בינגו פחמן: אדישות נוסח פוסט קופנהגן
לאחר שהלחץ הציבורי והתקשורתי העולמי הגיע לשיאו במהלך ועידת קופנהגן, חודש לאחר מכן הוא צנח בחזרה לרמות השאננות הנורמלית, והדברים נראים עתה דחופים הרבה פחות. שינויי האקלים יחכו לפחות עד דצמבר הבא
אם היה דבר אחד שבכל זאת הוסכם איכשהו בסיכום ועידת שינויי האקלים של האו"ם בקופנהגן, הרי שהיה זה הדד-ליין של 31 בינואר עבור מדינות העולם להעביר את יעדי הפחתת גזי החממה הלאומיים הוולונטריים והבלתי מחייבים שלהן.
מרבית המדינות, כך נראה, החליטו לאמץ את גישת "כשנגיע לגשר" של הימנעות מטיפול בבעיה עד שהיא מתפרצת במלוא עצמתה. האו"ם צפה זאת, וכבר ב-20 בינואר הבהיר איוו דה-בר, מזכ"ל ה-UNFCCC (אמנת המסגרת לשינויי אקלים), שהדד-ליין הזה הוא למעשה מחייב באותה מידה כמו יעדי ההפחתה.
אמנם, 55 מדינות – מאיי מרשל וסיירה לאון ועד רוסיה ואוסטרליה – כבר השתלבו ב"מסמך קופנהגן" והצהירו על יעדי הפחתת הפליטות שלהן. גם ישראל. אבל, האמת היא שמוטב לקחת בפרופורציות את בינגו הפחמן הזה. אובמה הגיע אל הבירה הדנית עם הצעת חוק שעדיין צריכה לצלוח את אישור הסנאט האמריקאי. יתר על כן, במונחי אמריקאיים אכן מדובר בהישג חסר תקדים. אבל למעשה, קיצוץ של 17 אחוזים בפליטות גזי החממה עד 2020 ביחס לרמות של 2005 הוא לא רק מביך, בעיקר בהתחשב בחלקה של ארצות הברית בסך פליטות גזי החממה הגלובלי, אלא גם מסוכן.
אבל גם לו ועידת קופנהגן הייתה מסתיימת עם מסמך מכובד מלא במספרים מרשימים, הניסיון מראה שהתחייבויות עשויות להיות, כאמור, גמישות משהו. מרבית המדינות החתומות על פרוטוקול קיוטו טרם הצליחו לעמוד במחויבויותיהן.
וכך, לאחר שהלחץ הציבורי והתקשורתי העולמי הגיע לשיאו במהלך ועידת קופנהגן, חודש לאחר מכן הוא צנח בחזרה לרמות השאננות הנורמלית, והדברים נראים עתה דחופים הרבה פחות. שינויי האקלים יחכו לפחות עד דצמבר הבא.
ובישראל, זהו בדיוק הקו המנחה. המשלחת הישראלית לקופנהגן, כפי שתוארה גם על ידי מי ממשתתפיה, עשתה כמיטב יכולתה להנמיך פרופיל ככל האפשר, וההצלחה הייתה מעל לכל שיעור. ישראל אמנם משחקת תפקיד זוטר בזירת האקלים הבין-לאומית, מסיבות פוליטיות אך גם בשל תרומתה הצנועה לפליטות גזי החממה הגלובליות.
במטרה להימנע מהתחייבויות לא-נוחות, האסטרטגיה הישראלית הייתה לדבוק בסטטוס המדינה המתפתחת. היה צורך במשא ומתן פנימי נמרץ (ושל הרגע האחרון) עד שנולד יעד הקיצוץ של 20% מהפליטות עד 2020 – מהרמות של 2020. אוקראינה, שהקדימה
דוח שפורסם באפריל האחרון על ידי "קואליציית דרכים לקיימות" קבע, כי על ישראל לאמץ יעד קיצוץ של 20% מהפליטות הלאומיות עד 2020 ביחס לשנת 2000, במקום שנת הבסיס 1990 המקובלת בעולם, לאור המלצות ה-IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים) – "בשל הגידול הניכר באוכלוסייה".
דוח מקינזי, שהוזמן על ידי המשרד להגנת הסביבה על מנת למפות את האפשרויות העומדות בפני ישראל למיתון שינויי האקלים קבע, כי בתסריט האופטימי ניתן יהיה להגדיל את פליטות גזי החממה "רק" ב-73% עד שנת 2030, במקום להכפיל את אלו הנוכחיות.
גם מסקנות הדוח וגם היעד הלאומי, כפי שהוכרז בקופנהגן על ידי הנשיא פרס,זכו לקיטונות של רותחין מצדם של ארגוני סביבה, שטענו כי הדוח מתעלם ממספר היבטים חשובים. ואכן, אחד מהגורמים שנתפסים בישראל כאקסיומה הוא סוגיית שיעור גידול האוכלוסין.
בהשוואה לגרמניה, ארצות הברית, הודו וסין, דוח מקינזי עצמו הראה, כי שיעור גידול האוכלוסין החזוי בישראל הוא למעשה הגבוה מכולם. במדינה שבה עידוד הילודה וההגירה הוא ערך עליון, הנושא הדמוגרפי הוא טעון כל כך עד שדיון בו כלל אינו בא בחשבון.
בהתחשב ברמות הצריכה הבלתי פרופורציונאליות במדינות מפותחות לעומת אלו שבמדינות מתפתחות, מחקר של המכון הבין-לאומי לסביבה ולפיתוח (IIED) שפורסם בספטמבר טען בצדק, כי רמות הצריכה הן משתנה חשוב בהרבה בהשפעתו על פליטות גזי החממה של מדינות, מאשר העלייה במספרם של בני אדם.
עם זאת, כאשר מבקשים לתאר את מגמות האוכלוסין העתידיות בישראל על בסיס תסריט "עסקים כרגיל" וברמות הצריכה הנוכחיות, ברור הוא כי חבל הארץ הקטנטן הקרוי ישראל לא יהיה מסוגל לקיים צרכנים רבים כל כך לעוד זמן רב, גם אם כולם יתחילו ללכת לסופרמרקט עם סלים מבד.
לגידול באוכלוסין יהיו השפעות מרחיקות לכת על כלל התשתיות – ובראשן הצורך במגורים – ועם רמת המחייה הממוצעת בישראל, התוצאות צפויות להיות הרסניות בטווח הזמן הנראה לעין. מזה למעלה מעשור שבארץ מתנהלים שורה של מאבקים סביבתיים נגד הקמתם של יישובים חדשים ושל תשתיות לאומיות על חשבונם של השטחים הפתוחים וערכי הטבע הייחודיים לישראל, בצד ההשלכות החברתיות והכלכליות הכרוכות בכך.
חקיקה מקיפה לטיפול בסוגיות מפתח בחיים בישראל, דוגמת חוק ההתייעלות האנרגטית והחוק לעידוד תחבורה ציבורית, דרושה בדחיפות. אך במוקדם או במאוחר, עם אמנת אקלים או בלעדיה, לישראל לא תהיה ברירה אלא לשקול מחדש את מדיניות האוכלוסין שלה.
יישום של "צעדים נטולי חרטה", כפי שהם מכונים על ידי ה-IPCC, דוגמת הקטנת זיהומים סביבתיים והגברת יעילות וחיסכון, הם קריטיים לשם הבטחה של צמיחה בת קיימא. אך גם אם יבוצעו במלואם, מספר בני האדם שיוכלו ליהנות – בתקווה, באופן שוויוני – מאותו פיתוח בר-קיימא, איננו אין-סופי. ככל שמדובר במשאבי כדור הארץ, זה מה שאקולוגים מכנים "כושר נשיאה", וזה גם מה שהדוח של IIED מכנה "מספר הצרכנים".
בפקס שהתקבל במזכירות ה-UNFCCC חזרה ישראל על יעד צמצום הפליטות שהציגה בקופנהגן, וציינה שהאמצעים העיקריים להשגתו יהיו קיצוץ של 20 אחוזים בצריכת החשמל, והפקה של 10% מהחשמל באמצעות אנרגיות מתחדשות.
במרחק עשר שנים משנת היעד, הדחיינות שהביאה לקביעתו עלולה לסכל גם את מימושו. היערכות ישראל לעידן של אחרי קופנהגן צפויה לעלות לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה ביום שני הקרוב, וסביר להניח שייקח עוד מי-יודע-כמה זמן עד שהממשלה תתפנה סוף-סוף לנושא שינויי האקלים. וגם אז, החלק הישראלי במאבק בשינויי האקלים צריך יהיה להיבחן רק לאור עשייה קונקרטית, ולא על ידי הצהרות עתירות מספרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם