חמישה ימים בפולין בחודש מרץ 2010
אלמנת צה"ל יצאה למסע אל המוות ואל החיים עם משלחת קכ"ו של "עדים במדים" ותיעדה חוויותיה ביומן. חלק ראשון
-הכתבה היא חלק מפרויקט "זוכרים לנצח" של nrg חברה
-אולי קרובך זכאי לפיצויים?
עכשיו, לקראת יום השואה, שבוע לפני יום הזיכרון, אני רוצה לחלוק מעט מהחוויה עם כל מי שמתאים לו לקרוא. יש משהו סמלי במסע, בפריסתו כאן בימים המובילים דרך יום הזיכרון לשואה לעבר יום הזכרון לחללי צה"ל.
בסיום המסע, בדרך הביתה, הבנתי שבחמשת הימים האלה מקופלים חיים שלמים. בחמשת הימים האלה עלו כל התחושות והרגשות שאי פעם הכרתי, הופיעו ונעלמו במסע אינטנסיבי לשיא הגדולה האנושית, לשיא האכזריות האנושית, ולכל מה שבאמצע.
המסע שלי עם "עדים במדים" החל עוד בשנת 2005, בפולין הירוקה. הייתי אז עם גילי, בן זוגי, בקבוצה של גימלאי צה"ל. נסענו ל"מצעד החיים", ביום השואה, לציון 60 שנה לסיום המלחמה "ההיא". ביקרנו במחנות, הסתובבנו במרכזי הערים, בעולם שחרב, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לדמיין מה היה שם פעם.
עמוסי רגשות ומחשבות בכיוונים ובגוונים שונים הסתובבנו בארץ גדולה וירוקה, עם שדות עד האופק, ופריחה של עצי תפוח ואגס. הניגוד בין היופי של הטבע והעבר האכזרי הממו אותי. ביער לופוחובה מצאנו זר עם דגל ישראל והכיתוב "עדים במדים". התרגשתי עד עמקי נשמתי ועלתה בי תחושה של גאווה לאומית והמשכיות יחד עם תחושה שובבה של התרסה. "אנחנו כאן!" עם הכול ולמרות הכול.
ידעתי כבר אז שיום אחד אצא גם אני עם משלחת כזו. ביום האחרון של המסע ההוא, על אדמת אושוויץ, ראיתי אותם. קציני חיל אוויר, טייסים. נערה יהודיה מצרפת שאלה את הטייס אם מותר
למה רציתי לנסוע? לא יודעת. ידעתי שאני נוסעת. זהו. יותר מזה לא עניין אותי. האמת היא שה-7 למרץ נראה לי רחוק במילא, אז למה לחשוב יותר מדי? נוסעת וזהו. פתוחה לכל מה שיבוא, לכל מה שיש. ימי ההכנה היו עמוסים. סיורים ב"יד ושם", הרצאות על החיים היהודיים באירופה לפני המלחמה, על השמדת היהודים בשואה ועל פולין של היום.
היו גם הרבה שיחות והתלבטויות על מוסריות וערכים, גבורה ואומץ לב, קבלת החלטות, משמעות השואה לקיום המדינה בעשורים השונים לקיומנו ועוד. מפקד המשלחת בחר להדגיש שני ערכים מרכזיים למסע, שליחות ואחריות, בשלושה מעגלים מחוברים: המשתתף כפרט, כמפקד בצה"ל, וכאזרח במדינת ישראל.
דור המפקדים הצעירים הוא הדור האחרון שיוצא למסעות האלה עם עדים, עם אנשים שהיו שם ומספרים את סיפורם האישי. שליחותו של הדור הזה למצוא את הדרך להעביר הלאה את מה ששמע, לוודא שזיכרון השואה לא ייעלם, למצוא את הדרך להעביר גם לחיילים שלהם את מה שחוו, את מה שלמדו, את הערכים של מוסריות אוניברסלית.
ערב הנסיעה אני בוחנת לעצמי בכל זאת מה אני מחפשת במסע הזה, ומוצאת מספר מעגלים גם בחיי שלי אותם הייתי רוצה לבחון לאור מה שהיה, לאור מה שיש, המעגלים שמעבר לעצמי. המעגלים האהובים והמוכרים של המשפחה, יחד עם המעגלים הרחבים יותר, המוכרים פחות, של תהל"ה, של הקהילה הגאה, של החברה הישראלית כולה.
ערב הנסיעה אני מבינה שאני ממשיכה לחפש את המהות של החיים בתוך השבר. מחפשת את הדרך למצוא כוחות לחיות בתוך הכאב, לעלות מתוך האפר, ליצור ולתרום לחיים, לאפשר את החמלה והאהבה גם מול רוע. "התשוקה לחיים העולה מתוך האפר", אני מוצאת את עצמי כותבת במחברת.
ערב הנסיעה אני מביטה בתמונה של רמי, בעיניים הכחולות הצוחקות שכל כך אהבתי, חושבת על 20 השנים האחרונות בלעדיו, מרגישה את הגעגוע, את הכאב, את הוקרת התודה על מה שכן היה, את האהבה. ערב הנסיעה אני מביטה בתמונה של ניר עם החיוך הקטן הזה שכל כך אהבתי תמיד.
החיוך בזווית הפה, שהוא תמיד חשב שאף אחד לא רואה, מביע באמצעותו את דעתו על העולם ועל מה שקורה. ועכשיו מה? נשארה אהבה, נשארו חיים. אחרים. לא כמו שהכרתי. מחר אסע לפולין. למקומות שהכאב בהם עולה על כל דמיון אנושי. מקום שההשפלה של בני אדם חצתה כל גבול מוכר. מקום בו רצחו אנשים רק בגלל מי שהם, בגלל מי שהיו. כמו שרצחו אותך, ילד שלי.
-מעוניין לקרוא חומרים נוספים בנושא? היכנס לפרויקט "זוכרים לנצח" של ערוץ nrg חברה
-קרוב משפחה של ניצול? לבדיקה האם מגיעים לקרובך כספי פיצויים לחץ כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם