יומן מסע: גם החמלה שלנו הלכה לאיבוד
בפולין מתחדדת אצלי תפיסת החופש לחיות כל אחד על פי דרכו. מבחינתי נכנסת לכאן כל הצביעות של הדת בהקשר של הקהילה ההומו-לסבית
-לטור הקודם
נוסעים לישיבת חכמי לובלין. אני נזכרת בבניין החרב שפגשנו לפני חמש שנים, ומופתעת לגלות בניין משופץ, מסודר, עם אולם מרכזי מעורר השראה. אנחנו מתיישבים להדרכה ושומעים את הסיפורים על הישיבה, הרב שפירא ואשתו. אחרי ההדרכה עלה רב המשלחת על דוכן גבוה ונתן שיעור על הדף היומי.
כל אחד על פי דרכו, כל אחד על פי אמונתו, בלי לכפות דבר על האחר, בלי לפגוע באחר. מבחינתי, נכנסת לכאן גם כל הצביעות של הממסד הדתי בהקשר של הקהילה ההומו-לסבית, של האהבה הלהט"בית.
מעבר לרצון לכפות אורח חיים מסויים, לשמר את קיומו של הסדר החברתי הנוח להם, הרי השימוש בהשפלת השונה, בהסתה כאילו דרך דברי תורה, כאילו דרך ציווי עתיק יומין, הרחבתו למה שמתאים להם, מעוררת בי תחושה של עצב עמוק, של חמלה עצומה על אנשים שכל כך חרדים לקיומם שלהם עד שהם לא רואים את האחר, לא רואים כי גם האחר הוא אדם, בדיוק כמותם. אדם במסע משל עצמו, אדם עם תחושות ורגשות, עם צרכים ורצונות משל עצמו.
מבלי להשוות, זה מה שעלה כאן בשואה, זה מה שעולה בכל מקום בו נמחק אדם, נמחקת הייחודיות של הפרט לטובת נתיב שמנהיגות מצליחה לסחוף לכיוונו את ההמונים, שכנראה גם הם כבר מאבדים את החיבור העמוק עם עצמם, עם ערכיהם, עם אמונותיהם האנושיות הבסיסיות והולכים עם העדר לאותו מקום, לעתים אכזרי, אליו לוקח אותם המנהיג.
שוב אני יוצאת עם עצב גדול על מה שאיבדנו כעם, אז ושם, ומה אנחנו ממשיכים לאבד כאן ועכשיו. "שם ואז" נכנס מישהו אחר לישיבה, הרג את בחוריה שרף את ספריה, וניסה להכחיד את תרבותה, וזה מעורר הרבה כאב ועצב.
"כאן ועכשיו" אנחנו עושים את הרע לעצמנו, כי החמלה שלנו הלכה לאיבוד, כי גם בתוכנו יש המשתמשים בכוח כדי לכפות את רצונם על אחרים, שלא מעוניינים
אני מנסה לעורר אותה אצלי, בהתנהלות שלי, היומיומית, וגם החברתית. זה לא פשוט לעמוד במקום של חמלה ואהבה כאשר מסביב אני רואה כל כך הרבה רוע, התכחשות, מחיקת הייחודיות, וחיפוש מה שמוגדר כ"צדק".
אם נזכור שאין אמת אחת, אם נזכור כי כולנו, לא משנה מהן דעותינו ומהו מלבושנו – בני אדם ייחודיים ובעלי ערך, אולי נוכל לראות כי גם אצל האחר מונחת קצת אמת, נוכל להעצים את החמלה, להחזיר את "ואהבת לרעך כמוך" למרכז. הנסיעה למיידנק הייתה קצרה. המרחבים העצומים בוהקים בלובן השלג שלא מפסיק להקסים אותי, כל יום מחדש.
ליד ביתו הלבן של מפקד המחנה אנו שואלים את עצמנו האם הנאצים היו "אנשים רגילים" בנסיבות לא רגילות. קל לנו יותר לומר שהיו לא שפויים, שהרי אז זה לא אנחנו.
ממשיכים מעט פנימה, ונעצרים ליד שער המחנה. כאן מתפתח דיון על "הרוב הדומם", דרך ההתבוננות על בתי הפולנים הקרובים לגדר המחנה. האם ידעו? מה ידעו? למה הרוב לא עשו משהו?
קל לשאול את השאלות האלה כאשר מסתכלים על אחרים, על מצבים לא מוכרים. אבל מה קורה אם אנחנו מסתכלים פנימה, לתוכנו? אני מצאתי את עצמי כמעט כל חיי חלק בלתי נפרד מאותו "רוב דומם". היו לי, כמובן, דעות על מה שקורה, על מה שאמור היה להיות, על איך צריך לעשות אחרת.
אף פעם, עד ה-1 לאוגוסט, לא יצאתי מהפוזיציה הנוחה והבטוחה לכאורה של החמימות והצדקנות של הרוב הדומם. בפוזיציה הזו יש לא מעט רווחים. יש בפוזיציה הזו סוג של אנונימיות, סוג של נוחיות. גם אין התמודדות עם הבושה, אולי, להתעסק עם נושאים מסויימים, בלי לדעת מה האחרים חושבים. אולי החשש ממה שיחשבו עלי אם אתמוך בדעה לא מקובלת.
חשיפה של מחשבות, דעות ורגשות פרטיים לא תמיד משתלבת עם הזרם המרכזי. לרוב לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר של יציאה לרחוב, לככר העיר ולומר את דעתי. אולי גם לא האמנתי בכוחו של היחיד לשנות משהו. אולי גם לא האמנתי בכוחי שלי, בזכותי שלי, לשנות משהו. בוודאי לא ראיתי בכך חובה אזרחית. עד שלמדתי מהו המחיר של השתייכות לרוב הדומם.
הילדים שלי מלווים אותי כאן במחשבות. מה הם היו עושים? איך הם היו מתמודדים? איך מרגיש הורה שילדו נחשף לזוועות האלה? חוסר אונים עמוק ממלא אותי, כמעט לא מאפשר לנשום. התמלאתי תחושת השתאות מול כל אותם הורים שעמדו כאן בחוסר אונים מוחלט מול המפלצת הנאצית, ולא יכלו להושיע את ילדיהם, לא יכלו לספק להם משענת הורית בתוך הכאוס. גם לשרוד את זה צריך הרבה מכוח הרוח.
הסרט "רשימות שינדלר" מוקרן באוטובוס במהלך הנסיעה הארוכה לקרקוב. אני רואה חלק, שוב נתקלת במראות המוכרים מהסרטים של נאצים שיורים באנשים שעומדים מולם. הכאב שוב מתעורר. מתבוננת בסרט בשלווה מהולה בתמיהה. איך אדם יכול לעמוד מול אדם אחר ולירות בו? אני מבינה שכנראה לעולם לא אבין, נושמת בשלווה את הרגע, ונבלעת לתוך שינה עמוקה.
בבית כנסת חרב בעיירה חשוכה אנחנו מחזירים את הצלילים, את הקולות, לאותם קירות שלא שמעו שירה יהודית במשך כמה עשורים. שירה אדירה פורצת, החצוצרה מצטרפת. שירי ישראל ושירים יהודיים, אליהם מתחברים כמה אנשים בריקוד סוער של ביחד כזה.
מתבוננת בקצינים ובקצינות המקיפים אותי, אנשי צבא ההגנה לישראל. משהו זז בתוכי, ותחושה של "ביחד" מקיפה אותי, ופעם ראשונה אני שרה את ירושלים של זהב ואת התקווה בלי להיזכר אף לרגע קט כי אני מזייפת.
הרגשתי נוכחות מלאה ברגע, בלי מחשבות ציניות על משמעות, בלי לחשוב ובלי לנתח דבר. פשוט הייתי שם, עם כולם, מחוברת לעצמי ומחוברת לרגע קסום. התמלאתי גאווה ותחושה של עוצמה, עוצמת החיים!
רגע לפני השינה אני שמה לב שהחדר מוצף באור. קמה לכבות את האורות ומרגישה את כל הגוף צורח מכאב. כל תא כואב, וכל איבר צורח וצווח מכאב, רוצים לנוח, רוצים לישון ולא לקום.
אבל אני מוצאת את עצמי ממשיכה לכתוב, רוצה להעביר כמה "טיפים" לקצינים, לעולם, ולא ממש מבינה למה זה צריך להיות עכשיו, אבל רושמת: "תכיר את עצמך קודם, ומכאן תכיר את העולם". טוב, את זה כבר אמר פעם הרב קוק, אם כי אני לא זוכרת עכשיו את המילים המדוייקות.
הדבר האחרון שעלה בראשי ממש לפני שצנחה לי העט מהיד היה "אל תחכו למחר כדי לומר שאתם אוהבים". ברור שזה ברור, אבל הפעם זה היה עוצמתי מבפנים, לא מהראש.
אחרי סיפורי השואה, ההכרה ברגע שלפתע מפריד אהובים, מפריד הורה מילדו, מפריד בשנייה בין החיים למוות, מעורר אצלי את החשיבות של לחיות את הרגע, ובכל רגע לומר למי שאני אוהבת שאני אוהבת, לומר למי שחשוב לי שהוא חשוב לי. אף פעם לא אדע אם יהיה זמן להיפרד.
אילה כץ היא אלמנתו של רס"ר רמי כץ שנפל באסון צאלים א' ב-17 ביולי 1990. היא אמא של ניר כץ, יזם, סטודנט ומדריך נוער שנרצח באירוע הירי במועדון הבר-נוער בתל אביב ב-1 לאוגוסט 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם