יומן מסע: הוא הרג אותם רק כי הם יהודים
באוטובוס מוקרן "הפסנתרן". בפעם הראשונה ראיתי אותו בפולין, בפעם אחרת, אבל זה היה לפני הרצח. עכשיו אני רואה זאת אחרת. חלק 3
-לחלק הקודם ביומן
עכשיו הדרך שונה ואני לבד באוטובוס, בלי היד המחממת והמנחמת של גילי. הפעם אני עם משלחת של קציני צה"ל, "עדים במדים", אני מהרהרת ותחושה של משהו גדול מהחיים עולה בי. הנוף שונה בעונה הזו. מרבדי שלג ענקיים מאופק עד אופק.
שלג בתוך היער, על גגות בתים שמדי פעם מגיחים בין השדות העצומים. כמעט לא רואים חיות בחוץ, או אנשים בשדות. אני מהרהרת בסיכויי ההישרדות שלי ביער קר ומלא שלג. כנראה לא משהו...עם ההרגשה הזאת אני יורדת מהאוטובוס, ישר לבית הכנסת של העיירה.
מציפים אותי זיכרונות מהפעם הקודמת שהייתי כאן. סבא של גיטה נולד כאן. גם אביו וסבו. חשבתי אז על התלאות שגיטה עברה בדרך לארץ, על סיביר והמסע ברכבת לאיטליה, האימונים בנשק והעלייה באלטלנה, השירות בצה"ל, עבודתה כאחות והפעילות הפוליטית שלה לאורך השנים. ואז בנה, בעלי, רמי, נופל במסגרת שרות מילואים.
שברון הלב ותחילת ההתפכחות הכואבת. גם כשהייתי כאן בפעם הקודמת חשבתי עליה ועל כל אלה, אבל אז ניר היה בצבא, ואני התמלאתי גאווה ותקווה. חשבתי על ההמשכיות, ועל כך שעם הכל, אנחנו כאן, והנכד שלה ממשיך ופועל למען המדינה, משרת בסדיר ובקבע, שרות ארוך של 6 וחצי שנים. אבל היום גם ניר כבר איננו, לא רק גיטה ורמי.
הכאב ממלא אותי, אוחז בי ומנסה להמית כל מבט משתאה על היופי של העיירה הזו בתוך השלג, על היופי של עיירה שנשארה כאילו עשרות שנים בעבר. בבית הכנסת המשוחזר אני מוצאת פינה בצד, כאילו לא מעורבת, אבל מהר מאד מתיישבים סביבי אנשים. אני מנסה לצאת מהזום-אין לתוכי, ומתבוננת בתפילות על הקירות. תפילות שנכתבו שם בתקופה שלפני המצאת הדפוס, תפילות ששרדו על הקירות עד מלחמת העולם השנייה ועכשיו שוחזרו. אני חושבת על סבא של גיטה ועל כל משפחתו.
הם גדלו כאן, התפללו כאן, חיו כאן. אחרי ההדרכה אני מצטרפת לקציני המשלחת שפרצו בשירה, מזייפת חופשי, מתבוננת בקירות שבמשך מאות שנים שמעו שירה ותפילה של יהודים. אנחנו כאן. למרות הכל ...משוטטים בסימטאות העיירה, ואני שמחה לגלות שהפעם אנחנו הולכים למקום אחר, לא לכיוון בו הייתי בפעם הקודמת. עוצרים ליד חנותו וביתו של איש
אני מנסה לדמיין את קולות השמחה של ילדים, משתוללים ומשחקים במשחקים שונים מאלה שאני גדלתי עליהם, מאתגרים את עצמם בקפיצות מעל הנהר, במעבר על שכבת הקרח הדקה שמכסה אותו. מנסה לדמיין ולא מצליחה. הכל שקט, שקט לא טבעי, ואולי זה רק בדמיוני. אני חושבת על סבא של גיטה, ששיחק כאן בתמימות של ילד, בלי לדמיין אפילו לאן יובילו השנים והאירועים את צאצאיו, על פני זמנים ומרחבים שלא הכיר. ממשיכים לככר השוק ומדברים עוד על העולם שהיה כאן לפני המלחמה, על החיים והתרבות, על סירי החמין שנהגו להביא הילדים לתנורו של האופה. עולם שלם שחרב.
עולים על האוטובוסים בדרך ליער לופוחובה. מסביב הכל לבן, חום ואפור. הירוק שהיה כאן פעם, הירוק שיהיה כאן באביב, לא נראה כרגע בשום מקום. האוטובוס נוסע במסלול ההליכה של יהודי טיקוצ'ין אל היער. היה אז חודש אוגוסט, היה חם, לא היו להם מים, ולא היה להם מושג לאן הם הולכים. הליכה אל עתיד לא ידוע. לשם גם אנחנו הולכים כל הזמן, אבל עם האשליה שאנחנו יודעים, עם אשליה שיש לנו שליטה, או לפחות השפעה, על העתיד שלנו.
ירידה מהירה מהאוטובוסים בלב היער המושלג, הליכה זריזה לשביל ופתאום כולם, כאילו הונף מטה קסם, יודעים להסתדר לפי הצוותים בשלשות. אני מחפשת את מקומי, ולפתע שומעת את מפקד המשלחת קורא לי להצטרף אליו להוביל את הכוח ליער. כמו בתוך חלום אני מוצאת את עצמי בשורה הראשונה עם המפקד, עם עד המשלחת, ועם רב המשלחת עטוף בטלית ואוחז בספר תורה.
הולכת על השלג שהפך לקרח, מן הסתם בצעדי משלחות אחרות שהיו כאן לפנינו, שומעת מאחורי את מצעד השמאל-ימין של 150 קציני צה"ל, את אשר הרס"ר שמחדש מדי פעם את הקצב, ומתרגשת עד עמקי נשמתי. כאן, ביער הזה, ראיתי פעם ראשונה זר של "עדים במדים".
כאן, ביער הזה רציתי בכל מאודי להיות יום אחד חלק ממשלחת כזו, והנה, היום הזה הגיע, ואני כאן. אז לא דמיינתי שאוביל את המצעד לתוך היער. אז לא יכולתי לדמיין את השקט המקפיא שישרור למקצב צעדיהם של 150 קציני צה"ל, כשאני חלק מהם. לפתע נשמע קול חצוצרה מעומק היער. תרועת אבל מתוך אזור בורות הירי. הקול הזה, מלווה את השמאל-ימין שלנו, פורט על נימים רדומים, מעיר בי שוב את תחושת ההמשכיות, מעורר תחושה שלערכים אחריות ושליחות יש משמעות עצומה עבורי.
בתוך ההליכה אני מרגישה שנשלח אלי מסר אישי בעל משמעות עצומה. לזכור, ולעולם לא לשכוח.
ההליכה לתוך היער נמשכת והזמן כמו עמד מלכת. בתוך ההתרגשות העצומה אני לא יכולה להימנע מלהבחין ברגליים שלי, שלא בדיוק מסונכרנות עם קצב הקצינים, מקבלות חיים משלהן, מנסות בכל מאודן לא להחליק על הקרח, להחזיק מעמד רק עוד קצת בהליכה גאה ובטוחה בראש הטור.
חיוך קטן עולה בי, מעלה בתוכי תחושה שמעבר להתרגשות ולרצינות, מעבר לכאב ולעצב, מעבר לתחושת השליחות והאחריות, עולה גם תחושת ההתרסה, ובא לי להניף אצבע משולשת מול כל אלה שניסו להשמיד אותנו לאורך הדורות יחד עם המילים "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!". אחר כך נסענו לטרבלינקה.
אילה כץ היא אלמנתו של רס"ר רמי כץ שנפל באסון צאלים א' ב-17 ביולי 1990. היא אמא של ניר כץ, יזם, סטודנט ומדריך נוער שנרצח באירוע הירי במועדון הבר-נוער בתל אביב ב-1 לאוגוסט 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם