שקל שקל תרדוף
האזרח הפשוט נוטה שלא לתבוע את חברות הענק שמעניקות לנו שירותים; אך למעשה זה פשוט ומשתלם מאי פעם. מדור חדש: שנת שפיטה
אנחנו נוטים שלא לתבוע את כספנו בבית המשפט בגין אלה, בהנחה שתביעה כזאת תדרוש מאיתנו לשכור שירותיו של עורך דין, להמציא את כל החומר הראייתי, לשרוף כמה ימי עבודה בדיונים בבית משפט, ובסוף ההליך, שעלול להימשך שנים, להפסיד בו (ולו משום שהחברה הגדולה שיסתה בנו את עורכי הדין היקרים וה"ממולחים" שלה, ואנחנו האזרחים הקטנים הצלחנו להציב מולם את עורך הדין הכי זול בסביבה), ואם לא להפסיד - לזכות בפיצוי זעום שלא מצדיק את כל כאב הראש הזה.
הנחות מוטעות אלה, שתיסתרנה להלן, עודדו את ספקי השירות והמשווקים לנקוט "שיטת מצליח". פשוט השתלם להם כלכלית להפר את החוק - אם הצרכן יתבע, הוא יקבל את שמגיע לו ואולי קצת יותר, אך אם הוא לא יתבע, כשם שלרוב קורה, ידה של החברה על העליונה.
לא רבים תבעו בגין המטרדים האלה, גם משום שעד לפני כשנה, החוק לא ממש עזר לנו לקבל פיצוי ראוי בגינם. היה עלינו להוכיח בבית המשפט שניזוקנו כתוצאה ממעשי החברה או העסק כלפינו. בתביעה נזיקית, בדרך כלל, התובע אינו זכאי לפיצוי אם הוא לא הוכיח נזק. לפי פקודת הנזיקין יש גם להוכיח שהעוולה אינה משום "מעשה של מה בכך". לך תוכיח שגניבת כמה שקלים או אגורות מחשבונך בכל חודש, או הצפת תיבת הדוא"ל שלך בזבל (שאם לא יוכחשו - הם עשויים לחסות תחת הגנת ה"טעות"), עונים על הגדרת נזק, ושהם אינם בגדר מעשה של מה בכך. לא פשוט. אז זהו, שמעתה החוק עומד לצד הצרכן והתירוצים האלה מאבדים ממשקלם.
ראשית, לא צריך עורך דין - אפשר עכשיו ואפשר היה גם קודם, להגיש את התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, שהוא בבחינת "מחוץ לתחום" לעורכי דין כמייצגים. גם החברה הנתבעת אינה רשאית לשלוח עורכי דין לייצגה (לאחרונה ניתנה פסיקה חשובה השוללת אפילו ייצוג על-ידי סטודנטים למשפטים בבית המשפט לתביעות קטנות).
שנית, הליך בבית משפט לתביעות קטנות מתחיל ומסתיים, בדרך כלל, באותה ישיבה. הליך קצר שבו השופט שומע את שני הצדדים, בלי פלפולי עורכי דין ובלי הקפדה יתרה על סדרי דין ופוסק במקום.
שלישית, לאחרונה תוקנו שני חוקים הנוגעים לענייננו: חוק התקשורת (בזק ושידורים) וחוק הגנת הצרכן. שני התיקונים החשובים הללו נותנים בידי בית המשפט את האפשרות לפסוק לנו פיצוי גם בלא הוכחת נזק.
בחוק התקשורת מדובר בסעיף 30א, אשר אוסר על מפרסם לשלוח דבר פרסומת, בין היתר באמצעות דוא"ל, ללא הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. עוד קובע הסעיף, כי הפרתו מקימה הן עבירה פלילית שבגינה אפשר להטיל קנס על העבריין והן עוולה אזרחית המאפשרת לחייב את המפר בפיצוי בסך 1,000 שקלים בעבור כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בלי שהסכים לכך.
בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים כאלה, אשר כאמור אינם תלויים בנזק, לחובת מי ששיגר ביודעין דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי (שלום, עלית בגורל וזכית ב"מתנה". קח מיקרוגל בשווי 200 שקלים, רק שלח לנו דמי משלוח בסך 400 שקלים ותקבלו לביתך), הודעה אלקטרונית (mail) או הודעת מסר קצר (sms).
הפיצויים מוגדרים בחוק כ"פיצויים לדוגמה". הכוונה היא לפיצוי עונשי שמטרתו העיקרית היא הרתעה. במהלך הדיונים
בחוק הגנת הצרכן, בסעיף 31א, נקבע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק בסכום של 10,000 שקלים, בין היתר, לחובת עוסק שלמרות בקשת הצרכן להפסיק לחייבו, המשיך בחיוב בתשלומים לאחר מועד סיום "עסקה לתקופה קצובה" (עסקה שבה, בתקופה מסוימת, נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם), או לחובת עוסק שהמשיך בחיוב הצרכן בתשלומים למרות בקשת הצרכן לבטל "עסקה מתמשכת" (עסקה שלא לתקופה קצובה). כאשר מדובר בהפרה חוזרת החוק אף מתיר פסיקת פיצוי בסך 50 אלף שקלים.
תכלית הפיצויים, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא להעניק הגנות יתרות לצרכן כדי להתגבר על כוחו העודף של העוסק, אשר גורם לכך שהצרכן לרוב מוותר מראש על מימוש זכויותיו. הפיצויים לדוגמה נועדו לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו וכדי "להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה".
הנה לכם שלוש דוגמאות (יש עוד), בהן בתי המשפט לתביעות קטנות בירושלים ובתל אביב, מיישמים היטב את מעשי החקיקה הטריים הללו:
ב-20 באוגוסט השנה, נתן השופט אברהם טננבוים בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, פסק דין שבו עלתה השאלה - מה דינם של שירותים בטלפון נייד שלא מבוטלים למרות בקשה לבטלם. השופט עונה נחרצות כי במקרה כזה על ספק השירותים לתת את הדין ולשאת בתוצאות ובהוצאות.
התובע, מר רפאל יפרח, הוא לקוח של חברת סלקום. במסגרת השירותים שצרך יפרח, כלולות חבילת הודעות וחבילת משחקים. יפרח טען כי בינואר 2009 פנה לסלקום וביקש לבטל הן את חבילת ההודעות והן את חבילת המשחקים (על-פי החוק הודעת הביטול היא תנאי הכרחי לקבלת פיצוי), אולם להפתעתו, התברר לו באפריל 2009 כי סלקום ממשיכה לחייבו בתשלומים בגין שירותים אלו (החוק מחייב את סלקום לבטל את החבילות בתוך שלושה ימי עסקים מיום קבלת הבקשה).
יפרח הלין על כך שסלקום לא חדלה לחייבו בגין שירותים אלו למרות הבטחותיה והוא נאלץ לפנות אליה שוב ושוב. לטענתו, ביוני 2009 ביטלה סלקום רק את חבילת ההודעות וזיכתה אותו בגין ארבעה חודשים אחורה, אולם לא ביטלה את חבילת המשחקים והמשיכה לחייבו בגינה. סלקום לא הכחישה כי ביוני 2009, שוב פנה יפרח והלין על כך שהחברה ממשיכה לחייבו בתשלומים על אף הודעת הביטול שנמסרה לה, אולם לטענתה מדובר בטעות בתום לב אשר תוקנה במהירות האפשרית - חבילת ההודעות בוטלה כחודשיים לאחר הודעת הביטול, ואילו חבילת הגלישה בוטלה כעבור כשלושה חודשים.
עוד טענה סלקום כי הציעה ליפרח כפיצוי בגין האיחור בביטול העסקה, הטבת "20 30 60" (החזר כספי חודשי כנגד שימושי זמן אוויר כאשר גובה ההחזר תלוי בסכום החשבון החודשי) למשך שנה וחצי, וכן שובר ארוחת בוקר זוגית.
בית המשפט העדיף את גרסת יפרח לפיה ביקש לבטל את החבילה בינואר, שכן גרסתו נראתה לו מדויקת יותר ואף נתמכה בהקלטה שהציג לפניו.
השופט טננבוים מציין כי "המציאות היא שאין לך אזרח בישראל שאיננו מוקף ומחויב בעסקאות מתמשכות על כל צעד ושעל. כל משפחה מנוייה בדרך כלל על מספר קווי טלפון (נייחים וניידים), משלמת חשבונות חשמל, מים, גז, ארנונה, מיסים אחרים, כבלים, לווין, חברות אשראי, ועוד כהנה וכהנה. אין כל אפשרות תיאורטית ומעשית שאדם מן הישוב יוכל לעקוב אחרי כל חשבונותיו ולדקדק ולהבין בהם היטב. ויושם לב שמדברים אנו על כמות החשבונות שאנו מוצפים בהם, אך ידוע לכל שאין זה פשוט להתמצא בחשבונות מעין אלו".
לדבריו, "עלינו להגיע למצב שבו האזרח יוכל לבטוח בחברות ובעסקים המוציאים לו את חשבונותיו. מצב שבו מי שנתן הוראת התנתקות משירות כלשהו יהיה סמוך ובטוח שזה יתבצע במועד ועל פי הוראותיו. איננו יכולים לקבל מקרה שבו צרכן נתקל בקשיים בבואו לבטל עסקה והחברה עושה כרצונה וממשיכה לחייבו בגין אותו שירות. לא ניתן לקבל מצב שבו צרכן חסר אונים מוצא עצמו "מחזר" אחרי החברה בבקשות חוזרות ונשנות לביטול השירות".
השופט אינו סבור שמדובר בכוונה תחילה מצד סלקום, אך לדידו אין להשלים עם טעויות כאלה. הוא מדגיש כי אין זה אינטרס רק של הלקוח אלא גם של החברות המספקות את השירות. לדבריו, "כיום אחד החששות של האזרח מרכישת שירותים הוא מכך שאת השירותים אולי לא יקבל אך את החשבונות בוודאי. עלינו לשאוף למצב ההפוך שבו איש לא יחשוש, לטובת העוסקים והצרכנים גם יחד".
בית המשפט פונה אל הציבור: "אם יש כאלו אשר מוצאים את הזמן והכוח לבדוק את חשבונותיהם בפרטים, ואף להגיש תביעות בגינן, מבצעים הם שירות ציבורי ביצירת אווירה טובה יותר. הם נוקטים בפעולה שהרבה יותר היו צריכים לעשות אך אין בידם. ממילא יש לעודדם ולא להיפך. יכולה כמובן לעלות טענה כי ריבוי תובעים יפגע בעוסקים וממילא בצרכנים, אך קשה לקבל זאת. אם העוסקים ומספקי השירות ינהגו כיאות, לא תהיה כל טענה ותואנה לתביעה".
בתביעה זו, על אף שמדובר למעשה בשתי הפרות - שכן יפרח המשיך להיות מחויב בעבור שתי חבילות שונות, ולכן ניתן היה לפצותו בסכום מקסימלי עבור כל אחת מהן - השופט מסתפק, לאור כלל הנסיבות, בפיצוי המקסימלי לגבי הפרה אחת, ופוסק ליפרח פיצוי בסך 10,000 שקלים. שווה.
בתחילת אוקטובר השנה, פסק השופט אריה רומנוב, בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, לטובת הגב' חנית אטדגי פיצוי בסך 11 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 500 שקלים, בשל משלוח הודעות פרסומיות לתיבת הדוא"ל שלה ללא הסכמתה, בניגוד לחוק התקשורת.
חנית היא עובדת שכירה בחברה. לצורכי עבודתה היא עושה שימוש בכתובת דוא"ל אישית שהוקצתה לה על-ידי מעסיקתה. חנית טענה שחברת ברקין תקשורת בע"מ, שהיא חברת יחסי ציבור, שלחה לתיבת הדוא"ל שלה עשרות דברי פרסומת ללא הסכמתה, והמשיכה לעשות כן אף לאחר שפנתה אליה פעם אחר פעם בדרישה ברורה בכתב, לחדול מלשלוח לה דברי פרסומת. חנית אף הבהירה לחברה שאם לא תחדל ממעשיה, היא תתבע אותה בבית המשפט. היא ביקשה לפצותה בסכום של 22 אלף שקלים בגין 22 דברי פרסומת שנשלחו אליה החל מינואר 2009, לאחר פנייתה בכתב אל החברה בבקשה לחדול מכך. היא טענה כי משלוח ההודעות גרם לשיבוש בעבודתה ואף לטרוניות מצד מעסיקיה בדבר שימוש פרטי לכאורה שהיא עושה בכתובת הדוא"ל שלה.
חברת ברקין לא הכחישה את משלוח דברי הפרסומת או את העובדה שדברי הפרסומת נשלחו לחנית לאחר שזו דרשה בכתב לחדול מכך. לטענתה, לאחר שחנית פנתה בדרישה לחדול ממשלוח הפרסומים, נערכה בדיקה בחברה על מנת להסיר את כתובת הדוא"ל של הגברת מרשימות התפוצה, ובבדיקה התברר שכתובתה כלל אינה מופיעה ברשימות, על כן היא סברה בתום לב שהכתובת הוסרה והעניין הוסדר. עוד טענה החברה, כי לאחר פניה חוזרת של חנית, התברר "להפתעתה" שהיא ממשיכה לקבל ממנה דברי פרסומת בדוא"ל ולפיכך הזמינה טכנאי במיוחד לשם בדיקת העניין. החברה טענה כי לנוכח מאמציה היא יצאה ידי חובתה לפעול להפסקת משלוח דברי הפרסומת לתובעת ועל כן יש לדחות את התביעה.
בדיון התברר שמאז הגשת התביעה המשיכה חנית לקבל לא פחות מ-39 דברי פרסומת. היא הגישה מסמך המתעד את דברי הדוא"ל האמורים. עוד התברר, כי בניגוד לטענת החברה כתובתה של חנית מופיעה באותה רשימת תפוצה. חנית הביעה תמיהה כיצד זה הנתבעת אינה מצליחה לבצע פעולה כה פשוטה, כהסרת כתובת דוא"ל מרשימת תפוצה, כדי להביא לסיום מהיר של הפרשה. היא אף הציעה להגיע למשרדי החברה ולסייע לה בסימון כתובתה ובלחיצה על כפתור ה Delete.
נציג החברה טען בדיון, כי ביקש מחנית לבצע "פעולה פשוטה" בתוכנת הדוא"ל שלה, ולהגדיר את כתובת הדוא"ל של הנתבעת כ"דואר זבל", ובכך לחדול מלקבל את דברי הפרסומת, אולם לטענתו חנית לא שיתפה פעולה. תגובתה של חנית לטענה זו הייתה, שכבר ביררה את העניין עם אחראי המחשבים במקום עבודתה, וכי מסיבות טכניות הדבר אינו אפשרי. היא הוסיפה בהקשר זה, כי בכל מקרה, האחריות לשים קץ למשלוח דברי הפרסומת מוטל על חברת ברקין, ומשזו לא עמדה בכך עליה לשאת בתוצאות.
רק לאחר הדיון בבית המשפט, הצליחה חברת ברקין למחוק את כתובתה של חנית מרשימותיה. בית המשפט תוהה מדוע אי אפשר היה לעשות זאת קודם ולחסוך את ההתדיינות בפניו.
לאור אלה, תוך שהוא מציין שהחברה לא חדלה ממשלוח הפרסומות עקב כשל טכני, השופט רואה לנכון לפצות את חנית במחצית הפיצוי המקסימלי, דהיינו 500 שקלים בעבור כל אחת מ-22 ההודעות ובסה"כ 11 אלף שקלים בצירוף הוצאות. מה רע?
ב-8 בנובמבר השנה, חייב השופט אילן דפדי בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, את חברת הוט, לפצות את מר גל מדובר, בגין משלוח ארבעה מסרוני פרסומת לסלולרי שלו בניגוד לחוק התקשורת.
כבר לאחר קבלת המסרון הראשון, שלח מדובר מכתב להוט ובו דרש לפצותו וכן שלא לשלוח לו דברי פרסומת נוספים. למרות זאת, מדובר קיבל ארבע הודעות נוספות. שלוש מתוכן נשלחו אליו אף לאחר שהגיש את כתב התביעה לבית המשפט. לפיכך הוא דרש פיצוי בסך 5,000 שקלים - 1,000 שקלים בעבור כל מסרון.
הוט טענה שהמסרון הראשון נשלח לאחר שמדובר לא הודיע בכתב על סירובו לקבל דברי פרסומת, והודעות על כך נמסרו לו הן בחשבונית השוטפת של דצמבר 2008 והן במסרון לנייד. הוט הודתה במשלוח ההודעות השנייה והשלישית, אולם לטענתה לא היו אלה הודעות פרסום אלא הודעה בדבר הטבה בשל שימוש בשירותיה - מגש פיצה חינם בהזמנת סרט. הוט הכחישה שההודעות הרביעית והחמישית נשלחו על ידה. לדבריה, שם השולח לא צוין בהודעות ולכן אין מקום לקבוע כי היא ששלחה אותן.
השופט לא קיבל את טענת הוט שהענקת הטבה אינה דבר פרסום. לדידו ההזמנה לרכוש סרט ובתמורה לקבל מגש פיצה, נועדה לעודד את הלקוח לצרוך את שירותיה, כמו גם את שירותי הפיצרייה, ודי בכך כדי לעמוד בהגדרת החוק לדבר פרסומת. גם הטענה שההודעות האחרונות לא נשלחו על ידי הוט, לא התקבלה. השופט לומד מנוסח ההודעות שהן נשלחו מטעמה.
מדובר קיבל מחצית הפיצוי המקסימלי בעבור ארבע הודעות, דהיינו 2,000 שקלים, וכן הוצאות משפט בסך 600 שקלים.
חשוב לדעת שהמחוקק אף הגדיל לעשות והנחה את בית המשפט מהם השיקולים שעליו להתחשב בהם בבואו לפסוק פיצויים לדוגמה. בחוק הגנת הצרכן נקבע כי בית המשפט לא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן. עליו להתחשב, בין השאר, באכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; בעידוד הצרכן למימוש זכויותיו; בחומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה; בשווייה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה; בהיקף הכספי של עסקי העוסק; ועוד. ברוח דומה מנחה המחוקק את בית המשפט גם בחוק התקשורת.
הנה כי כן, לא הנזק שנגרם לצרכן הספציפי הוא זה שיש לשקול, אלא אכיפת החוק ועידוד הצרכנים לעמוד על זכויותיהם. מעשה חקיקה טוב, שתכליתו לעודד את הציבור לפנות אל בית המשפט ולקבל ממנו, בדרך קלה מבעבר, את הסעד הראוי. אין סיבה הגיונית שלא נשתמש בערוץ הזה, נעמוד על זכויותינו ונתבע פיצוי בגין הפרתן, באשר הן המחוקק והן בתי המשפט בעקבותיו, קוראים לנו לעשות כן.
יודגש כי אין בדברים דלעיל משום ייעוץ משפטי או המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם. לכל מקרה נסיבותיו הפרטיות ויכול שהאמור כאן אינו מתאים לו. אין להסתמך על המידע, וכל העושה כן עושה זאת על אחריותו בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם