חדר ניתוח: מי הזיז את הטלוויזיה שלי?
אתם לא שומעים כלום על “אלטלנה”, על “תיבת נח” ועל “מקום לדאגה”. ונשאלת השאלה: למה? עם “מגדלים באוויר” מוכיח ערוץ 10 שהתשובה אינה “ככה”
2. בפינה הימנית, במשקל רוויזיוניסטי כבד: מנחם בגין. בפינה השמאלית, במשקל מפא”יניקי-על כבד: דוד בן גוריון. באמצע: הכי קרוב שהגענו אי פעם למלחמת אזרחים במדינה. סיפורה של ספינת הנשק אלטלנה הוא סרט אקשן, דרמה פוליטית ושיעור היסטוריה בכרטיס אחד. אפשר רק לדמיין אילו מטעמים יכולה לעשות ממנו מחלקת פרומו מוכשרת כמו זו שמחזיקים בשידורי קשת. אבל תצטרכו להסתפק בדמיון.
3. כמו כל הסרטים שנוצרו בתמיכת הרשות השנייה, גם “אלטלנה” שקעה במצולות הפרוגרמינג. המיני-סדרה הזאת, בבימויו של אלי כהן (“הקיץ של אביה”), הייתה יכולה להיות אירוע טלוויזיוני מסקרן ואולי אפילו חשוב, אך היא נדחקה אל שעת השידור הסקסית 23:30, כי אין כמו לייט-נייט קליל עם אבות האומה המתכתשים. נכון, זו השעה שמוקדשת להפקות הרשות השנייה, אבל קצת גמישות עוד לא הרגה אף אחד. נשאלת השאלה: למה? איזו שעה זו לסרטים תיעודיים ודרמות היסטוריות? מי נתן את ההוראה?
4. יש ב”אלטלנה” משהו ערוץ-אחדי כזה. תוך צפייה בדקתי מדי פעם שהממיר אכן מציג את הספרות 22. זה נראה כל כך לא קשור למסך הערוץ־שתיימי, כה מנותק מהעולם הרועש והצעקני שמוצג בו על פי רוב, עד שהדיסוננס הופך קשה מנשוא. יורם חטב הוא אחלה מנחם בגין, שלא תבינו לא נכון, אבל הדבר האחרון שמתאים אחרי הפריים־טיים של ערוץ 2 הוא פצצת עומק היסטורית, כבדה ורהוטה, עשויה במיומנות של קלאסיקה. המסך החדש אינו סובל זאת.
5. אל רשימת נפגעי הפרוגרמינג, קורבנות השינוי התרבותי המואץ שעובר על המסך המקצין של הטלוויזיה המסחרית, אפשר לצרף גם את “תיבת נח” המצוינת של שמוליק קלדרון ורני בלייר. היא חבויה היטב בקצה לוח המשדרים של רשת, ביום
6. אתם לא יודעים ש”תיבת נח” היא סדרה מרתקת ואף חדשנית ברמת המבנה העלילתי שלה, ונראה שאף אחד לא באמת רוצה שתדעו. ביותר ויותר מקרים נדמה שהזכייניות עושות את המקסימום כדי לכווץ את הדרמות המושקעות שלהן ולגמד אותן, כאילו כדי להוכיח שאין להן ביקוש. ונשאלת שוב השאלה: למה? יכול להיות שבמקום לשאוף למקסימום רייטינג פר תוכנית, מעדיפים הזכיינים לקבור תוכניות במימונם רק כדי להוכיח נקודה למחוקק? זה או תחכום דיאבולי או טמטום מוחלט.
7. עכשיו קחו את “תיבת נח”, שדרו אותה אחרי “כלבוטק” במקום הטוק-שואו של אברי גלעד, שבצו את אברי בין יאיר לפיד ושלום אסייג, וקיבלתם שני ערבי שידור ראויים במקום קשקוש בלבוש. סתם טיפ.
8. מילה טובה בהקשר הזה מגיעה לערוץ 10. “מגדלים באוויר”, הדרמה המשובחת של ניר ברגמן, זוכה לקידום סביר פלוס בפרומואים ומשובצת ב-21:40, אחרי “שומר מסך עם אמנון לוי” ומקפצת הרייטינג הנאה שהיא מספקת. התוצאה היא תשעה אחוזי צפייה בממוצע לפרק, נתון טוב יחסית למצבו הכללי של הערוץ. ומגיע לסדרה הזאת שיראו אותה. דרמות משפחתיות נוגות הן אולי לא כוס השוקו-חם של כולם, בטח לא בחורף אביבי כזה. אבל אנשים שזו כן הכוס שלהם ייהנו מאחלה צ’וקולטה.
9. היי, פתאום אני אוהב את ימי שני. פתאום ערוץ 2 ו־10 נראים שפויים והגיוניים. זה מתחיל עם “עובדה” נגד “שומר מסך”, קאונטר-פרוגרמינג מצוין שמאפשר לצופה בחירה בין שני מוצרים טלוויזיוניים מוקפדים אך מנוגדים, זפזופ בין שני קטבים של ג’ורנליזם טלוויזיוני. אחר כך אפשר להחליט אם רוצים שעה של שעשוע קליל במונית של עידו רוזנבלום או שמא לתת לטלי שרון ונועה ברקאי להיכנס לכם ללב ולפרק אותו מבפנים. כך נראית תחרות בטלוויזיה המסחרית כשהיא במיטבה.
10. אלא שלא כל יום שני. ומי שאינו נמנה עם מיליון צופי “האח הגדול”, “הישרדות” ו”רוקדים” צריך לפשפש עמוק בלוח המשדרים כדי למצוא את הטלוויזיה שמדברת אליו. בשבת, למשל, אחרי שגיא זו־ארץ, עדן הראל והגרלת הלוטו מסיימים את ענייניהם, הטלוויזיה מתחילה לדבר אליי. הרחק מעין אדם מוצפנת שם “מקום לדאגה” האקסצנטרית והמבריקה. ערוץ 10 האמין בה מספיק כדי להזמין שתי עונות, אבל לא מספיק כדי לפמפם אותה לקהל הצעיר והנכון, שהיה עושה ממנה להיט קאלט ראוי. שמח שהיא קיימת. עצוב בשביל מי שלא יודע על קיומה.
11. תאמרו בוודאי: ככה זה בטלוויזיה המסחרית. מה לעשות. עולם אכזר. ואני אשאל: למה?
נא להמתין לטעינת התגובות
