האיש שלי בקופנהגן, ג'ורג' מונביוט
הגעתי לוועידת האקלים גם כדי לפגוש את העיתונאי הבריטי המומחה לנושאי סביבה ואנרגיה. לדבריו, פליטות הפחמן הדו-חמצני יוותרו באטמוספירה 1,000 שנה. חבל שעל זה לא מדברים בכנס הבינלאומי
על מה כן מדברים בקופנהגן?
צילום: אי-פי-איי
לדבריו, אתמול בועידה, מחקרים אחרונים מצביעים על כך שפליטות הפחמן הדו חמצני שייפלטו מעתה יוותרו באטמוספירה עד 1,000 שנה, וזאת בניגוד למה שחשבו לפני כן (העריכו כי פחמן דו חמצני נותר באטמוספירה רק 100 שנה). הוא חישב, כי כמות גזי החממה שהאנושות כולה יכולה לפלוט מעתה ועד עולם על מנת שהטמפרטורה לא תעלה על שתי מעלות צלסיוס (אשר הוא היעד אותו הציבו זה מכבר המדענים על מנת שהחיים על פני הפלנטה יהיו אפשריים) שקולה לשריפתם של 60% בלבד מכלל מצבורי הנפט, הפחם והגז המוכרים לנו כיום.
המשמעות היא אדירה, כמובן. הבעיה היא שנושא זה אינו עולה כלל לדיונים בוועידה. מעבר
לכך, הממשלות פועלות בשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד מנסות להפחית פליטות, או לפחות מצהירות על כך, אך מצד שני – מדינות אשר יש בתחומן דלקים פוסיליים - מנסות להביא למקסימום את תפוקת הדלקים בתחומן. יוצאת דופן היא ערב הסעודית, אשר אינה מנסה להפיק יותר נפט, ומעדיפה להשאיר אותו באדמה, מסיבות אחרות כמובן.
בסוף נתן מונביוט נאום מוטיבציה מדהים - על כך שהמפגש הזה בקופנהגן הוא החשוב ביותר שהאנושות ידעה מעודה, ואנחנו צריכים לבחור האם ניתן את העתיד שלנו בידי חבורת מושחתים שכל מה שמעניין אותם זו השורה התחתונה במאזני התאגיד, או נשמור אותו בידינו ולמען ילדינו.
הכותבת, יעל כהן פארן, היא מנכ"ל הפורום הישראלי לאנרגיה
נא להמתין לטעינת התגובות
