בדרך לקופנהגן: הזדמנות להרוויח את העתיד
המדע לא יודע מתי ומה בדיוק יקרה. העידן המכונה "שינוי אקלים היוצא משליטה" יכול להפתיע אותנו. אנחנו יצרנו את הבעיה, אנחנו עדיין יכולים לתקן. צור משעל כבר ארז את המזוודה בדרך לדנמרק ומציג את עקרונות ההסכם שכל פעיל סביבה יסכים לתחום עליו
(ברק אובמה, אפריל 2009)
אני נוסע לקופנהגן!
כבר כמה שנים שאני ופעילי סביבה נוספים בישראל מספרים לכל מי שמוכן לשמוע אותנו כי אנחנו הדור הכי חשוב שהיה כאן, וכי יש לנו תפקיד ייחודי בהיסטוריה. אולם לא הרבה אנשים היו מוכנים לשמוע, ואני מאוד שמח שברק אובמה הצטרף לדברים אלה.
בועידת האקלים של האו"ם בקופנהגן אליה אני נוסע (ייתכן שציינתי את זה כבר) עומדת על סדר היום השאלה - כיצד לשמור על האקלים כפי שאנחנו מכירים אותו, תוך שמירה על אורח החיים שלנו כפי שאנחנו אוהבים אותו.
האקלים עצמו לא זקוק לכך שאנחנו נקבל החלטות בעניינו. בדיוק כפי שלציפור בשיר של חנוך לוין לא ממש אכפת אם נשיר או נשתוק, כך גם במקרה של האקלים, זה אנחנו אלה שזקוקים לו.
ההחלטות שיתקבלו בועידת האקלים נוגעות יותר מכל בשאלת אורח החיים שלנו, או יותר נכון - מה אנחנו באמת אוהבים, מה אנחנו באמת רוצים? על מה אנחנו מוכנים לוותר היום, ועל מה אנחנו לא מוכנים לוותר בשום אופן על מנת שהילדים שלנו יוכלו להמשיך לחיות כאן, ובעיקר כדי להבטיח שיהיה להם בשביל מה לחיות כאן.
אנחנו יצרנו את הבעיה, אנחנו עדיין יכולים לתקן, אבל זה חייב לקרות במיידי. מאז תחילת המהפכה התעשייתית הטמפרטורה העולמית הממוצעת עולה. תחילה זה לא היה מורגש, אולם ככל שעבר הזמן החלו להיראות סימנים לכך כאשר קרחונים ואתרי סקי לפתע נעלמו. מטרת הסכם קופנהגן היא להפחית באופן משמעותי את פליטת הפחמן הדו חמצני, וזאת על מנת שהעליה בטמפרטורה העולמית תיעצר.
על כן ועידת קופנהגן זו ההזדמנות האחרונה לדעת מרבית המדענים להגיע להסכם אשר יאפשר שמירה על האקלים פחות או יותר כפי שאנחנו מכירים אותו, מבלי להיכנס לעידן המכונה "שינוי אקלים היוצא משליטה" (Runaway Climate Change). המדע לא יודע מתי ומה בדיוק יקרה, אולם הם בטוחים בדבר אחד- אם הטמפרטורה תמשיך לטפס, יגיע הרגע והוא לא מאוד רחוק, שבו האיזון של המערכת האקולוגית של כדור הארץ יופר כך שכבר יהיה בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור.
אולי אני אופטימיסט, אבל אני לא חושב שהשאלה היא האם נצליח. אנחנו נצליח כי זה ביכולתנו, וכי למרות כל התלונות, למרות הדוח השנתי למס הכנסה, ואפילו למרות העונה השנייה של האח הגדול, אין לנו נטיות אובדניות ואנחנו למעשה די מחבבים את החיים שלנו כאן.

למרות התחושה המוצדקת כי בשנים האחרונות עלתה המודעות הסביבתית, בפועל כמות הפחמן הדו חמצני הנפלט בכל העולם עולה מדי שנה. הסיבה העיקרית לכך היא שההסכמים שנעשו בעבר על מנת להתמודד עם הנושא לא היו אפקטיביים, ולא חייבו פעולה ממשית. ישראל היא דוגמה מצוינת, מאז 1990 הוכפלה כמות הפחמן הדו-חמצני הנפלטת בה מדי שנה. נראה שהדברים יצטרכו להשתנות, ההסכם שייחתם בקופנהגן נועד להוביל את העולם ל"דיאטת פחמן" רצינית.
עקרונות ההסכם כפי שרואים אותו ארגוני הסביבה (מתוך דוח ה -WWF):
1. על המדינות העשירות להתחייב להפחתת פליטות הפחמן שלהן ב-40% מתחת לרמת הפליטות בשנת 1990 עד לשנת 2020.
2. הפעלת מערכת של העברת כספים וטכנולוגיות כגון אנרגיה חלופית מן המדינות המפותחות את המתפתחות, כך שהכלכלות
3. על המדינות המפותחות להקים מערכת תמיכה במדינות העניות ביותר אשר צפויות להיפגע באופן הקיצוני ביותר משינוי האקלים.
4. על כל מדינות העולם להסכים על הפחתה משותפת של 80% מתחת לרמת פליטות הפחמן העולמיות של שנת 1990, עד שנת 2050.
הסכם כזה נועד להביא לכך ששיא פליטת הפחמן העולמית יגיע בשנת 2015, ואחריו תחל ירידה משמעותית ומתמשכת, אשר תאפשר למערכת האקולוגית כדור הארץ לספוג את הפחמן הדו חמצני ולאזן מחדש את המערכת.
המאמץ העיקרי בשנים הראשונות יהיה של המדינות המפותחות, אשר יצטרכו להפחית את פליטת הגזים שלהם ב-40% עד שנת 2020. זה בסך הכל 4 שנים לאחר האולימפיאדה בריו דה ז'נרו.

אנחנו בישראל רוצים להרגיש חלק מן המדינות המפותחות, אולם כשזה מגיע למחויבות בנושאי סביבה אנחנו שולפים את העליה מממדינות חבר העמים (זה עבד בקיוטו), המילואים, ואת הטענה המוחצת שעד שלא נכנסים למונדיאל לא מתחייבים על שום דבר, מה שמעניק לנו כמה זמן שנרצה.
הדוח האחרון של המשרד לאיכות הסביבה אשר יצא לקראת ועידת קופנהגן בנושא הפוטנציאל הקיים בישראל להפחתת גזי החממה קובע כי למעשה לא קיים פוטנציאל כזה, מה שכן אנחנו נפעל להגדיל את פליטת הפחמן פחות ממה שהיה מתוכנן עד היום.
ההנהגה הישראלית פועלת כאילו אנחנו מחוץ לסיפור האקלים. המדבור לא יגיע אלינו, פליטי אקלים מאפריקה לא יחצו את הגבול היבשתי היחיד בינם לבין שאר העולם, ואנחנו גם לא זקוקים לאלפי מקומות עבודה בתעשיית אנרגיה מתחדשת.
נתניהו לא מתכוון להטריח את עצמו לקופנהגן, וגלעד ארדן עם כל המוטיבציה שלו לא יוכל לקדם את ישראל בנושא הזה לבד. (ביבי סע איתי לקופנהגן! עוגה דנית עליי)
אבל גם מחוץ לישראל הדברים כרגע לא נראים טוב. בעיקר לא ברור האם המזהמות העיקריות, ארה"ב וסין יצליחו להגיע להסכמה.
כל זאת עשוי להשתנות במהלך השיחות. הלחץ והציפייה של האנשים שיהיו בקופנהגן מכל רחבי העולם, הפעילות הציבורית המתוכננת ברחבי העולם תוך כדי השיחות יעשו את שלהם. ב- 12 לדצמבר, בשיא המו"מ בקופנהגן מתוכנן יום פעילות בנושא האקלים בכל מדינות העולם, גם כאן בישראל.
זה חייב להצליח. קופנהגן היא ההזדמנות האחרונה שלנו להרוויח את העתיד.
צור משעל הוא מנהל עמותת "אקולנוע"







נא להמתין לטעינת התגובות





