הכנסת. היא שרה מעומק הלב, ושירתה מעירה את הלבבות.
כולם מצטרפים בשקט ועם רגש רב לשירה. עכשיו השיר נשמע כמו תפילה. תפילה חודרת לעומק הלב וחודרת למרומי השמים. שרים ומסיימים ברגע של שקט, לזכר ימים עברו, לתקווה לימים אחרים.
בית הכנסת של הרמ"ה, קטן, משפחתי, צנוע. לכאן אני מתחברת הרבה יותר מאשר לבית הכנסת המפואר.
בית הקברות הקטן סודר ונוקה מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה. יש משהו במקום הזה שמזמין אותי להישאר, אבל אנחנו ממשיכים לכיכר השוק ומשם לבית הכנסת של אייזיק. מעט שוחזר כאן, אבל יש תחושה של משהו שאבד לעד.
בית המרקחת בגטו מעלה את חסידי אומות העולם לשיח. הרוקח נשאר שם, סייע ליהודים ככל יכולתו. איפשר לקפוץ מחלון בית המרקחת חזרה לגטו, איפשר לזייף שם מסמכים, תמך והיה שם בשביל האנשים שאיבדו הכל. בתוך בית המרקחת שהפך למוזיאון גיליתי שיחסית לגודל האוכלוסיה, בפולין היו הכי הרבה חסידי אומות עולם.
נכון, היו שם גם רבים שהסגירו יהודים, היו גם כאלה, כמו ביידוובנה, שריכזו יהודים באסם ושרפו את שכניהם. הרוב חיו את חייהם, כמו בכל מקום, משתדלים לשרוד בעצמם את מוראות המלחמה. אבל לפולין אנו אולי עושים עוול כאשר אנו מתעלמים מהיקף הסיוע הנמוך הרבה יותר במדינות האחרות.
כמעט כל צעד על אדמת פולין מעורר תהיות, מעורר שאלות שאין להן פתרון. ואם עולה סוג של פתרון, הוא מן הסתם שטחי או סתמי למדי, קל מדי ומהווה סוג של בריחה מהשאלות העמוקות יותר. בכל צעד זה מתברר לי יותר. בכל צעד על אדמת פולין אני מבינה גם שלכל שאלה הקשורה לתקופת השואה יש השלכה לנושאים אוניברסליים,
כל שאלה שולחת גלים ומעוררת מחשבות ותהיות על מהות החיים בכלל, על החיים בארץ בפרט.
קטן הגטו, וכל פינה מספרת סיפור, כל חצר חושפת מעשה שהיה, חלקם מעולם לא נודעו, אחרים מעולם לא סופרו. לפני כניסה לאחת החצרות מבקשת מירית שקט מוחלט. השכנים לא אוהבים שנכנסים אליהם לחצר, אבל לחצר הזו יש חשיבות מיוחדת. אנחנו מבטיחים לשתוק, ונכנסים לחצר דרך מעבר חשוך בחדר המדרגות.
זו הייתה החצר של תנועות הנוער, מספרת לנו מירית כאשר אנחנו מקיפים אותה, דמומים, בחצר. כאן התארגן הנוער. רוב בני הנוער כבר היו יתומים, ובכל זאת המשיכו להיפגש, לפעול, להפעיל את הצעירים יותר. כאן, בחצר הזו, הגו ותכננו, ומכאן יצאו לפעולה ממנה אף אחד מהם לא שב. חניכי ומדריכי תנועות הנוער אספו מעט נשק וחומרי נפץ ויצאו אל אחד מבתי הקפה בעיר, מקום בו נהגו לשבת קציני SS. הם נכנסו וירו, הצליחו להרוג, אך הם לא יצאו מהפעולה הזו בחיים.
"אנחנו יודעים מה היו שמותיהם?", שאלתי את מירית כשיצאנו החוצה, חזרה לרחוב. "לא. רק כמה שמות פרטיים" ענתה לי בעצב. יוצאים מהגטו לראות את החומה, אותה חומה שאפשר לראות בסרט "רשימות שינדלר". עיר יפה, קרקוב, וגם חומת הגטו היא לא סתם חומה, אלא חומה יפה, עם קשתות. כמו בכל גטו, גם כאן חשבו היהודים שהחומה תגן עליהם, ובסופו של תהליך הפכה למרכיב מרכזי בכלאם.
אחרי שיחה קצרה של מפקד המשלחת מערבבים את הצוותים לקבוצות שיח קטנות יותר, עם מחשבות על השליחות והאחריות, על דרכים לעיצוב זכרון השואה אצל הדורות הבאים. השאלה המהותית היא מהו המנדט של הדור שלנו, הדור האחרון ששומע את סיפורי השואה מהניצולים עצמם.
בעצם, במחשבה שניה, יש כמה דורות במשלחת הזו, והצעירים הם אולי אלה שעליהם מוטלת החובה העיקרית להעביר את המקל הלאה. אבל הצעירים האלה, לפחות אלה שישבו איתי בקבוצה הקטנה, מנסים עדיין לעשות סדר בעולם הכאוטי והסובייקטיבי שלנו.
מנסים, אולי, לחפש את האובייקטיבי, את המוחלט, את האמת האחת, את הצדק האחד, את החיבור הישיר לשואה. משהו בשיחת הקבוצה מוזר לי אחרי חוויות החיים האישיות שלי. קשה לי עם שיחה כזו שכמעט לא משאירה מקום לרגש, לכאוס, לאי הידיעה, לחוסר הוודאות, אולי גם לפשטות. אני מנסה לקחת את השיחה למקום קצת יותר אוניברסלי, קצת יותר פתוח, ללא הצלחה.
אחרי המפגש לא מגרשים אותנו לחדרים. יש קצת זמן ללגום קפה בבר, לעשן כמה סיגריות. "איזה כייף לך שאת על אזרחי כל המסע" אומרת לי אחת הקצינות. "הייתי שמחה הרבה יותר אילו היו מגייסים אותי לשבוע הזה והייתי יכולה להיות כמוכם, על מדים", עניתי.
היא לא יכלה להסתיר את התדהמה. "למה?" שאלה אותי. לקח לי רגע לנסח את התשובה "המשכיות. כל כך פשוט" השבתי. "בלי יותר מדי תיאוריות ובלי לסבך, יש לפעמים בחיים דברים פשוטים. כאשר קציני צה"ל נמצאים כאן במדים, העוצמה של המשכיות החיים מאד פשוטה, מאד ברורה. לפחות בעיני. אני מניחה שגם בעיני המתבונן מבחוץ".
הקצינה הופתעה. "לא חשבתי על זה ככה אף פעם. אולי באמת לפעמים יש להסתכל על הדברים מהמקום הפשוט ...", היא אומרת, ואני נזכרת שוב בכל המקומות בהם אני רואה את עצמי מבפנים, את העולם מבפנים החוצה, ומפספסת משהו חשוב, לא קולטת איך רואים אותי מבחוץ, איזו השפעה יש לי על עצמי ועל אחרים.
לפני השינה אני נזכרת לחפש שוב את מקור החיים. לחפש את הכוחות לחיות בתוך המהומה, מתוך האפר. עוף החול חוזר אלי מדי פעם, מזכיר לי את עוצמת החיים, את שמחת החיים, את הרגע הנוכחי.
כמעט מקפלת את המחברת ומתארגנת לשינה, ולפתע מתמלאת אהבה עצומה לקבוצה הזו שאני נוסעת איתה, למשלחת כולה, המלווה את מסעי לפולין, במרץ 2010.
אילה כץ היא אלמנתו של רס"ר רמי כץ ז"ל, נפל באסון צאלים א', ב 17 ביולי 1990, בהיותו בן 32. אמא של ניר כץ ז"ל, יזם, סטודנט ומדריך נוער. נרצח בבר-נוער בתל אביב ב 1 לאוגוסט 2009, בהיותו בן 26. ניר שירת 6 וחצי שנים בצבא, ביחידת המחשוב של חיל המודיעין
ביום העצמאות יפורסם הטור האחרון ביומן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם