לא כולם שונאי ישראל
ג'יי מיכאלסון, יהודי אמריקאי, אזרח פשוט, מאבד את אהבתו לישראל. כדאי לנו לברר למה
כותרת המאמר, "איך אני מאבד את אהבתי לישראל" נראתה חשודה. עוד פרופגנדה סמולנית של יהודי אמריקאי, הרהרתי לעצמי. אני מורגל כבר לחומרים הללו. מדי פעם אני נזקק לכדורים נגד בחילה בעקבות מאמרים של יהודים שמסבירים שהם אוהבים אותנו ומנחיתים עוד נבוט על הראש המדמם שלנו. אבל לא, זה לא היה עוד אחד.
הכותב, ג'יי מיכאלסון, איננו עוד שונא שמתחזה לאוהב. הוא גם ציוני, גם היה בארץ שנים, וגם רגיש לזכויות אדם. הוא איננו חריג. הוא מייצג את יהודי ארצות הברית הרבה יותר מהגופים הרשמיים והחצי רשמיים. מיכאלסון מכיר את החברה הישראלית לפני ולפנים. הוא כואב את כאבה. אבל אט-אט הוא מפסיק לאהוב. הוא מתאר את התהליך הזה. כדאי להקשיב לו.
זה מעייף, מספר מיכאלסון, להיות גם וגם. גם ציוני וגם ביקורתי. גם מתנגד להתנחלויות וגם מאשים את הפלסטינים בקריסת תהליך השלום. גם לגנות את עיוותי חומת ההפרדה, וגם להבין שהיא חיונית. והעמדה הזאת הולכת והופכת למתישה. במעגלים החברתיים שאליהם הוא שייך, תמיכה בישראל היא כמו תמיכה באפרטהייד. לידידי ישראל, מבהיר מיכאלסון, אין מושג עד כמה רע מצבה בקמפוסים, באירופה ובחוגי אינטלקטואלים. זה הפך לכל כך קשה, עד שהוא הפסיק, פשוט הפסיק, לדבר על ישראל.
העמדות של הסביבה הופכות לכל כך עוינות, שזה כבר בלתי אפשרי להגן על ישראל. "שום מדינה עם טנקים אינה יכולה לנצח במלחמת תעמולה מול עם רובים ובקבוקי מולוטוב - גם אם מנהיגי העם הכבוש נושאים בחלק ניכר מהאשמה". וזה הופך לקשה יותר, כותב מיכאלסון, משום שהעדויות על חריגות של חיילים, על נישול והפקעת אדמות - הולכות ומתרבות.
אפשר, כמובן, להתייחס לטענות של הכותב אחת לאחת, ולהוכיח לו שטעות בידו. שגם אם ישראל טועה, היא טועה פחות ממדינות אחרות שמצויות בעימותים דומים. שציר הרשע הבין את חולשת המערב, ולכן הוא מנסה להפוך את ישראל למצורעת. שהביקורת
ואפשר לספר לו גם שיחסית לגודלה, תרומתה של ישראל לאנושות בפיתוח תרופות, בהתפלת מים, בהיי-טק, בהפרחת מדבריות - היא הגבוהה בעולם. אלא שהפעם זה לא יעזור. משום שמיכאלסון מייצג דור הולך וגדל של יהודים שכבר מכירים את הטענות הללו. הוא אינו שייך לתעשיית השקרים. הוא יודע להפריך את רובם. ולמרות זאת, הוא קצת מתקשה להבין את ישראל.
יש שם בחוץ, וגם בפנים, שונאי ישראל. אבל לא כל מי שלא מצליח להבין אותנו הוא שונא ישראל. כמעט לכל דבר יש הסבר. אבל לא למפעל להרס המדינה היהודית לטובת הקמת מדינה דו-לאומית. זה לא רק נראה כמו גזל. זה גזל. זה מצדיק את טענות האפרטהייד. גושי ההתיישבות הם עובדה. יש גם הצדקה לשליטה ביטחונית ביהודה ושומרון עד שיהיה הסדר. אין הצדקה לגזל ולעושק מוסקי זיתים.
אבל האולטרה-ציונים מתעקשים. אולי קומץ, אבל הם גוררים אותנו לתהום. אם אנחנו מאבדים את מיכאלסון - אז בחרנו במסלול מסוכן. נתניהו מבין את זה. או אמור להבין את זה. אבל משום מה, בינתיים, הוא מעדיף לחבק את נוער הגבעות ולאבד את מיכאלסון.
בעימותים דומים, כבר סיפרנו, נהרגים אזרחים. זה מה שקורה כאשר (לוחמים כלומר טרוריסטים) מסתתרים בתוככי אוכלוסייה אזרחית. זה מה שקרה וקורה בצ'צ'ניה, באפגניסטן, בעיראק, בפקיסטן, בלבנון. זה לא משנה אם מדובר בצבא מערבי או לא מערבי. התוצאות קשות. באופן יחסי, כך טענתי כאן שוב ושוב, ישראל אינה הורגת יותר אזרחים מלוחמים. להפך.
המספרים מוכיחים שישראל הזהירה אזרחים. גם גולדסטון וגם גדעון לוי התמודדו עם הטענה הזאת. לוי טען ש"הנימוק הדמגוגי הנבוב של ישראלים רבים (אני אחד מהם, ב"י) מעוות בהיבט המוסרי. שום פושע אחר אינו יכול להתנקות בנימוק כי'כך עושים כולם'". גולדסטון, בראיון לערוץ 2, אמר ש"אם אתה דוגל בריאל-פוליטיק, אתה יודע שהמדינות החזקות יוצאות פטורות בלא כלום, אך אין זה אומר שיש לפטור את החלשים".
במילים אחרות, ובאופן מעשי, לפי תיאוריית הצדק של לוי-גולדסטון, נכון שכך עושים כולם, אבל החוק יופעל באופן סלקטיבי. רק על החלשים. פה ושם ייקחו מישהו מדרום אמריקה או מאפריקה, שעסק בטבח שיטתי של המונים. ובעיקר יתגוללו על עוד מדינה אחת, שעוסקת בהגנה עצמית. חובה לכוון אליה את כל האש, ולהפוך אותה למצורעת שבאומות. זה המוסר שלהם.
ובכן, זה מוסר מעוות. משום שאם יש עשרה נהגים שביצעו עברות תנועה, והשוטר עוצר את מי שביצע את העברה הפעוטה ביותר, ורק אותו, פעם אחרי פעם - אז זה לא משפט. זו התנכלות. זו רדיפה. ואם השוטרים טוענים שהנהג האחד והיחיד הזה מסכן את שלום התחבורה הבינלאומית וצריך להוקיעו ממשפחת האדם - אז זו אובססיה חולנית. פעם עשו את זה ליהודים. קראו לזה אנטישמיות. היום עושים את זה לישראל. כבר פחות חשוב איך קוראים לזה.
יש מדינה מוזרה, שבספר החוקים שלה נאמר כדלהלן: אם ייעצרו אנשים שהיו בשירות המדינה, שירות צבאי או דיפלומטי, על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, למדינה תהיה זכות לנקוט כל אמצעי כדי לשחרר אותם.
זה בית הדין שגולדסטון מאוד מקווה שישראלים רבים ככל האפשר יגיעו אליו. זה בית הדין שהתובע הראשי שלו, לואיס מורנו-אוקאמפו, בוחן דרכים כדי לממש את חזון גולדסטון. קואליציה של פעילי שמאל רדיקלי, גוש מדינות האיסלאם, הליגה הערבית והרשות הפלסטינית, מצוידות בסוללות משפטנים, טורחות בימים אלה אצל אוקאמפו כדי להניע את התהליך.
ומיהי המדינה שהבינה שהזירה הבינלאומית השתגעה, ויש צורך בחוק מיוחד כדי להגן על אזרחיה וחייליה? ובכן, מדובר בארצות הברית. יש חוק כזה. החוק גם מגדיל לעשות וכולל איסור לא רק על הסגרת אמריקאים לבית הדין בהאג, אלא גם כל שיתוף פעולה או העברת חומרים לאותו בית דין, או פעולה כלשהי של מי מאנשי אותו בית דין על אדמת ארצות הברית.
למען הסר ספקות בנוגע למהות החוק, הכינוי הכמעט רשמי שלו הוא "The Hague Invasion Act" ("חוק הפלישה להאג"). בהולנד לא ממש מרוצים מהחוק הזה. ולא, אל נא תאמרו שמדובר בעוד שריד מטופש מימי בוש. החוק הזה עבר בתמיכת הדמוקרטים. עד כה לא נשמעה שום יוזמה מצד אובמה לבטל את החוק הזה. הוא יודע למה.
נא להמתין לטעינת התגובות
