אקלים לא נוח: מדנמרק למקסיקו
לקראת הוועידה במקסיקו, ובמהלך 2010, יצטרכו ארגוני הסביבה והמפלגות הירוקות להעצים את כחם הציבורי והפוליטי, על מנת שיגיעו לוועידה עם גיבוי ציבורי בלתי ניתן לערעור
התעוררות עולמית בעקבות אסונות אקלימיים – עוד לפני שהסתיימה, כבר היום מדברים על כך שככל הנראה שנת 2009 תעבור את כל השיאים ותירשם כשנה החמה ביותר בהיסטוריה. לפי מדען האקלים ג'יימס הנסן מנאס"א, שחקר את צילומי הלווין של קרחוני אנטארקטיקה, ההתחממות ושינויי האקלים בעקבותיה יכו בעולם מוקדם מהצפוי על ידי דוח המדענים של האו"ם.
ייתכן שזה כבר קורה, וראו לדוגמה את סופת השלגים שפוקדת את מזרח ארצות הברית בימים אלו. השאלה היא מתי "יירד האסימון" לגבי דחיפות הפעולה הנדרשת וההסכמה הציבורית שתצטרך ללוות אותו.
ברק אובמה הגיע לוועידת קופנהגן כשהוא מסונדל מבית. אמנם מלא אמירות טובות, אך מבחינת המעשים הוא עדין לא שם. אובמה נאבק בימים אלו להעביר את חקיקת הבריאות, שם ככל הנראה הצליח להביא לפשרה והיא תעבור בקרוב. או אז יתפנה לעסוק בחקיקת האקלים. גם חוק האקלים האמריקאי אינו מספק מבחינת היעדים שהוא מציב – הפחתה של 17% עד 2020 ביחס לשנת 2005, משמעותה הפחתה של אחוזים בודדים לעומת שנת 1990 שהיא שנת הייחוס של פרוטוקול קיוטו ושצריכה להיות שנת הייחוס של המשכו.
אך ארצות הברית עם חקיקת אקלים היא לא ארצות הברית בלי חקיקת אקלים. עם חוק אקלים בכיסו, אובמה יוכל להגיד באמת שהוא גם עושה, וכך להניע את שאר המנהיגים, ובעיקר סין, הודו וברזיל, להסכם משמעותי יותר.
במקביל, מציבה כשלונה של ועידת קופנהגן בפני הארגונים הלא ממשלתיים אתגר חדש. לקראת ועידת מקסיקו יצטרכו ליצור כח ציבורי ופוליטי משמעותי. ועידת קופנהגן היתה שיא של פעילות אקטיביסטית, שכמוה לא נראתה מאז גל ההפגנות נגד הגלובליזציה של תחילת שנות ה 2000, שנדמו בעקבות ארועי ה 11 בספטמבר. לקראת מקסיקו, ובמהלך 2010, יצטרכו הארגונים ואף המפלגות הירוקות להעצים את כחם הציבורי והפוליטי, על מנת שיגיעו לועידה עם גיבוי ציבורי בלתי ניתן לערעור.
האתגר שעומד בפני הארגונים הוא אדיר. המרחק בין השיח בחברה האזרחית והשיח בקרב אנשי הממשל בוועידה הוא עצום, ומחייב רענון מערכתי של ארגוני החברה האזרחית. בהיבט הציבורי, עליהם לצאת לקהל הרחב ולצרף אותו אליו.
התחושה שלי בוועידה היתה שהמסר של הארגונים עדין לא עובר, הארגונים מדברים בינם לבין עצמם. אמירות של "צדק אקלימי", הקשר בין משבר האקלים לפערים בין המדינות המפותחות למתפתחות, מדברות למתי המעט שמבינים מה הן אומרות. צריך שהאדם הממוצע באירופה, יפן, אוסטרליה וארה"ב יבין את הנושא, על מנת שתתחיל התקדמות משמעותית במשא ומתן. לצערי, זה עוד לא קורה.
בהיבט המקצועי, צריכים הארגונים לעסוק ברצינות בהצבת אלטרנטיבות ברות יישום, במענה אמיתי לאתגרים שמציב המשבר והצגת מדיניות דרושה. סיסמאות זה טוב ויפה, אבל זה כבר לא מספיק.
נא להמתין לטעינת התגובות
