בביוב אין זוהר
לפני שמקדמים כאן מהפכות מיותרות, מוטב להשקיע קצת בתחזוקה. הטיפול בתשתיות הביוב אמנם אפרורי, אבל חשוב לעתיד האומה
בשונה מקודמיו, כעת דו"ח העוני הסביבתי של "אדם, טבע ודין" לא מציג קשר הכרחי בין מצב כלכלי ירוד, לחשיפה למפגעים סביבתיים. מתחת לתחפושת של מדינה מתקדמת, גם יישובים מהמאיון העליון כמו סביון ובית ינאי לא מחוברים לרשת הביוב, ודייריהם של צמודי קרקע יוקרתיים בהוד השרון סובלים מהצחנה העולה ממתקן טיהור השפכים הכושל. בביצה הזו משכשכים כולם: 150 יישובים וחצי מיליון ישראלים, שלביוב שלהם אין פתרון מודרני - והעניים משכשכים קצת יותר.
הנחל המקסים יכול להיות אתר נופש
מחדלי ביוב, אולי יותר מכל מפגע סביבתי אחר, גורמים ללב להתכווץ בתחושת החמצה: כל ישראלי צריך לעמוד על גדת נחל חדרה, לראות את הצינור שמזרים את השפכים הירודים, המקציפים, ששייכים ל120- אלף תושבי רמות מנשה, כדי להבין את גודל ההפסד. הנחל המקסים הזה, מוקף בקנים נישאים ושאר צמחייה ירוקה, היה יכול להיות אתר נופש, קיט וטבע - מקום לאהוב. תחת זאת, הוא הפך לתעלה עכורה ודוחה, סכנה לבריאות ולמי התהום. ההתעללות בנחלים בישראל היא פשע נגד הסביבה, ולא פחות מכך: נגד עצמנו.
איך כל זה קורה, במדינה שנושאת בתואר אלופת העולם במיחזור מים לטובת החקלאות? התשובה טמונה בשתי מילות מפתח: ביורוקרטיה
וסדרי עדיפויות. בביוב אין זוהר. ראש הממשלה רוצה להטיס את המדינה קדימה באמצעות רפורמות ראוותניות, כמו זו שהגה בתחום התכנון והבנייה. לפני שהוא מוציא לדרך מהפכות מיותרות, מוטב שישקיע קצת בתחזוקה. זה אמנם אפרורי, אבל לא פחות חשוב לעתיד האומה.
הטיפול בתשתיות הביוב, היה אמור לתפוס תאוצה באמצעות הקמת התאגידים האיזוריים. אולם, חובת ההקמה נופלת על כתפיהן של רשויות מקומיות חלשות ועניות, וההקמה כרוכה בסבך משפטי ופיננסי. הביורוקרטיה כבדה, האכיפה סלחנית, וכשיש כמה שותפים, תמיד אפשר להפיל את האחריות על מישהו אחר. מלבד זאת, נדמה שהתרגלנו. כשיושבים מספיק זמן בתוך הריח, מפסיקים להתרגש ממנו.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם