יומן מסע: איפה האל מלא הרחמים?
ככר השילוחים נראית היום כמו כל רחוב אחר. אנדרטה של קירות לבנים עם פס שחור מצהירה בשקט קפוא על מה שפעם היה. חלק שני ביומן
-לחלק הראשון של היומן: על ההכנות
מנסה לחוות את מה שנשאר שם בפנים אחרי החורבן האישי, הקהילתי, הלאומי. מה יש שם בתוך האדם ששרד את הכל והצליח ליצור משהו חדש. משהו עמוק ומהותי חייב היה להישאר שם, בתוך כל אחד ששרד והמשיך לחיות. משהו שיכול היה לקום, לנער את האפר, להכיל את הכאב, ולהתחיל מחדש ליצור, לאהוב, לתת ולהמשיך לתת אמון באנשים, בטבע, ביקום, באלוהים.
איך? אולי איך זו לא השאלה הנכונה. גם לא "למה". אולי אפילו לא "איפה מוצאים את הכוחות ...". מהרהרת בשאלה מהי המשמעות העמוקה של "לחיות", ונעצרת. שואלת את עצמי מה הסיפור שמעבר לסיפור. ומפסיקה לשאול, מפסיקה לחשוב.
בינתיים אני כמו הטלפון הנייד שלי בתחילת המסע, בלי קליטה. אולי אני מתאמצת יותר מדי לקלוט, להבין, לנתח, לחשוב. כרגע נכון לי להתחבר למקום שלא מתאמץ, שלא חופר ומחפש מחשבות חדשות, שמצליח לנוח בתוך החוויה, בתוך אי הידיעה, בתוך אי הוודאות. פשוט לנוח, גם בלי הבנה וידיעה.
טקס צבאי מוקף שלג לבן. אני משתדלת להיכנס למבנה השלשות החיצוני, להרגיש מחוברת לעצמי ולמה שמתרחש סביבי, בו זמנית. העין קולטת גדר משובצת בשברי מצבות. הלב נחמץ. מבוססים בשלג לקברים של אנשים שפעם חיו חיים מלאים, אולי מאושרים, אולי פחות.
אנשים שהיו להם הורים, חברים, ילדים. אנשים שחיו כאן בקהילה היהודית, אנשים שחלמו ובנו. כל מצבה מספרת חיים, מספרת מוות. כל מצבה מספרת סיפור. מירית מלמדת אותנו להתבונן, להסיק מסקנות מהמעט שעינינו רואות בכל מצבה. לחבר את הפרטים לסיפור הגדול, לזמן בו אותו אדם חי ונפטר.
יותר מדי ברצינות אנחנו מתייחסים למוות, עולה בי המחשבה, ופחות מדי ברצינות לחיים. כחברה אנחנו מייחסים המון חשיבות לכבוד המת, אבל הרבה פחות לכבוד החי. אנו נוסעים לכיוון הגטו הקטן. מסיירים באזור אשר נבנה מחדש אחרי המלחמה ההיא, מוקפים בריחות בישול העולים מהבתים המקיפים את
ניגשים לשריד האחרון מחומת הגטו, חומה שהיהודים בנו בתקווה שתגן עליהם. משפ ממשיכים לאזור אחר בגטו הגדול, אזור שנשאר כמו שהיה, בנוי לבנים אדומות. תערוכה של תמונות אנשים שחיו כאן פעם מוצגות בענק על הקירות, מזכירות את החיים והתרבות העשירה שפעם שקקה כאן חיים. כמו במנהרת זמן, נכנסים לחצר שנשתמרה, עוברים לתקופה אחרת.
מקשיבים למירית, המציינת כי הדיירים שגרים כאן לא אוהבים שנכנסים להם לחצר. "אתם מבינים, כשאתם כאן ומסתכלים סביב, כי לא היה להם לאן לברוח. ברגע שנכנסו הנאצים והוציאו את כולם, לא היה לאן להימלט...". אני רואה את הציפור השחורה על חלון בקומה השלישית, את וילונות התחרה הלבנים על כמה חלונות. כמה פולני, אני מחייכת בתוכי. קצינים דוממים מול האמירה הזו, עדיין, במחצית היום הראשון בפולין, בטוחים שאפשר היה להתנגד, שאפשר היה להתמרד ולא להיכנע לצורר.
ככר השילוחים נראית היום כמו כל רחוב אחר בעיר הזו. אנדרטה של קירות לבנים עם פס שחור מצהירה בשקט קפוא על מה שפעם היה. החומה שפעם חצתה את הכביש כבר לא קיימת, רק פס על הבניין שהיה פעם בניין הגסטפו רומז על מה שהיה. בשביל ככר לחם ומעט ריבה עזבו היהודים את בתיהם בגטו, את חיי הרעב וחוסר התקווה ובאו לכאן.
קצת לחם ואולי גם קצת תקווה הביאו אותם לקבל החלטה ששינתה את חייהם לנצח, שתרמה לסיום מהיר של חייהם, סיום לא ממש מתוכנן, בדרך כלל בטרבלינקה. חושך יורד על העיר, הקור מתעצם, והזרקורים מאירים את האנדרטה לזכר מרד גטו וורשה.
שלג קל מתחיל לרדת, מפתיע אותי ברכותו, באיטיות שלו. אני מקשיבה למירית המספרת את סיפורי המרד, מתבוננת בשלג היורד ומגלה לפתע ילדה קטנה שרוצה לעצור לרגע את הכל וליהנות מהשלג היורד, להתרגש ממראה הפתיתים הקטנים המכסים אותנו, מנצנצים כאילו היו יהלומים קטנים בעוברם באור הזרקורים. אני מרשה לעצמי להתנתק ממה שקורה סביבי, לרגע מפסיקה להקשיב, שוכחת איפה אני נמצאת ולמה, ומתמסרת לאושר פשוט של התבוננות ביופי המופלא של הטבע, בשלג שמכסה אותנו ואת השבילים
תחושה של אצילות הטבע מפעפעת בתוכי. היופי שלא ניתן לתיאור במילים, התחושה הפנימית של התפעמות מול פתיתים קטנים, לבנים, רכים. מרגישה כמו ילדה קטנה, מסתכל על האנשים סביבי, רובם נועצים את מבטיהם במירית, נשארים רציניים ודמומים מול היסטוריה לא קלה, מול הקרבה ראויה לציון ולזכרון של אנשי תנועות הנוער, של אנשי גטו וורשה.
פתיתים קטנים, לבנים, זוהרים, כמו פתיתים של חסד נופלים על האתר, עלינו. פתיתים חגיגיים שמזכירים לי כמה נכון לפעמים להיות נוכחת ברגע, כמו שהוא, בלי לשפוט את השמחה על השלג שיורד באמצע וורשה, באמצע ההדרכה, באמצע הרגשות אשר בו זמנית מתפעמים מאומץ ליבם של החיים, של הלוחמים, ומצטערים צער רב על אובדנם של רבים מספור.
הרבה שיחות יש בצוות על ערכים. שליחות ואחריות, גבורה, קבלת החלטות, פיקוד, מוסריות, אנושיות. הרבה שיחות שמעוררות בי התפעמות, התרגשות מהרף הערכי הגבוה שקצינים אלה מעמידים לעצמם, לחייליהם בארץ.
בחושך, ליד אנדרטת רפפורט, טקס מרגש בקור מקפיא, ראשון מבין כמה. לרגע הזה חיכיתי. להיות חלק מצבא ההגנה לישראל על אדמת פולין. הקור חוסם את תחושת השובבות המתריסה שחלמתי עליה. הגאווה הלאומית מוצאת לה מקום, מפלסת דרך בין תאי גופי הקפואים. תחושת השייכות למשלחת מתעוררת בי לראשונה, מפיצה מעט חמימות ומסייעת לי להתעלם מאצבעות רגלי הקפואות.
חצוצרה, שיר, קטע נגינה, דבר המפקד, קדיש ו"אל מלא רחמים" מפי רב המשלחת. הקדיש מעלה את דמותו של ניר לנגד עיני. "כמו בחור ישיבה אתה אומר את הקדיש" אמר לך החזן ביולי ואתה השבת "טוב, יש לי נסיון של 19 שנים" ושנינו נקרענו מצחוק, מתאפקים לא להחצין אותו עד שהחזן הלך.
ואיפה האל מלא הרחמים? נאטמת למילים שבאות אחרי השלוש הראשונות. נזכרת במבט שהיינו מחליפים, נירי, אתה ואני, כל פעם מחדש לשמע המילים ההזויות האלה. "תנוח בשלום על משכבך, ילד, אמא תמיד איתך" אני לוחשת לך בליבי, והגעגועים מציפים, מאיימים לבלוע אותי. עכשיו גילי אומר עליך קדיש, וגם על אבא שלך הוא יגיד.
"אל מלא רחמים" על אדמת פולין, אדמה בה מיליוני יהודים נרצחו ועונו על לא עוול בכפם, רק משום שהיו יהודים, רק משום שאחד מאבותיהם היה יהודי. מיליוני אנשים אחרים נרצחו כי היו פולנים, כי היו נכים, חולים או הומוסקסואלים. לא היו כאן רחמים, לא הייתה כאן חמלה ולא היה כאן חסד. לפחות לא אז, בתקופת המלחמה. "איפה הרחמים?" בא לי לצעוק באמצע הטקס, אבל אני שותקת. שותקת, ומרגישה בסדר עם השתיקה. עוד 6 שעות שינה מטכ"ליות ותגיע ההשכמה, אז לילה טוב בסיום יומה הראשון של משלחת קכ"ו בפולין.
אילה כץ היא אלמנתו של רס"ר רמי כץ ז"ל, נפל באסון צאלים א', ב-17 ביולי 1990, בהיותו בן 32. אמא של ניר כץ ז"ל, יזם, סטודנט ומדריך נוער. נרצח בבר-נוער בתל אביב ב-1 לאוגוסט 2009, בהיותו בן 26. ניר שירת 6 וחצי שנים בצבא, ביחידת המחשוב של חיל המודיעין. לזכרם ... ולכבוד החיים.
סיפור המסע המלא נמצא באתר www.w-groups.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם